חדר האוכל היה מאז ומתמיד לב הקבוצה - בו נפגשו כולם בארוחות ובו נערכו (ועדיין נערכות) אסיפות הקבוצה וחגיגות שונות.
בראשיתו היה חדר האוכל בצריף. ב - 1929 הוחלט לבנות חדר אוכל חדש, ב -1931 חוברו חדר האוכל והמטבח, אך מבנה חדר האוכל החדש נחנך רק ב - 1935.
ב- 1957 הורחב חדר האוכל וב - 1972 נבנתה הרחבה שלו, שהפכה למקום המפגש של החברים והילדים ולמגרש המשחקים האולטימטיבי של הילדים.
ב - 1975 חל מהפך - עברו להגשה עצמית בחדר האוכל.
ב - 1986 החלה בניית חדר האוכל החדש (שבו אנו אוכלים עד היום) והיא הסתיימה ב - 1988.
במשך רוב השנים הללו ניהלה שושנה ויינגרטן את המטבח, הקפידה על כל פרט, דאגה לאיכות האוכל וכלי ההגשה שהיו תמיד ברמה גבוהה, לניקיון המטבח וטיפוח חדר האוכל.
אם כי חדר האוכל הפך מפואר יותר ויותר עם השנים, הרי שבמעמדו הציבורי חל פיחות - פחות ופחות אנשים באים לאכול בו וכתוצאה מכך הופסקו הארוחות בשבת וארוחות הערב בימי השבוע. בשנת 2004 ובהחלטת אסיפת חברים בוטלה ארוחת ליל שבת בחדר האוכל.
בשנת 2008 בוטלה ארוחת הבוקר ונפתחה מסעדה כשרה במקום - מסעדת קבוצת שילר.
משנת 2009 מפעילים חיצוניים מתפעלים את המטבח ואת חדר האוכל.
טלפון להזמנות: - 08-9372686
גלגולו של מוסד - חיים טל
חדר אוכל - אלי רייפן 1935
והנה, לאחר 45 שנים - חנן גטרידה 1972
על חדר האוכל - מרים דנקוורט 1981
על שושנה ויינגרטן - בעיתונות
מה המנה? ארנון לפיד, התפרסם בדף הירוק 1984
פרויקט חדר האוכל - שמוליק שחר 1986
חדר אוכל 1935 - אלי רייפן עלים, 12.12.1975 עניין מיוחד עורר בנין חדר האוכל, שבוע שבוע היו רוב החברים מסיירים בשבת בבוקר אחר התקדמות העבודה, התפעלו מן הרווחה שתהיה לאוכלים במקום החדש ונערכו תוכניות למסיבות חגיגיות בכללן ולמסיבת חנוכת הבית בפרט. זמן רב עבר מגמר השלב של הבניין ועד שסידורי המטבח היו מוכנים לשימושם. בזמן זה נערכו שם, באולם החדש, הרצאות, חגיגות וכו`. זכורה לרבים מבינינו מסיבת אחד במאי שנערכה שם ברוב עם ביום חמסין נורא, שהיה ב - 1 במאי 1935.
חנוכת הבית החגיגית הייתה בערב ראש השנה עם כלי שולחן חדשים, שולחנות וספסלים חדשים ובעקבות כל אלה כמובן הופיע גם תיאבון חדש וחזק, ביטוי הולם להבדל בין כל אחד לפי יכולתו וטעמו, בין חדר האוכל הישן ובין החדש נתן אחד החברים באומרו: לשם, לצריף, באנו לאכול, כאן אנו סועדים.
על חדר האוכל - מרים דנקוורט עלים 1981 כמה מילים על חדר האוכל שלנו. הוא הרי לב הקבוצה. כאן רוב החברים וכלל תושבי המקום נפגשים שלוש פעמים ביום.
חדר האוכל כבר החליף את צורתו כמה פעמים במשך השנים, תמיד הוא נולד מחדש יפה יותר, מושלם יותר ומשמש את הקהל בצורה יעילה יותר.
השולחנות העשויים עץ פשוט הוחלפו לכאלה עם ציפוי פורמייקה צבעונית, הספסלים פינו את מקומם לכיסאות נוחים עם משענת, בכל פעם יותר נוחים. שלא לדבר על כלי האוכל, ההגשה העצמית, טיב המזון ורבגוניותו וכמובן, איך אפשר לשכוח, המזגנים!
אנו מכירים כל זאת היטב וגם יודעם להעריך את כל הטוב הזה. המסעדה שלנו מוצאת חן בעיניי אנשים מבחוץ, עובדה, ברצון הם באים לאכול אצלנו בהמוניהם.
פעוטותינו מצייצים בערב לצידנו, משתעשעים עם כריותיהם הכתומות, יושבים מלאי שמחה וגאווה ליד הוריהם ומתנהגים כפי שלימדו אותם או לא לימדו אותם.
אילו ידעתי לשיר - נירה (מהעיתונות הקיבוצית) רוצים אנו במדור זה, לספר מדי פעם על אנשים בקיבוצנו העושים את מלאכתם בנאמנות שנים רבות, הרחק מאור הזרקורים, אך באיזושהי נקודה מתברר, כי חשובה היא מלאכתם ולעיתים קובעת פניהם של הדברים. וודאי מצויים במקומותינו אנשים ומעשים שאינם בצמרת, אך ראויים הם לתשומת לב.
שושנה ויינגרטן מקבוצת שילר, עלתה לארץ מפולין בשנת 1934 ומאז, בהפסקות קצרות, היא מכהנת כאקונומית של קיבוצה. בתחילה הציבו אותה לעבודה בבית הילדים, אלא שהיא לא ידעה לשיר, וסברה שאי אפשר לעבוד עם ילדים בלא תכונה זו, לכן ביקשה לעבוד במקום אחר.
היא הגיעה לאקונומיה ושם נשארה עד היום. כששואלים אותה מדוע בחרה במקצוע זה דווקא כמשלח יד לכל החיים, עונה היא: "אילו ידעתי לשיר, הייתי נשארת עד היום מטפלת בילדים."
לפני זמן קצר קיבלה שושנה תעודת הרשמה בספר הזהב מטעם המועצה האזורית ברנר וזאת על פעולתה הברוכה במטבח ובחדר האוכל משך שנים ארוכות.
שושנה ממוצעת קומה, שיבה זרקה בשערותיה, רגליה כבדות כלשהו בנעלי העבודה, איננה מן המרבים בדיבור, אך את דבריה אומרת היא שקול, סדור ומדוד. יש לה עקרונות ותורת חיים ואין ספק שאותם הטביעה כחותם על חדר האוכל והמטבח של קבוצת שילר.
מן הידוע הוא שאת מטבחה של קב` שילר מודדים במזלגות, נוסח הטובות שבמסעדות. כמדומני שהוא גם הופיע פעם במדורי סיקור המסעדות בעיתונים וגם זכה לציונים מעולים. כשאצלנו אכלו עדיין מצלחות פח ופלסטיק, התהלכו אגדות שבקבוצת שילר אוכלים מפורצלן וקריסטל.
וזהו באמת אחד העקרונות של שושנה כל השנים. היא אומרת: "המטבח - הוא פני הקבוצה, אם לא עובדים אנשים קבועים, אם לא מגישים יפה לשולחן - אז אלה הם הפנים שלנו. צריך לשמור על רמה בחדר האוכל. אצלנו לא אוכלים אף פעם בפלסטיק, הכלים זהו רק פסיק בתוך התקציב. נוסף על כך, על כלים טובים שומרים יותר. בזה אי אפשר ולא צריך לרדת מהסטנדרט. בשביל להשיג משהו למטבח ולחדר האוכל, צריך להילחם. אני לוחמת ומשיגה. על כל דבר שהשגתי, אני יכולה לכתוב רומן שלם."
שושנה לוקחת אותי לסיור במרחב שיפוטה וניכר בה שגאוותה רבה על כל היש. חדר האוכל אינו חדש, אך כל שיש בו, הציוד והרהיטים, שכבר אינם חדשים, הם מהמין הטוב. עגלות החימום וההגשה, בודאי עשו בקבוצת שילר את תקופת ההרצה, לפני שקנו קודם כל את מקומן במטבחיהם של האחרים.
עיניה של שושנה נוצצות כאשר היא מראה לי את הבייבי: פרקולטור משוכלל וגדול לקפה הניצב בחדר האוכל. כאן שותים קפה יותר טוב מאשר בבית, אמיתי וריחני, כמו שצריך. כן, זה יקר בתפעול וצורך כמויות גדולות של קפה, אבל חדר האוכל הוא הרי ביתם של האנשים. שושנה מתנגדת להעברת נקודת הכובד בשטח האכילה לבתים הפרטיים. הטוב והמשובח יינתן כאן, ולכולם.
בדרכנו הארוכה מהמטבח לביתה של שושנה, מרצה לי שושנה את עיקרי האני מאמין שלה: "אקונומית צריכה כמה תכונות: לאהוב ולהזדהות עם חיי הקיבוץ, לשאוף ללכת לקראת החבר, תמיד יש אנשים מקופחים - צריך הרבה סבלנות, להשתדל ולהבין את כולם. האקונומית צריכה לעבוד עם צוות - לתת דוגמה אישית. צריך לכבד את חדר האוכל ולשים את הדגש על אוכל טוב יותר בחדר אוכל ולא בבית."
"אני בכלל נגד חלוקות" אומרת שושנה. "בימי הצנע, כשקיבלנו הכל בהקצבה, לא נתתי את הדברים הטובים למיוחדים, אספתי את הכמות כולה, שתספיק לכל האנשים וחילקתי ביום אחד, ולכולם. גם היום אין צורך בהטבות כלשהן. האוכל בחדר האוכל ברמה גבוהה ואין שום צורך לחלק תוספות."
למרות שאינה צעירה ביותר ושייכת לליגה המבוגרת בין האקונומים באזור, נחשבת שושנה לבת סמכא ומופת לאחרים. בכנסים אזוריים, מטיפה היא לחיים קשים ומתנגדת לכך שהאקונום יפטור את עצמו בהזמנות טלפוניות בלבד, מבלי לראות את הסחורה ויקבלה אחר כך בטיב ירוד ובמחירים מופרזים, באין אפשרות להשוואה. עדיין, לאחר כל השנים, היא יורדת פעמיים-שלוש בשבוע לתנובה ברחובות, בוחרת בעצמה, עומדת על המקח ולא תהסס להחזיר סחורה שאינה זו אשר הזמינה. בשמץ של גאווה היא אומרת "שם מפחדים ממני ושולחים לי רק את הטוב ביותר." אחד מעקרונותיה הנוספים - היא אינה קונה מציאות ולא אצל סוחרים פרטיים. הסוחרים הפרטיים חכמים מאתנו ותמיד בשלב כלשהו הם מרמים, כך שושנה ומוסיפה היא צריך לקנות רק ממקומות בהם אנחנו משווקים את תוצרתנו, מקומות עם עורף.
העבודה באקונומיה נחשבת כקשה ומאומצת. בתנועה הקיבוצית איננו מוצאים רבים המחזיקים מעמד זמן כה רב. מה שמחזיק את שושנה באקונומיה הוא כנראה הסיפוק מהעבודה וההצלחה. שושנה צמחה יחד עם ענף המזון בקיבוצה, כאשר עקרונותיה מוצקים ולאורם היא הולכת ומצליחה בכל שלב במעשיה.
לפני סיום שיחתנו, מזכירה לי שושנה, שארבע שנים היא ריכזה את מדור המטבחים באיחוד וחזרה משם מלאת מרץ ומחוזקת בדעותיה ובהערכתה את מעשיה בשילר.
מקומה של שושנה איננו במה שמקובל לכנותו צמרת, אך ברור שאת ענף המזון בקיבוצה היא בנתה ואת המונח "עם הפנים לחבר" המקובל כיום בכל התנועה הקיבוצית, היא טבעה לפני שנים רבות. השם הטוב שיש למסעדה של קבוצת שילר - הוא ודאי אות הכבוד שלה.
מה המנה? ארנון לפיד התפרסם בדף הירוק 1984 בקבוצת שילר
מה אתה יודע על קבוצת שילר? לא יותר משאתה יודע על פלמח-צובא. מעט מאד, יש להניח.
זהו, אכן אחד מאותם קיבוצים, שאין סיבה קרדינאלית שתצדיק נסיעה אליהם, אלא אם כן רוצים להיווכח, כיצד חי קיבוץ ותיק (56 שנה) קטן (כ-200 נפש), השמח בחלקו, שאין בו השתוללות של ראוותנות והליכה בגדולות כבאחדים מוותיקי קיבוצינו, אך גם אינו לוקה באי סדר ודיליטנטיות הרווחים בכמה קיבוצים דומים בהיקף ובגיל.
המיזוג בין 11 הדוקטורים והפרופסורים, יוצאי גליציה ומייסדי קבוצת שילר
ב-1927, לבין הייקים, שהצטרפו שנה לאחר מכן, נעשה כנראה, ביחס ובמינון נאותים, שעל כן הוליד קהילה, שיש בה סממנים יקים רצויים (בחדר האוכל הם באים לידי ביטוי בנקיון האולם, בברק השמשות ובבוהק הנירוסטה) וסממנים מזרח אירופאיים חיוביים (יש כאלה, אם כי לא בלי סוף) כרוחב לב, מאור פנים והתעניינות מופלגת בזר.
את השם שילר העניקה לקבוצה חבורת הגליציאנרים, כדי להנציח את שמו של שלמה שילר, מחנך ומנהיג ציוני במולדת הישנה. הייקים תרמו מן הסתם, את הדאגה לנוי ולטיפול החצר. היום נוטה המאזן הדמוגרפי בקיבוץ לטובת ילידי הארץ, ותיקים וצעירים, וכעדות אנשים המכירים את קבוצת שילר מקרוב, זהו ציבור שניחן במוסר עבודה ומשמעת חברתית, אשר רווחו בתנועה הקיבוצית בעבר, יותר משהם רווחים בה כיום.
יום א` בשבוע, וזאת יש לדעת, הוא יום שאריות בחדר האוכל של קבוצת שילר. וביום א` זה, שבו עסקינן, גם מנקים וצובעים את חדרי הקירור. כיוון שעל אלה להתרוקן מתכולתם, מתווספת זו היום אל עגלות ההגשה. והללו אכן, גדושות ורב גוניות, כפי שרק קיבוץ קטן, כנראה, יכול להרשות לעצמו. שני מרקים יש – אחד של עוף עם אטריות ואחד של גולש. מנות עיקריות אנחנו מונים ארבע: פטריות חיות בבלילה עם מתבל בנוסח סיני, צלי דג בקלה עם תפודים בתנור, עופות מן התנור או מן הגריל ואותו חטיף עוף מן המוכן, שיש רק לטגנו כדי לקבל מאכל מבחיל, שכאן הוא מכונה בונז`ו ובקיבוצים אחרים הוא מהווה, לא עלינו, עיקרה של ארוחת הצוהריים. באגף הדייסות מהבילים זה בצד זה תפודים מבושלים, שטוגנו קלות, אורז חכלילי מפפריקה, תבשיל אפונה וגזר מבושל. הסלטים החיים הם של כרוב סיני וכרוב אדום. עוד מוצעים כאן חזרת ומלפפון, שנכבש במקום ופשטידת אטריות מתוקה ורסק תפוחי עץ לקינוח. ארוחת צוהריים ססגונית ביותר, עד שקשה להאמין, שיש מי שייצאו ממנה מבלי כל תאוותם בידם.
אצל השולחן מפליגה אריאנה הרן אבידור הכהן (לא, השם לא גדול ממנה) מבשלת ראשית, בשבחי המטבח המקומי. שלא כבמרבית הקיבוצים, כאן אינו בבחינת ארץ גזירה, אליה שולחים לרצות את עונשם חברים שבין תפקיד לתפקיד, או כאלה החייבים לתת שירותים. אדרבא, כאן המטבח הוא ענף נחשב, חביב על ארבע המבשלות והמבשל היחיד והוא מגרש שעשועים ושדה ניסויים כאחד.
אין בקבוצת שילר תפריט שבועי ותופעה בלתי אופיינית זו לא מקשה על חברי הקיבוץ במניין ימי השבוע. המבשלות אוהבות ומרבות לאלתר, לחדש ולגוון בבישול, על מנת להפתיע ולהשביע את ציבור האוכלים. כל זאת מספרת אריאנה, עד שהיא מפנה תשומת לבנו אל החברה שושנה, המסתובבת בין השולחנות וסמוך לעגלות ההגשה. שושנה היא האקונומית. כזאת היתה גם בשנות הארבעים, החמישים, השישים והשבעים וכאז כן עתה, היא נוהגת לצאת אל האוכלים ולבחון בעיניה המיומנות איך מגיבים החברים, מה חביב עליהם ומה לאו ומה יאזל ומה יוותר. רק שיאכלו טוב, אומרת שושנה, מה שלא אוהבים, לא נגיש יותר. אנחנו לא מקמצים במצרכים. בתנובה ברחובות מתפלאים שאנחנו קונים את הטוב ביותר ולעיתים באריזות קטנות. בשום פנים ואופן לא בתפזורת, שאז יש הרבה פחת. אנחנו אוהבים להשתמש בהרבה תבלינים וביין בבישול, וגם בזה אנחנו לא חוסכים. ולמרות כל זה – יום כלכלה אצלנו אינו גבוה יותר משממליצה התנועה. אולי הוא אפילו נמוך יותר.
בטרם נתפנה לברר, אם קיים בהכרח קשר בין הרצון הטוב וחדוות העשייה, לבין התוצאה, אנחנו מעיפים מבט על סביבותינו. חדר האוכל של קבוצת שילר, ראשיתו בחדר קטן שנבנה לפני 45 שנה (חדר האוכל הבנוי הראשון בתנועה הקיבוצית, אומרים גם כאן). במלאות לו 25, הוסיפו לו אגף נוסף ורק לפני ארבע שנים, הורחב חדר האוכל לגודלו הנוכחי. צורתו, צורת האות ר` והוא נקי קווים ושטוף אור. קירותיו לבנים, בתחתיתם מצופים שיש חיוור והם מרובי חלונות מאורכים, נתונים במסגרות עץ. התקרה לבנה וישרה, מפוספסת לרוחב בקפיסי עץ כהה. על הקירות מרובות התמונות, ביניהן צילומים צבעוניים מפינות בקיבוץ ורפרודוקציות שונות.
עגלות ההגשה הקטנות מן הסטאנדרט המקובל, מוקמו בכניסה, בין שני עמודים. אין סביבם רחבה מרווחת, אך לא נראה, כי מספר האוכלים הקטן זקוק לכזאת. חדר האוכל נעים, אסתטי ונקי, אנחנו אומרים לעצמנו. אילו גברו כאן טוב הטעם הייקי והסגנון האחיד על חיבת הפיצ`יפקעס והאקלקטיות המזרח אירופאיים, היה מקבל חדר האוכל הזה ניקוד גבוה בסולם המחמיר של מדור זה. עת לאכול אומרת אריאנה ומסייעת לנו בקביעת סדר עדיפויות במגש שלפנינו. מרק העוף מתגלה כדומה לזה שבכל הקיבוצים וזה אינו מוצדק. ממטבחו של קיבוץ קטן כקבוצת שילר, ניתן היה לצפות להשפעת יתר של העוף המתבשל על המים שכיסוהו. מרק הגולש אדמדם ומתובל כדבעי ואילולא צפו בו כנפי עוף (שאריות, זוכרים?) במקום חתיכות בשר בקר, לא היינו מרפים ממנו לאחר קערית אחת. מן המנות העיקריות אנחנו טועמים את הפטריות בבלילתן ואת הבקלה מן התנור. הראשונות, גדולות ושחורות, נקנו חיות (במשמר אילון, ואינן מסתבר, יקרות מאחיותיהן המשומרות מן המזרח הרחוק.
כשלעצמי, אני מעדיפן כשהן מבושלות ועסיסיות (עם בצל, חמאה וחלב הן הופכות למעדן). הטיגון עם בלילת הביצה מצמקן ומייבשן מכדי שיוכל להושיע המתבל הסיני החמוץ מתוק. אשר לבקלה – אפייתה בחברתם הרצויה של התפודים, כפי שנעשה כאן, היא הדרך המכובדת ביותר שבאפשר, להצילה מן הטעם הבלתי מלבב שהעניק לה אל הים. האורז, שנוספו אליו ברוחב יד שום ופפריקה, פיקנטי וטעים. טעימים גם התפודים המבושלים, שטוגנו קלות (טיגונם של ירקות מבושלים, יניב כמעט תמיד תוצאה מהנה!). והאפונה.
הסלטים עתירי פטרוזילה וסלרי וטריותם משובבת חך. מן הפשטידה לא טעמנו, אולי בגלל שאנחנו נגועי דעות קדומות בכל הקשור לפשטידת האטריות הקיבוצית, על גרסותיה הרבות.קינחנו ברסק, שנדמה לנו מעט תפל. שושנה נחלצה להסביר: אנחנו משתדלים להפחית את כמות הסוכר במזון מסיבות בריאותיות. ההסבר הזה חל גם על העובדה, שאין מוגש לחברים תרכיז ממותק למהול בסודה. נוכח דברים אלה, קשה לנו שלא להיזכר בהצהרתה הנושנה של אריאנה, כי היא מאלה החיים בשביל לאכול ולא מאלה האוכלים בשביל לחיות. כבר ציינו את הנקיון והסדר. אילולא ביקור קודם באפיקים, שם אוכלים עדיין בצלחות פלסטיק, גם לא היינו מוצאים לנכון לציין, שבקבוצת שילר אוכלים בכלי חרסינה. כאן אומרת שושנה מעולם לא אכלו בכלי פלסטיק.
תשתו קפה? היא שואלת, וכשאנחנו לוגמים מן הקפה שהביאה מן המיחם, אורות עיניה, זהו קפה פילטר משובח הרבה מכפי שהורגלנו אליו בקיבוצים.
אנחנו חושבים שגם לחבר קיבוץ מותר לשתות קפה טוב, אומרת שושנה, ואינה משערת כנראה, איזו פצצה הניחה לפתחה של התנועה הקיבוצית.
פרוייקט חדר האוכל - שמוליק שחר עלים 31.12.1986 מאז הופעת העלון האחרון, חלו מספר שינויים בשטח:
בחלק הישן כפי שנמסר בעלון הקודם, נגמרו העבודות בשני חדרים ושני מקפיאים. אנו ממשיכים כיום בשיפוץ המקפיא הישן ומקרר הירקות.
המקפיא הטרומי הפך למקרר אופרטיבי (מקרר יום יומי), המקרר והמקפיא הישן הוצאו מפעולה וכן חדר הבשר הישן. החדר יעבור שיפוץ על ידי בניית קירות חדשים ורצפה, גם מכונות המקפיא ישופצו. כנל המכונות, הקירות והרצפה של מקרר הירקות. נבדקת אפשרות להגביה את התקרה על ידי הכנסת תקרה טרומית מנירוסטה.
הדלתות הישנות יפנו מקומן לדלתות נגררות חדשות מנירוסטה כשהדלת שפנתה לרמפה תיעלם והחלל ייסתם על ידי בניה. חדר הבשר הישן ייהפך לחדר אחזקה, הביצוע ידחה לגמר בניית הרמפה שמכתיבה את גובה הריצוף.
מאחורי המטבח מתחילים להכין את חדר המכונות שיתחלק לשניים: חדר קור וחדר חום. בחדר קור יהיו המדחסים של רוב המקררים וכן מדחסים של מזגנים מפוצלים. יוכנו קירות חדשים, רצפה חדשה עם ביוב וניקוזים חדשים.
בחדר חום יהיו כל המתקנים הקשורים במים החמים והקרים למכונת שטיפת הכלים. כמו כן יוכן מקום לבלוני הגז ולקומפרסור שיספק אויר דחוס למטבח למכונת הכלים ולחדר המכונות.
יצקנו את תקרת הכניסה והפרוזדור בין ההגשה העצמית וחדר האוכל, ולאחר מכן ניגש לביצוע קירות חדר האוכל שלמעשה יהיו עמודים בלבד וביניהם יבואו החלונות הגדולים. מחוץ לחלונות אנו יוצקים את ארגזי הפרחים הגדולים שיקשטו את שני צידי חדר האוכל, כשבחזיתו חלון גדול ללא ארגז פרחים, אלא שני ספסלי ישיבה משני הצדדים.
יחד עם יציקת העמודים הוזמן המבנה של גג הרעפים (מפלדה) ויגיע לכאן בעוד חודשיים. לאחר דיונים מרובים, ולחץ שהפעלנו על מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי, נענינו בחיוב, ונרצף את חדר האוכל בשיש ללא תוספת מחיר, כלומר במחירי החוזה.
השיש הינו מסוג ברשה - אורורה, ונבחר על ידי 47% (מתוך 70 חברים שהביעו את דעתם).