עלים 1959
במלאת 25 שנה לעלית ראשוני גורדוניה לקב` שילר, יש ברצוני לדלות מנבכי העבר אי אלו זכרונות וחוויות על מה שהתרחש אז ברחוב היהודי בעיירות גליציה, בנשוב בו רוח החלוציות והעליה.
כ- 30 שנה חלפו מאז נטשו חניכי גורדוניה הראשונים בית הורים חם, מסורת דת ומולדת, ועלו ארצה לבנות חייהם מחדש, להניח יסודות חדשים לבנין, יציר חלומות ושאיפות, על הריסות העבר ומסורת שכה טופחו ויקרו להורינו, ואלפי שנים היוו את הגורם המלכד את פזורי ישראל בתפוצות. היתה זו כעין בגידה בכל היקר, מהפיכה זעירה, אך קשה ומרה בין כתלי כל בית ובית. כאגדה יצלצלו כיום הדברים באזני ילדינו, אם נבוא לספר על המלחמה והתלאות בהם התנסינו הן ברחוב והן בבית על כל יציאה למחנה קיץ או להכשרה. לא בית אחד ראה עצמו כשכול בעזוב בן או בת בחשאי את הבית, ללא נטילת רשות הורים כדי לצאת להכשרה או לעלות ארצה.
הכשרת הלבבות לרעיון בנין הארץ והקבוצה, קשה היתה וממושכת. מה שהתרחש סמוך לעלייתנו, רק צילו העיב על חיינו. העתיד לוטה היה עדיין בערפל. במאוחר נפקחו העיניים.
שומם ואפור היה הרחוב היהודי בימים ההם, ללא תכלית ותוחלת. ללא כל אחיזה ממשית בחיים. כיהודים, מנושלים היינו מכל מקצוע דחקו רגלינו מכל שטחי פרנסה, ועבודה גופנית עדיין לחרפה נחשבה. ההבדלים במעמד החברתי רבים היו וחמורים, והלבבות קשוחים ואטומים.
גורדוניה, ויחד אתה כל תנועות הנוער הציוניות, הפיחה זיק חיים חדש בקרב הנוער. הציבה מטרה ממשית וגואלת, הפכה את עבודת הכפיים והעבודה החקלאית לעיקר ועיקרון (דת העבודה של א.ד. גורדון). הנוער החל שוחר עבודה גופנית. התנועה החלה מארגנת בשורותיה את כל שכבות הנוער כדי למזגן למחנה אחד שווה זכויות ולהכשירו לחיי שיתוף.
גודוניה הכריזה על עצמה כעל תנועת נוער עצמאית, בלתי תלויה (אם כי חסתה בצילה של ההתאחדות). אך המציאות ובפרט המציאות בארץ ישראל הוכיחה שאי תלות זו הנה בלתי אפשרית. גורדוניה כתוצאה מהמציאות הכריזה על עצמה כתנועה בת של מפלגת פועלי ארץ ישראל.
ראשוני גורדוניה זכו להקים קבוצות עצמאיות, לחדש מעשי בראשית (כמאמר הימים ההם). לנו, זכות זו נשללה מאיתנו. היה עלינו לעמוד בפרץ ולהוות קבוצות מילואים לקבוצות הקיימות. כבר בגולה הועידו, את קבוצות גורדוניה ד` כמילואים לקבוצת שילר.
לא זכיתי להגיע עם הקבוצה הראשונה, יחידה הגעתי. והימים, עצם ימי המאורעות, עבודה קשה, מחסור, ונוסף לכל הגעגועים. געגועים על מה שנטשנו מרצון וללא שוב. חבלי קליטה קשים היו, רבו החיכוכים עם הותיקים. עדין לא נוצר הווי החיים המשותף הממזג איש לרעהו ולמקום. אך היה רצון כביר להתגבר על הכל ועל עצמנו, ואכן גברנו. לאט לאט השתרשנו בארץ, מי בקבוצה ומי מחוצה לה. הקימונו משפחות, וכבר למעלה ממחצית חיינו עברה עלינו במקום. שרדו רק זכרונות, זכרונות יקרים מהעבר...
חיינו בארץ עשירים היו עד כה מכל הבחינות. זכינו לתקופת חיים שתחרט לנצח בקורות עמנו. זכינו להיות בין מקימי מולדת לנו ולילדינו, שותפים לבנין הארץ והמדינה, שותפים בקליטת השרידים לאחר השואה, שותפים בזעיר אנפין בכל המפעל העצום הזה ועוד רבה הדרך לפנינו.
אינני באה להסיק מסקנות אישיות מחיי בקבוצה או לסכמם, עוד רחוקה הדרך ועוד עתיד לפנינו. הקדשנו את חיינו ומעשינו למען עתיד טוב יותר לנו ולילדינו. אין הגשמת אידיאלים ורעיונות יכולים לבוא על סיפוקם במאת האחוזים. תמיד עוד חייב להישאר משהו אליו נישא את ליבנו...
עוד משימות נכונו לנו...