Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9372824

צור קשר

mazkirut@shiller.co.il

שלח דוא"ל


עלים 24.04.1958
 
שלום רב לך ידיד יוסקה!

יום שבת היום. אני שוכב על מרפסת של חדרי על שמיכות, כפי שהיינו נוהגים לעשות אצלך.
הייתי רוצה שכך תהיה עכשיו לידי ולהפליג שוב באחת משיחותינו המופשטות. אחרי שבוע של עבודה גופנית זקוק אני לשיחת רעים וקשה כל כך למצוא מישהו שההבנה תשרור בינינו.
שמש, ציוץ ציפורים ועצים מסביב. הורים נושאים ילדיהם בזרועותיהם בגאוה. תמונה בנאלית - תגיד.
אכן הנך צודק, אבל היום יש לי הרגשה שמצב זה הישן, החוזר מידי דור, הוא החדש: חדשה הארץ, חדש העץ, חדשה הציפור, וקרני שמש - אף הן טריות ואינן לוהטות כל כך...
חדשה גם התינוקת של שכני. היום, למרות שאני רואה אותה יום יום, תסלח לי אם אני נשמע הפעם כמו אחד הסנטימנטליים ההם אשר נהגנו לצחוק עליהם. היום באוירה של האביב המתחדש, ישנו אותו הכוח המיסטי המחדש אותי, העושה אותי לצעיר יותר, והזקנים פה אומרים שטוב להיות צעיר.
ככה אני שוכב ושרירי רפויים ונוח לי. אותה ההרגשה שרדפה אותי תמיד בעיר שמשהו החסרתי, שמשהו בשטף היום אבד לי ושלא עשיתי אותו. מין האשמה עצמית שלא יכולתי להגדירה... זה איננו היום.
אני קרוב יותר להשלמה עם עצמי מאשר הייתי אי פעם. אותו קפיץ שבתוכי אשר בעיר היה מתוח עד לזוועה השתחרר כאן. האם עד הסוף? לא. אבל הרבה הרבה...
 
התזכור איך היינו מספרים אחד לשני כמעט יום יום נושא חדש לסיפור? היינו ממש משוגעים אחרי נושא מענין ויוצא מן הכלל, מאפיין מאד. נושא שכזה, שכאילו אתה מסתכל מצידה ההפוך של המשקפת. בפעם האחרונה משפגשתי אותך ראיתיך עדיין בתהליך זה: מחפש את המיוחד בלי לשתף עצמך בחויה המתהווה. עצוב כמו כל העומד מן הצד, ויתכן שגם נהנה מן העצבות הזאת... מעמיד את עצמך במרכז העולם וזז מעצמך החוצה במקום לשאוף את החוץ פנימה.
השאלה שהיתה חוזרת ומטרידה: האם נשאר מה לומר אחרי כל הגדולים? שוב חוזרת ומטרידה אותי. הספרות כתבה אופטימיות ומשנמאס לה זו, כתבה פסימיות, ועדין היא ממשיכה בזאת. ומה יש לנו עוד להוסיף? לדעתי, אין לנו אלא לחזור אל הבנאלי ולהגיש אותה בלבוש חדש.
 
כמובן שבשביל לכתוב אופטימיות שהיא כל כך הכרחית כמו לחם, להמשכת הקיום, יש לחוש אותה , צריך לצאת ולחפש אותה. אולי יש לנו מקום לספר על פשוטי אנשים קטנים עם הלבבות הגדולים.
הנה למשל אספר לך סיפור:
- לכל הרוחות! שכחתי לקחת לחם. –אמרתי ברוגז.
- אין דבר, הוא אמר – קח חצי פיתה משלי.
הוא הושיט לי חצי פיתה, טריה, רכה ורחבה, בהחזיקו אותה בין אצבעותיו הארוכות והשחומות. בעיניו ניצנוץ בן-חלוף של שמחה שביכולתו להיות לי לעזרה. מרחתי את המרגרינה על הפיתה ועל זה שמתי בצל, אחר גלגלתי אותה ונגסתי ממנה ברעבתנות. הוא פתח את נושא האוכל שלו והחל לאכול מתוכה בקולניות. ניכר היה כי נהנה מהעגבניה הממולאה באורז. כך ישבנו ואכלנו דוממים את ארוחת הבוקר שלנו מתחת לסככה עם גג של פח. לפנינו, בשדה החרוש והמעובד (אשר הזכיר לי את הסיפוק שבניקיון והסדר שאני מגלח למשעי את זקני אחרי שלושה ימים).
הרביצו הפטישים בהתיזם את המים מסביב וקראו תיגר על קרני השמש האכזריות של יום חמסין.
כאשר העברנו את הצינורות לפני כן במהירות מקו אל משנהו, היתה הזיעה ניגרת ורגלינו שוקעות באדמה הרכה - הבחנתי בנשימתו הכבדה  בעת הסתכלתי בפניו המאורכות השחומות ולרקותיו הלובשות שיבה, באפו הארוך והנשרי, כמעט אצילי.
- יש ילדים? שאלתי
- ברוך השם! חמישה.
- בן כמה אתה?
- ארבעים ושבע.
- עד מאה ועשרים!
- תודה רבה ! אתה חדש?
- כן.
- אני כבר עובד פה שלוש שנים, אמר בגאוה.
- אז אתה בודאי יותר ותיק ממני.
- הממ.
- ואיך המשכורת?
- חלשה, חביבי.
- איך אתה מסתדר?
- מה אפשר לעשות, ממשיכים, כאן ארץ ישראל.
- במה עסקת בחוץ לארץ?
- צורף הייתי, ברוך השם תמיד הרווחתי.
- ולא קשה לך?
- צרת רבים חצי נחמה.
ברגע זה הופיע לפנינו סדרן העבודה, רכוב על טרקטור. כמעט לא מבחינים בפניו מתחת לכובע טמבל שלו.
- גמרתם להשקות?
- כן - עניתי לו.
- אז בואו ניסע לבננות הם צריכים עזרה.
קמנו וישבנו לשני צידי הטרקטור. משהגענו לבננות התחלנו לסחוב על כתפינו שתילים שמשקלם מ- 15 עד 40 ק"ג. מעמיסים על פלטפורמה, אחר כך שוב מורידים ומחלקים אותם לנטיעה בשטחים חדשים. בין הפועלים היה אחד קטן וצנום מאד, בן למעלה מ-40. בכל פעם שהיה ניגש להרים שתיל, היה מחייך אליו במין חיוך ילדותי, מתנצל. מושיט את ידיו כמו ילד שמפחד לגעת בכלב זאב גדול. אך מכיון שהגדולים ממריצים אותו, הוא עושה מה שעליו לעשות. עם כל שתיל על כתפיו היה הרושם שהוא עצמו הולך ונשתל.
חברי הפועל ניגש אליו, דיבר בערבית והורה לו איך להרים שתיל בשיטתיות. אחר לקח אותו לידו ובחר לו שתילים קטנים להרים. חיוכו של הפועל קטן הקומה הפך לאנושי יותר... כך המשכנו עד הצהרים. בהפסקת הצהרים נרדמתי מיד לאחר ששכבתי על שק פרוש על האדמה. אך בתוך חלומי אני ממשיך לעמול ולהזיע עד שאמרתי לעצמי מדי פעם: כעת הפסקה ולא צריך לעבוד. אז תפסתי את הענין והחילותי לחלום שרשרת של חלומות קטנטנים ושונים בתוכנם- כאילו דחסו כמות של חלומות המספיקים ללילה שלם, לתוך 30 דקות.
 
אחרי הצהרים התחלנו שוב לשתול. שוב עבדתי עם אותו הפועל. במשך שעה ראינו לנגד עינינו חצרות שלמות של נטיעות בננות העומדות כאילו על רגליהן. ישבנו לנוח. היינו קרובים מאד לאדמה, והיא היתה רכה. נתתי לו סיגריה והוא הדליק לי אותה ושתקנו.
בסיום העבודה עלינו על הפלטפורמה והטרקטור החל לנסוע. האנשים נראו לי עייפים מאד. ישבנו משוחררים ורצינים ואף בי לא היה הכוח להתלוצץ. הבטתי על שתילי הבננות העומדים על רגליהם ומעליהם ממטרות גבוהות מתיזות מים ומכסות עליהם בכל השטח במין גאוותנות של אבירים אשר מגינים על אשה יפה.
הפניתי את ראשי וראיתי שגם חברי הפועל מסתכל במטע שהוקם. אחר הפנה את ראשו ומבטינו נפגשו. בעיניו נצנץ שוב אותו ברק בן-חלוף, ואז... הבנתי שמחוץ למטע הוקם גם הגשר בינו לביני ובין האדמה הזאת.
שלך
אורי מזון
 
 

shiller abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות