1998 מתוך עבודה על בית הכנסת - קורס אדריכלות אי משנת 1948
א. הקמתו של ישוב חדש - הראשונים.
בשנות העשרים המוקדמות התארגנו בלבוב, פולין, קבוצה של חברים מהאחדות העולמית של הפועל הצעיר וצעירי ציון, כדי להגשים את הרעיון הציוני, לעלות לארץ ישראל ולהתיישב כקבוצה על אדמתה.
חברי הקבוצה היו מבוגרים יחסית, רובם היו בגילאי 30- 35 לחייהם, בעלי מקצוע ומשכילים, (רופאים, וטרינר, משפטן, עיתונאים, מנהלי בתי ספר ומורים). רובם דיברו עברית עוד לפני שהגיעו לארץ, אך לאף אחד מהם לא היה מושג בחקלאות. גם לעבודה פיזית לא היו רגילים כלל.
השליח מטעם הקקל יעקב לביטוב מקרית ענבים, שהיה בשנים 1924-1926 בפולין, ביקש מקיבוצו לקבל את הקבוצה להכשרה, עד שימצאו מקום משלהם, או שהם יצטרפו כחברים לקרית ענבים.
כך הגיעו בתחילת נובמבר 1925 אחד עשר החברים ושני ילדים להכשרה בקרית ענבים, כשהם לבושים כמו לביקור בעיר גדולה בפולין: שמלות ארוכות, מקטורנים ועניבות.
בקרית ענבים התקשו לקבל את קבוצת האינטלקטואלים האלה, ולא נוצר קשר של ממש בין שתי הקבוצות. נקודה זו עוד החריפה, כאשר בנובמבר 1925 מתחילים חברי הקבוצה החדשה לחלק את תקציבם בצורה אחרת והקימו לעצמם מטבח עצמאי כי אנו סובלים ממש רעב. כאשר נודע לחברי הקבוצה החדשה על מותו של שלמה שילר , המחנך הדגול ומורי דרך רוחני לרבים מהקבוצה, החליטו לאמץ לעצמם את שמו, וקראו לקבוצתם קבוצת שילר .
במרץ 1927 החליטו החברים בקבוצת שילר, כי הם רוצים להגשים את חלומם, ולהקים נקודת ישוב חדשה, עצמאית. אחרי שדחו הצעת קרית ענבים להצטרף כחברים מלאים. הם חשבו ש-בתור ציונים, אין לפנינו דרך אחרת אלא העבודה החקלאית העצמאית בארץ אבותינו. בשנים 1926-1927 היה מצבם הכספי של הקקל וקרן היסוד, רע במיוחד, ובקונגרס הציוני שהתקיים באותה תקופה, הוחלט לתמוך קודם כל בנקודות ישוב הקיימות, ולהקפיא כמעט לחלוטין הקמת ישובים חדשים. היה ברור לחברי קבוצת שילר, שלא יוכלו לסמוך על קבלת כסף או אדמה ממוסדות אלה, ועל כן החליטו לקנות מכספם הפרטי את החלקה הדרושה להם להקמת יישובם החדש. לאחר חיפושים במספר מקומות בארץ, הוחלט לקנות 360 דונם אדמה ליד רחובות. בעל הקרקע היה ערבי בשם עבד אל רחמן בק, שהיה בעל קרקעות באזור נס ציונה. העסקה בוצעה בעזרתה ובתמיכתה של הקקל, שלמרות הסתייגותה מהקבוצה של האינטלקטואלים האלה החליטה לתמוך בהם. בקיץ 1927 יצאו חברי קבוצת שילר מקרית ענבים, ועברו לרחובות. מתחת לעצים הגדולים במרכז העיר הקימו את אוהליהם, וחיכו לגמר עבודת ההכנה. הם זכו לביקורים רבים מתושבי המושבה, וקיבלו שלושה חברים חדשים, שיחד איתם עלו על הקרקע, בשמחת תורה, 17/10/1927, כאשר הקבוצה מונה שלושה עשר חברים ושישה ילדים. קבוצת שילר הייתה הנקודה הראשונה של ההתיישבות העובדת באזור רחובות, בין הכפרים הערביים. סכומי הכסף שהיו ברשותם, וההכנסות מעבודת חוץ של החברים, לא הספיקו כדי לכלכל את כל החברים לזמן רב, והם בקשו משלמה אבי-יונה (שנסע לשליחות לגליציה) לעזור להם לארגן מגבית הלוואות. הוא הצליח להביא כ- 1000,- $. סכום זה היה מיועד לקניית תוספת קרקע, כיסוי הוצאות חפירת באר מים והנחת רשת השקיה. בשנים הראשונות הקימו רפת ולול, המיועד בעיקר להספקה עצמית. אבי-יונה התקבל כחבר בקבוצה (למרות היותו בן 50), ובמשך שנים היה אחראי על הקשר בין הקבוצה למוסדות ברחובות. בשנת 1930 התקבלו לחברות קבוצת צעירים מגרמניה, שעברו עוד שם הכשרה חקלאית טובה (ביניהם הייתה גם אגרונומית), שתפסו מהר מאוד פיקוד על הנושא החקלאי. רב החברים עבדו כפועלים בפרדסים ברחובות, וקיבלו שכר יומי. החברים גרו בצריפים, ומצוקת הדיור הייתה גדולה. ב- 1931 הקימו את בית הביטחון , מבנה ראשון מלבנים, בעל שתי קומות, עם מרפסות, מרפסת גג (מסומנת בשלושה עגולים כחולים, לזיהוי מן האוויר) ומגדל תצפית. ייעודו היה מקלט לתושבי המקום במקרה של התקפה, ובימים רגילים שימש כבית ילדים לילדי הקבוצה, ובקומה השניה גרו עוד תשעה מבוגרים.
ב- 1948, ערב פרוץ מלחמת העצמאות, מנתה הקבוצה 105 חברים קבועים, ו- 88 ילדים. בנוסף גרו במקום 17 הורים, 18 ילדים עולים (ילדי לנה) ו- 22 נוער עולה, סהכ 274 נפש. הגידול הקטן יחסית במספר החברים נבע לא רק מהבעיות הכלכליות הקשות, אלא גם מהסלקטיביות של מייסדיה, החבורה האליטיסטית של האינטלקטואלים מפולין. שטח הקבוצה הוכפל, ועד 1948 עמדו לרשותם כ- 700 דונם. בכל שנה קנו כמה דונמים לפי יכולתם הכלכלית. אך העניין שהטריד אותם שנים, היה הצורך במרכז תרבותי/חינוכי, ולכן הקימו ב- 1942/43 את בית ביננשטוק.
ב. הקבוצה היום.
עם קום המדינה נוספו לשטחה של קבוצת שילר עוד 2800 דונם, כך שהיום עומדים לרשותה סהכ 3500 דונם. בקבוצה חיים היום 4 דורות, 230 חברים, 125 ילדים וחיילים וכ- 50 זמניים. פרנסתה מתבססת על מפעל טקסטיל שהוקם ב- 1962, המייצר סרטי גומי ושרוכים, וחקלאות מגוונת הכוללת רפת, לול, מטעים שונים וגידולי שדה.בשנת 1950 נפתחה בריכת השחייה, שנבנתה ליד השיכונים הראשונים, ובמרחק לא גדול מבית התרבות. באותו אזור נבנה ב- 1954 אולם האירועים, ששימש במשך שנים את חברי הקבוצה להקרנת סרטים, מסיבות וחגים.בשנת 1974 נבנה בית הכנסת תפארת צבי ליד הקומפלקס של בית התרבות/ ספריה/ חדר קריאה, וכחלק בלתי נפרד ממנו. בשנים 1986-87 נבנה ליד חדר האוכל הקיים מבנה חדש בשני מפלסים, הכולל חדר אוכל חדש ואולם אירועים. במשך כל אותם שנים המשיכו לבנות שיכונים חדשים למשפחות הצעירות, ושופצו הבתים של הותיקים.בשנת 1960 עברה הקבוצה לשטח תקציב הכולל. זו חלוקה שונה של התקציב מהמקובל ברב הקיבוצים של אותה תקופה, שאפשר לכל חבר שליטה גדולה יותר על הוצאותיו האישיות. עם ההחלטה על לינה משפחתית, בשנת 1964, ובניית דירות בנות 3 חדרים למשפחות עם ילדים קטנים, הגיעו הסכסוכים עם התנועה הקיבוצית לשיאם. אך כמו שהמייסדים ידעו לעמוד על זכותם להחליט על עתידם, כך עמדו בניהם שנים רבות מאוחר יותר, על זכותם לשנות סדרים שלא התאימו לרוח הזמן. התכונות של זהירות ושמרנות פיננסית, שהיו אופייניות לדור המייסדים, יחד עם חריצות והזדהות עמוקה, עברו גם לדור הבנים וגרמו לכך שהקבוצה לא הסתבכה בחובות ולא עברה משברים פיננסיים כמו מרבית הקיבוצים, והיא היום ישוב מבוסס כלכלית, שלא זקוק להסדרים ועזרה מגופים ממשלתיים.
שלמה בלאנקסטיין נולד ב- Lvov (גליציה), היה מחנך ואחד מיוצרי המחשבה הציונית-סוציאליסטית. הטיף לאהבת ארץ ישראל, והרעיון לגאולת האדמה, המסתעפת ממנה. עלה לארץ בשנת 1910, והיה מנהלה הראשון של הגימנסיה העברית בירושלים. את השם שלמה שילר אימץ לעצמו בגלל הערצתו הגדולה לפילוסוף הגרמני Friedrich von Schiller . מאוחר יותר (1932) התעוררו ויכוחים בין ועדת השמות ואנשי הקבוצה. ועדת השמות התעקשה על השם גן שלמה, למרות שקיים בתקופה כבר סנטוריום בשם גן שלמה ליד פתח תקווה. השם שילר מעורר אצל הועדה הרגשה של התבוללות והתבטלות. בעיית השמות קיימת עד היום, כאשר חלק מהמוסדות הממלכתיים משתמשים בשם גן שלמה (משרד הפנים) וחלק בשם קבוצת שילר (משרד הרישוי, קופת חולים).
ב ית הביטחון , הבית עומד במקום עד היום, ומשמש כמחסן בגדים בקומת הקרקע, ולמחסני תרבות וחדרי עבודה לאומנים בקומה השניה.