עלים 1978
עורכת העלון בקשתני להתייחס לתמורות שחלו ברבות השנים בקבוצה.
סרבתי. מעולם לא הייתי בין הכותבים, במיוחד עכשיו, לאחר 10 שנים שאיני פעיל בקבוצה, מלבד בעבודה. (נניח מפאת הגיל). אי לכך, ביקשה לראיין אותי ולזאת כבר לא יכולתי לסרב.
לאור השיחה בינינו, אספה קטעים שבאו כמובן בתשובות לשאלות. חלקם נביא לפרסום, בסיכום, אולי יכול אני לראותם כחלק מהאני מאמין שלי.
גדלתי בבית ציוני ללא מרכאות. את החינוך התנועתי שכלל גם יסודות לחיי שיתוף, ספגתי עוד בנעורי בתנועת נוער - השומר הצעיר, אז בלתי מפלגתי.
אם כי שנים לא מעטות עברו עד לעלייתי, דבקתי במחשבה לחיי קבוצה, ודרכי הראשונה היתה פה במשק, בו אני חי 45 שנה. הבאתי איתי ניסיון של 14 שנות עבודה (אמנם בפקידות) כשכיר וקצת ניסיון בחיים (בגיל 31) בכלל.
בקבוצה היו אלה שנים קשות מאד, ובכל זאת הגעתי למסקנה שצורת חיים זו, עדיפה אפילו על חיי שובע מחוצה לו. חיים חופשיים ללא תלות בנותני עבודה, זאת יכול להעריך נכונה רק מי שהתנסה בכך. התקדמות בעבודה, הניסיון שהצטבר, ומאמצים שהשקענו בפיתוח ענפי משק שונים, יוצרים עצמאות (שעליה לא יכול פועל לחלום), והם מעניקים הרגשת בית.
השקפתי הבסיסית היא לתת את המקסימום בהתאם ליכולת בעבודה ובשטחים נוספים, גם כאשר אחרים לא מוכנים ולא הגיעו לכך. לדעתי, הדוגמא האישית מחנכת יותר מאשר כל הטפה. נדמה לי שהתרומה לכלל גורמת לסיפוק אישי, יותר מאשר ההיפך.
בתחילת שנות החמישים, כשקיבלנו תוספת אדמות והרחבנו את גבולות המשק, היינו מעטים מדי מכדי לעבדו. התכנון היה על קליטת חברים משורות הבנים וחניכים שגדלו במקום, תקווה שלא התגשמה במלואה. בינתיים, חשבנו להיעזר בעבודה שכירה. בא לעזרתנו הצו של בן-גוריון באותם ימים, ימי העליה הגדולה - לספק עבודה לעולים מבלי לדקדק בעקרונות.
ברור לנו למה גרם הדבר. היינו מודעים לבעיה החברתית שנבעה מכך: השתמטות מעבודה שחורה ומעמד חדש של מנהלי עבודה. ובאשר לרמת החיים, כבר אז החל ויכוח בו הסתמנו שתי דעות מנוגדות.
האחת - (אני דגלתי בה), עלינו לחיות ברמת עובד המתקיים מיגיע כפיו. את העודפים מניצול עבודה שכירה, אם היו, יש להקדיש לקליטת עליה, קליטת נוער דהיינו משימות לאומיות, כי ראיתי תמיד את המשק הקיבוצי כמשק לאומי.
היתה דעה אחרת - עם קום המדינה, נפתחו אפשרויות רחבות, והדבר הביא לגל עזיבות. הדעה גרסה שיש להתקדם ברמת החיים עד לתחרות עם זו שבעיר, ולהוכיח כי מבחינה זו, טוב וכדאי לחיות בקבוצה.
טוב ויפה, אבל יש להציב גבול. נדמה לי שאנו מתקדמים ועוברים אותו. ישנם המגיעים למסקנה (לפי הביטויים באסיפה השנתית) - שאין חיים בקבוצה מתוך אידיאלים. יתכן שכך. סוף, סוף אידיאל שהגיע לכלל הגשמה, חדל להיות אידיאל. אבל המסגרת שנוצרה מתוך אותו רעיון, עליה יש לשמור ולא להרסה. אין לשכוח שגם מחוץ לקבוצה לא כולם מצליחים, ואם משווים, יש לראות תמיד את הרמה הממוצעת.
בדרך כלל הייתי בעבר בין הקנאים בקבוצה. חיי חברה ושיתוף ממושכים יוצרים יחסים חברתיים ואנושיים המחייבים התחשבות והתפשרות. אולי גם גיל ההתבגרות משפיע.
בכל המצבים יש לשמור על הכללים שקבענו לנו בצריכה. בדרגה ראשונה כלכלה, בריאות, חינוך וכו', שיתוף מלא. בדרגה שניה כולל שיכון, מענקים וכו' - שוויון מקסימאלי. אם נדע לשמור על ערכים אלו, אם נדע לאהוב את הבית ונשתדל להתמסר לו בכל נפשנו, נמצא את שביל הזהב הדרוש בכל ההכרעות.
פסחתי על כמה נקודות שהשתיקה יפה להן. יש משמעות שונה למילה הכתובה לעומת פליטות פה.
היום ערב יום הולדת ה- 51 לקבוצה, ברצוני לאחל במיוחד לצעירינו, להגיע ליובל ה-100, באותה הרגשת סיפוק, במבט לאחור, על פעילות מבורכת, שאני הגעתי אליה אשתקד, ביובל החמישים. כן יהי רצון !