דפי הנצחה

פרק חיים הסתיים הבוקר ואם נדייק הסתיים כבר לאורך תקופה בה לא היית, כפי שהכרנו אותך.

סיפור חיים לו היינו שותפים משפחה וחברים הרבה שנים.

אשת חיל מי ימצא נאמר על נשים חזקות ואת שרה, אחת מאותן נשים.

אחת מארבע אימהות של האומה ועבורנו אישה פורצת דרך.

גדנע באר אורה, שם את לא בוחלת בשום תרגיל ומתייצבת לכל קריאה.

 

מאוחר יותר קושרת חייך בקבוצה וכאן משתלבת במטבח בתקופה שאמנם היו שם רק נשים. אבל כולכן הייתן נשים מבינות דבר בבישול, ברכילות ושאר ענייני עולם. בלה, אריאנה, נעמי, לאה ועוד. הצלחתן בתקציבים מוגבלים להכין לנו החברים והילדים ארוחות בטעם של בית. ארוחות שדרשו הרבה עבודה ולא רק הנחה על המגש. היה לכן הווי "סודי" וכשהתבגרתי חשבתי על היכולת הזו שלכן לעבוד יחד ולהישאר חברות.

קלטתן נשים צעירות ולימדתן אותן עבודה ומחויבות לצד מקצועיות. היערכות לחתונות, לליל הסדר, פרויקט הכנת הגפילטע פיש לכלל הקבוצה ולחגים בכלל, הייתה אופרציה מורכבת וגם שם היכולות שלך ושל חברותיך, עמדו לכן ותמיד הצלחתן במשימה.

 

לצד העבודה במטבח היית שותפה עם אריאנה, עירית, ועוד חברים בהצגות בקבוצה, במסגרת תיאטרון הדרמה.

אחד התפקידים המשמעותיים, ( אני הייתי פעוטה באותם הימים ) היה דמותה של אליזבט קולינס. כאן נכנסת לנעליה של שחקנית התיאטרון חנה מרון וההצלחה הייתה מסחררת.

 

יצאת עם גורי והילדים לשליחות באוסטרליה ושם היית מאוד משמעותית בעבודת הקהילה.

אהבת את תחושת המשפחתיות וניהול משק הבית, כפי שהכרת מהילדות.

החזרה לקיבוץ לא הייתה קלה עבורך והחלטת לעשות שינוי שיאפשר לך להתמודד עם החזרה לקיבוץ.

 

גדלת ברמת גן במשפחה בה הילדים השתלבו בעבודה מגיל צעיר וידעת שמצוינות היא המפתח לעתיד טוב יותר.

יצאת ללימודי הוראה, השתלבת בהוראה ובניהול בית הספר היסודי בנצר, אותו הצעדת קדימה יחד עם צוות המורים שהיה מורכב מאנשים איכותיים, אנשי חינוך רציניים, נבונים, בעלי השכלה רחבה ומחויבים לעבודת ההוראה והחינוך.

מתי שהוא זכית בהכרה שאת מנהלת את בית הספר והמשמעות הייתה שהחיפושית הכחולה הייתה שלך ונדייק שזה היה רק לשעות הבוקר.

 

ביתכם היה תמיד בית פתוח למשפחה וחברים. אהבת לארח. אהבת את ההכנות לקראת בואם של האורחים. ביתכם התמלא בריחות והיית מאושרת כשהאורחים טעמו ונהנו מהארוחה ומהקינוחים.

ובענייני אירוח, אהבת לחלק ממעשי ידיך. הייתה לנו רק בעייה אחת שמעולם לא נפתרה. תמיד רצית שנחזיר את הקופסאות. וכעת כשאת כבר בעולם אחר, מותר לגלות שגיחכנו לא מעט על מזווה הקופסאות שלך.

 

משפחת שפירא הייתה כל עולמך. הקשר עם האחים הגיסים והאחיינים היה תמיד קשר מעורר הערכה. אני חושבת שאובדן אביך, גרם לך לטלטלה רגשית, כי היית מאוד קשורה אליו. מאוחר יותר, הבאת את אמא שלך לגור בקבוצה והאופן בו טיפלת בה , היה מודל עבור רבים. את אמא שלך שהייתה אישה מאירת פנים, כולם הכירו וכולם אהבו.

ואז, משהתבגרתם מעט, גורי כבר לא היה העוגן החזק והמשמעותי. בדרכך, דאגת וטיפלת ומצאת פתרונות שהיו נכונים עבור שניכם.

 

תמיד אהבת לתת עצות. אם זה למנקה שבאה לנקות, או לנו בענייני משפחה, חינוך הילדים, לימודים ואפילו זוגיות.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו הבהרת לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שחשוב להשקיע בזוגיות.

משפט החרוט אצלי עמוק בלב " רותי, תעזבי את הילדים מדי פעם ותצאו רק את ושוקה לבלות".

 

כשסיפורי העבר מלווים אותנו, אנחנו חיים את ההווה ומסתכלים אל העתיד. נולדת עוד בטרם הייתה לנו מדינה והיה לך כמו לבני דורך, חלק משמעותי בעיצוב הזהות של המדינה. והיום, אנחנו נפרדים ממך, כאן באדמת קבוצת שילר, בימים בהם אנחנו נלחמים על ציביון המדינה ועל קיומה הערכי והרוחני.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים ומי ייתן ויקרה הנס והחטופים יחזרו הבייתה.

רותי