דפי הנצחה

קבוצה: בעשור הראשון

שנת עלייה: 1930

 

מאייר נולד בעיר בלז בן בכור להוריו.

מקטנותו למד בחדר והיה מצטיין בלימודיו. בהיותו בן 15, עם הכרזת בלפור, 1917 הפך לציוני קנאי. בתום מלה"ע הראשונה זנח את לימודיו הדתיים והחל שוקע בענייני הציונות ותנועת הפועלים בעיירתו. העמיד בעיירה סניף "התאחדות" מאורגן להפליא ובו דור ממשיכים.

למרות ההתנגדות בה נתקל לא נטש את דרכו ואחרי שהעמיד דור של ממשיכים קם ועלה לארץ בשנת 1930 כשהוא משאיר אחריו בית, הורים, אישה ובן קטן.

בבואו לארץ ישראל הצטרף לקבוצת שילר, עבד כל עבודה במשק ובעבודות חוץ, ויתרת זמנו הרב הקדיש לקריאה ועיון בשאלות הקבוצה, דת, העבודה ותנועת הפועלים. כעבור חצי שנה הצטרפה אליו אשתו אנולה עם בנו הבכור עזרא.

כל ימי חייו היה נתון לפעילות ענפה בשטחי התרבות והחברה בביתו בקבוצה. מנהגי מסורת והווי קודש השתלבו בתכניותיו לחגי הקבוצה יחד עם חידושים המתאימים לרוח הזמן.

בכל אירוע תרבותי בקבוצה - טביעת אצבעותיו ניכרת, גם אם לא עסק בכך באופן ישיר. מתוך פעילות זו, בהוצאת עלון הקבוצה ויצירת הווי חגים בקבוצה ומחוצה לה, נקרא לשליחות ה"חלוץ" ברומניה.

 

מאייר, אוטודידקט, היה איש ספר, פילוסוף, בקי בספרות מעורב בשאלות חברה ומשק.

בכוח זכרונו המופלא ידע לנמק ולהעלות עובדות משכנעות.

יכולת הביטוי וקלות הביטוי היו מרתקים את שומעיו.

"הוא היה הראשון שתמיד הושיט יד ליריביו, אפילו מתוך התנצלות, כדי לחסל כל סכסוך. יחסו לערכי הרוח הבנתו ותחושתו העמוקה לשירה, לספרות, עשוהו לדמות מיוחדת במינה בקבוצה."

 מאייר היה קנאי לערכי הקבוצה אך קנאותו לא העבירה אותו על דעתו, כי שורשיו החסידיים מהם ינק הוסיפו לקנאותו את לוויית החן של אהבת האדם. בייחוד אהב את הילדים.

בימיה הקשים של מלחמת העולם השניה נקרא שנית לשרת את ציבור פועלי רחובות כמזכיר "מועצת הפועלים". מששב הביתה בתום שלוש שנים מייגעות הלך לעבוד בפרדס והתמיד בעבודה גם כשהוטלו עליו מירב התפקידים בקבוצה: ריכוז המזכירות, חינוך, הקמת בית התרבות, ומעל הכל- פעולה תרבותית ענפה במשותף עם הבנים.

 

עם הקמת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" נקרא לפעילות בתנועה ונטל על עצמו עריכת ה"איגרת לחבר". במצוות רופאיו שב לאחרונה הביתה, אז נטל עליו "מלאכת קודש" אחרונה - הקמת בית הספר לתפארת, ראוי למשק הקבוצתי. בפעולה זו לא ידע מנוחה, את כל אונו ומסירותו השקיע במפעל זה, ולא הסתיר את גאוותו. בחינוך דור ההמשך ראה את עתידה של הקבוצה.

מדבריו: "עברו יותר מארבעים בשנה לקיומה של הקבוצה. משך זמן מספיק לתקופת ההתהוות וחיפוש הדרכים.... במצב שאליו הגענו קיימות רק שתי ברירות: האחת לאסור על כל שימוש בכסף פרטי בכל צורה שהיא.... אך האיסור הזה בחזקת "גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה"

נשארת הברירה השניה והיא - להגיד באופן ברור כי השוויון הקבוצתי מקיף רק את הצרכים ממדרגה ראשונה בחיי האדם".

 

כחצי שנה שכב מאייר על ערש דווי. ביום השישי, ליל ראשון של חנוכה, השיב נשמתו לבוראו.

 

כ"ה בכסלו תש"ך

 

קישורים אישיים:

השנים תרצ"ב-תש"ז - "במעגלי הגות והגשמה" 

 

 

עזרא, אנולה, אהרון ראובן ואריה מאיר