שיר שאולי לא הולחן מעולם, לבטח לא הושר על הבמה שלנו,
אבל
מדי שנה בקיץ, בחגיגה המשותפת של בני המצווה,
היו על הבמה בנים בנות מקריאים את השיר,
לזה שורה, לזו שתיים.
את שורת הסיום לה חיכה קיבוץ שלם, היו קוראים פה אחד:
"וביתנו שלנו הוא כאן".
שורה שנולדה כאן, על הבמה שלנו, היא היא הנקודה השילרית.
יש דברים מרובים וחשובים בעולם,
החשוב מכולם הוא ביתו של האדם.
וכמו שהאדם מאדם הוא שונה,
כן שונים הבתים שאותם הוא בונה.
יש בית שהוא כמבצר על ההר,
יש בית והוא כארמון מפואר,
אך לא העיקר הוא ארמון או בקתה -
חשוב הוא הבית שבנית אתה.
כי בית אינו רק גג וקירות,
כי בית אינו רק צרוף של דירות,
כי בית אינו סתם מבנה של בטון -
כי בית מעניק הרגשת ביטחון.
כי בית הוא פרח, שולחן עם מפה,
כי בית הוא ילד, רעיה מצפה,
כי בית הוא גג ופינה חמה,
וברית כרותה בין אדם לאדמה.
יש בתי עשירים העולים כסף רב,
ארמונות נוצצים מצופים בזהב,
יש בתים הנראים כמעשה אומנות -
אך הבא אל תוכם מרגיש ריקנות.
יש בית והוא צריף או צריפון,
יש בית והוא רק אוהל קטון,
יש בית ובו רק מצע על הקש -
אבל מה שחשוב הוא "איך המרגש".
ועל כן כה חשוב להיזכר ולזכור,
כי על בית צריך להגן ולשמור,
כי רבים דברים יקרים בעולם -
אך אין כה יקר כביתו של אדם.
וביתנו שלנו הוא כאן
