פעם לא היה פשוט לשיר במקלחת, מישהו חיכה שתצא, המים לא תמיד היו חמים, סביבך קהל מאזינים,
אבל זה גם היה סוד הקסם של המקלחת המשותפת, ואם לאמר את האמת בכל מקרה היה הרבה יותר טוב מקודם.
תחילה התרחצו הראשונים בפרדס לבינסון- בגניבה, בהמשך באישורו. אחר כך הותקנו חביות לרחצה בחצר, רק אחר כך הקימו מקלחת משותפת מפח במקום בו עומד ביתו של ישי היום - מים חמים לא היו.
לילדים בבית הביטחון היתה השומרת מרתיחה מים בסיר ענק שעמד במרתף המקלט. את המים היתה המטפלת סוחבת בדלי לחדר בו ישנו, שם במרכזו היתה מקלחת אותם. הסבון היה סבון שֶמֶן, מן גוש גדול אותו היו מחלקים, איתו היו חופפים את הראש. על מקלחת עוד לא חלמו.
אולי חלמו אבל עוד לא היתה.
יותר מאוחר היו רוחצים את הילדים בגיגיות הגדולות שהיו במכבסה, את המים הרתיחו בדוד הכביסה. גם החברות היו מתגנבות לשם וממלאות את הגיגיות בגופן ובמים.
בשנת 1939 בנו את המקלחת המשותפת - [בנין המספרה היום] ודוּד מים חמים בהסקה הִנְעים את החיים.
אך החיים הטובים.
המקלחת היתה מחולקת לשניים: נשים מדרום גברים מצפון, 4 טושים בכל אגף, מחולקים ביניהם במחיצות זכוכית.
הסבון הוא כבר סבון שקדים איתו גם חופפים את הראש פעם בשבוע. שמפו לא היה. גם קרם גוף לא.
במשק יוצרו כפכפים מיוחדים למקלחת: בלוק עץ שנחתך בנגריה שימש כסוליה אליה חוברה רצועה מעור או מגומי שחור. במקלחת היו שני ספסלים עליהם ישבו הממתינים, המאזינים או הווכחנים, והבנים חוגגים, מטפסים על הדוד בחוץ ומציצים לבנות.
הסבתות הזקנות היו יושבות על הרצפה ועושות כביסה, הילדים היו סותמים את פתחי הניקוז ויוצרים בריכה גדולה במקלחת או עושים התעמלות מכשירים על גבי הברזלים בין המחיצות.
תרבות שלמה צמחה במקלחת המשותפת שהיתה מקום מפגש. הפרלמנטים התנהלו במקלחת, כולם נפגשו עם כולם, כולם ראו את כולם, כולם ראו לכולם - וראו את הכל.
הגדולים בדקו מה חדש אצל הנוער, למי צצה בטן, מי מתפתחת ואיפה -
והיו התפתחויות.
קבוצת שילר צעדה קדימה.
בינתיים נבנו מקלחות בבתי הילדים, ומתחילת שנות החמישים בהדרגה גם בבתי החברים,
מים חמים לתושבי הגבעה הותקנו רק באמצע סוף שנות החמישים, עד אז היו מחממים מים בתנורים ביתיים.
ימים בלי מקלחת זוכרים הגורדונאים,
הרבה מקלחות קרות זוכרים הותיקים,
הרבה קשיים זוכרות הנערות המתבגרות,
הרבה מים זרמו במקלחת בשילר מאז ועד היום.
