עלים 02.10.1979
נוכחתי מבלי להתכוון לכך, בשעת טיול בוקר, ביום הראשון של סוכות, בטקס חנוכת מגרש הכדורגל המשופץ.
כאשר הגעתי לשם מצד בניין מועדון הנוער ההולך ונבנה, השתרע לפני משטח נרחב של דשא מטופח וקצור, באמצעו - המעגל הלבן. לפני, שני השערים המלבניים, ממש תאוה לעיני כל ספורטאי או למי שהיה ספורטאי בצעירותו.
שמחתי לראות שנמצא גואל לפינה זו שהיתה מוזנחת והיה בה רק מעט מאד מן העידוד לצעירנו לבוא ולהנות מפעילות שהיא כה טבעית ואשר עשויה להוות שימוש לשעות הפנאי והשלמה טובה לחיי עבודה.
וכפי שנהוג בימינו בין אנשי הספורט לא החמיצו הזדמנות נאותה לנאום נאומים אחדים, לחלק תשבוחות הדדיות זה על חלקו של זה בהכנת המגרש היפה כמעט כמו בלומפילד, אחר כך כמובן היה כיבוד, אני מקוה בלי כדורי מרץ, ורק לאחר כל זה, אפשר היה להתחיל במשחק החגיגי הראשון, על הדשא החדש.
ואולם בכל ההמולה הנחמדה הזאת, לא זכה להזכר אדם אשר הגה את רעיון מגרש הספורט לראשונה בקבוצתנו, ואשר הודות לו קיים זה עשרות שנים המשטח המיושר שרק עכשיו - בכלים ובאמצעים של היום, זכה לצורה הנאה הנוכחית.
היה זה חבר הקבוצה יעקב פלנר.
פלנר הצטרף אלינו בהיותו כבר בגיל העמידה, לאחר שהיה במשך שנים פעיל מאד במועצת פועלי חיפה ובהפועל חיפה כמדריך להתעמלות ואתלטיקה קלה. כאשר הוא בא לקבוצה, לקראת סיום שנות השלושים, החל מיד לדבר על טיפוח הספורט. ניסה ללא הצלחה יתרה להשפיע על הצעירים של אותם ימים רחוקים בכיוון זה, ובכלל השתדל מאד להפיץ את תודעת הספורט בין החברים מכל הגילים.
אולם ברור היה שבלי מגרש מתאים שעליו אפשר להתאמן בריצות, בקפיצות ובזריקות, שהיו עיקר התמחותו של פלנר, אין סיכוי לתת תנופה כלשהי לפעילות ספורטיבית, וברור היה לגמרי שאין ביכולתו של המשק להפריש חלק מאדמתו למטרה זו, וכן למצוא את הסכומים הדרושים כדי לשכור טרקטורים שיעשו עבודת יישור גדולה כזו.
והנה נכנס המשק עצמו באותם ימים לעידן העיבודים המכניים בחקלאות, ובאנגליה נקנה הטרקטור הראשון. היה זה הקייס הקטן המפורסם, הראשון על גלגלי גומי, אשר הפעלתו בעבודות הקרקע במשק, עוררה התרגשות ושמחה כי ראינו בזה צעד גדול לקראת מכניזציה בחקלאות. למרות שעוד לא היו בולדוזרים, אלא רק כלי נגרר שנקרא סקרייפר, הבין פלנר מיד שנפתחת בזה אפשרות להגשים את חלומו. מובן שהרעיון נתקל באדישות הידועה לענייני ספורט, וגם בשיקולים כספיים אשר נגדם באמת היה קשה לטעון.
ביום כיפור של שנת תש"ח, לפני שלושים ושתיים שנה, וכנראה בהשפעת האווירה על חשבון נפש שהתלווה ליום זה, שם קץ לחייו. ערירי היה בתוכנו, ואין פוקדים את קברו.
לכן ראיתי צורך לספר את פרשת מגרש הספורט, זכר לרצונו החזק של האיש, לתרום משהו לפי טעמו ויכולתו לדורות שאחריו.