גבעון - מזכרונותיו של פנחס אדלר

מזכרונותיו של פנחס אדלר

מעובדי המפעל בקבוצת שילר
 
התחלתי לעבוד בתעש בשנת 1942 והוצבתי במכון גבעון שהיה בקבוצת שילר. מנהל המכון היה יוסף פדר, בחור קטן, נמוך. המכון הזה היה ממוקם בתוך לול של קבוצת שילר. היו עוברים דרך הלול בכדי להיכנס לשם, בתוך צריף אחד גדול ושם היה בית היציקה. אני הועברתי לבית היציקה. קראו לזה גבעון, כנראה על שם הגבעונים מהתנך, שהיו כורתי עצים ושואבי מים. על כל פנים, אני הועברתי לשם. לא היה לי מושג ביציקה, אבל זה היה מחתרת והמכון הזה היה צריף אחד ארוך מפח, שחור משחור. בבית יציקה בדרך כלל הארובה היתה בחוץ כדי שהעשן יצא החוצה יחד  עם החום. היו יוצקים ביום  ומשאירים את הפורמות וכל הגופים שהיו יוצקים למחרת, מפני שזה היה חם. לא כן היה במחתרת. במחתרת, כשיצקנו היום, לא רק שיצקנו, כשעשינו את הפורמות, היינו צריכים לדאוג לכך שמה שיותר מהר לצקת אותם ומה שיותר מהר לסלק אותם. לא יכולנו להרשות לעצמנו להשאיר גופים יצוקים משך לילה פתוח מבלי לסלק אותם. אבל כשזה חם, אי אפשר לפרק אותם. היציקה היתה בתוך פורמות של חול. היינו נועלים כפכפים של עץ, מפני שלעמוד על זה אי אפשר היה ואחרי היציקה היינו מחכים עד שהאודם רק ירד ולא היה מלובן יותר, אז היו מכשירים די פרימיטיבים. היינו מפרקים ומנקים אותם מהחול והיינו מכניסים אותם לתוך שקים מיוחדים ומסלקים אותם מיד לתוך הסליק. הסליק שלנו היה בחצר של אותו מפעל, בצורת בית שימוש עם ניאגרה ועם מים ועם הכל, כך שאדם זר ראה בית שימוש וזה הכל. כשאני הגעתי לשם היו שם, אולי פרט ליוסף פדר, ארבעה אנשים ואיזה שתי בחורות. נוסף לזה עבדו שם גם חברי משק שגרו שם. עיקר הייצור בקבוצת שילר היה יציקת רימונים ופגזי מרגמות של 2 אינטש ו-3 אינטש. אנחנו היינו פשוט יוצרים את הפורמות, יוצקים אותם ומעבירים אותם למקומות אחרים לעיבוד. כאן הארובה היתה בפנים מפני שאסור היה שזה יבלוט החוצה. העשן והחום והכל היה בתוך בית היציקה. זה היה תענוג גדול לעבוד בחום כזה. היינו מזיעים נורא מפני שהיה שם חם. היינו שותים הרבה והיינו מוסיפים לתוך השתיה מלח, בכדי להחזיר קצת מלח מהגוף שהיינו פולטים. כל זה, מובן, לא עזר מפני שרבים מבנינו קיבלו דלקת ריאות. ישראל אחד שכב איזה ששה חודשים וחשבו שהוא אבוד. היינו מתקררים מתוך זה שהיה בפנים כל כך חם ואי אפשר היה לשאת את זה כל כך, אז היינו יוצאים עד לדלת בכדי לשאוף אוויר והיתה רוח קלה והיינו מקבלים כל מיני מחלות. נוסף לזה שתנאי העבודה היו קשים, גם תנאי המגורים היו מאד קשים. המגורים היו בעיקר באוהלים קרועים, שראינו בלילה את הכוכבים דרכם והיה צריף אחד. בצריף הזה היה גר יוסף פדר המנהל והיה שם גם המשרד שלו ולפעמים גם היו שם חלקים ליציקה, כמו אבץ. אלו היו ימי מלחמה והיו דברים מאד יקרים. אחרי  שאני חטפתי את המחלה הראשונה, הוחלט שבאוהל יותר אני לא יכול לגור והועברתי לצריף. על חשבון זה הייתי ממלא אחר כך את הדפים של ימי העבודה, פיתקאות קראו לזה. הייתי גר בתוך הצריף ועשיתי את זה שם [את עבודות המשרד].
בדרך כלל היה הלול מלא פיח והפיח לא יצא החוצה. שם היו עופות לבנים. זכור לי שהיו מבקרים מטעם משרד החקלאות הבריטי כדי לבדוק את העופות. אז כולם היו מתפלאים איזה מחלה יש אצלנו אצל העופות האלה, למה  יש להם כתמים שחורים ולא יכלו בשום אופן לעמוד על העסק הזה. הלולן הראשי, שמו היה הנס דנקוורט , היה תמיד בא לספר לנו איך שהוא מסדר את הבריטים בענין המחלה הזאת, שהוא גם חוקר בענין הזה.
כל המשק ידע מה מעמדנו, אפילו הילדים ידעו, אלא שהם ידעו לשמור סוד. זכור לי לא פעם כשהיה בא חיים סלווין לביקור, היה בא במכונית פורד והיה מעמיד אותה במגרש לא רחוק, היו באים הילדים הקטנים לראות, כי מכונית היתה אז דבר לא כל כך שכיח, אז הילדים היותר גדולים היו מרביצים לקטנים ואומרים להם שאסור לגשת.
לאכול אכלנו בחדר האוכל של המשק. הימים היו ימי מלחמה והתזונה היתה לקויה. לטובת קבוצת שילר יאמר שאם התזונה היתה מאד לקויה, הסידור ליד השולחנות היה יפה ונקי. היו באות לשם מדריכות של ויצו ללמד את הבחורות איך לבשל. אוכל על הצלחות לא היה ואמרנו שהיום אנחנו מקבלים ויצמינים במקום ויטמינים. העבודה שלנו היתה באמת מפרכת ונוסף לזה שהפיח היה חודר לכל נקבוביות הגוף, לכן הבעיה היתה איך אחר כך נתרחץ. שם לא היו מים חמים. בחורף היו אלה מי מעין שהיו כל כך קרים, שאפילו הגיבור הגדול ביותר היה מוותר על הרחיצה והיה שוכב לאחר העבודה מלוכלך לישון. קיימנו את מצוות הרחיצה על ידי כך שהיינו קופצים מתחת לברז המים הקרים, יוצאים ומסתבנים ושוב קופצים. כמובן שזו לא היתה רחיצה. כתוצאה מכל כולם קיבלו פורונקלוזה והיה סבל נוסף. פורונקלוזה לא היתה דבר כל כך פשוט, מפני שרופא במקום לא היה. היתה רק אחות והיה צריך ללכת לרחובות. אני זוכר שהיתה לי פורונקלוזה מאד קשה, ורופא שאל אותי שאלות ואיפה אני עובד ובמה אני עובד וכמובן שלא יכולתי לספר לו. אמרתי לו שאני חבר משק. בסופו של דבר, כשהוא ראה שהוא לא יכול להוציא ממני מדוע אני קיבלתי את הפורונקלוזה, שאל אותי אם אני נשוי והרמז היה די ברור בשבילי. אמרתי לו כן. אבל היה רופא אחד מגבעת ברנר שכן היה מבקר וגם ידע מה נעשה  במקום. הוא אמר לאחות במקום: לבחור הזה תעשי אמבטיות כאלה חמות, כמו שלוקחים חזיר לפני השחיטה. יכול להיות שזה יעזור לו. על כל פנים אנחנו מזה סבלנו גם די והותר. היא לא עשתה לי אמבטיה, מפני שאם היתה שם בכלל אמבטיה אחת, היא היתה בשביל החולים שלהם. זה היה עסק לשנים. עם הפורונקולוזה הזאת המשכנו לעבוד והיה לפעמים מצב איום, אבל המשכנו לעבוד מפני שלא יכולנו להרשות לעצמנו להשאר בבית לימי מחלה. דברים כאלה היו דברים דחופים. אחרי שהיינו גומרים את היציקות והסליק היה מתמלא היינו מביאים את זה למכונים אחרים לעיבוד ואנחנו היינו מעבירים את זה בלילות במכונית עם הסוואה. היינו מעבירים למקומות אחרים לשימרון או אחר כך, יותר מאוחר, לסלע בתל-מונד. כשהיה עוצר בדרכים ואי אפשר היה להעביר, היה מתמלא הרבה חומר ולא ידענו מה לעשות. ידענו מה לעשות, אבל לא היה מה לעשות עם זה. הפיתרון לזה היה שהיינו קוברים את כל החומר הזה בפרדסים של גבעת ברנר, שזה היה רחוק מכאן, היינו קוראים לזה פשוט לילות קבורה ולא חשוב אם זה היה ליל ירח או ליל גשם. בעיקר כמובן חיפשנו לילות שחורים. גם אז עבדנו כל היום. בלילה היה בא טרקטור, אבל לפני זה אנחנו היינו יוצאים לחפור וזו היתה אדמת כורכר. היינו חופרים בורות עמוקים וגדולים, כמה עשרות מטרים והיינו צריכים לחפור את זה עמוק מפני שהיינו צריכים לכסות את זה באדמה בעומק של 1.5-2 מטר, כדי שלא יוכלו לגלות את זה. אנשים זרים לא יכולנו לקחת לזה ואנחנו היינו עייפים ואי אפשר היה להפסיד יום עבודה. היינו ביום עובדים ויוצקים ובערב כשהיה מחשיך, היינו יוצאים לשם. היינו פותחים את הבור, אחר כך מעבירים את זה עם אוטו משא והיינו שופכים את כל הגלמים האלה, המוכנים לתוך הבור ואחר כך מכסים אותם. אחר כך היה בא טרקטור, זה היה בתוך פרדס של המשק, והיה עובר בין השורות והיה מכסה, ולא ניכר איפה. כשהכביש התפנה ואפשר היה שוב להעביר, היינו שוב יוצאים בלילה ופותחים את הבור, ממלאים חזרה בשקים והיינו מעבירים את הדברים האלה בתוך סליק למקומות אחרים. גם את זה עשינו אנחנו, שישה, שמונה אנשים  ולפעמים היו מביאים לנו עזרה ממקום אחר, אחד שניים, אבל בדרך כלל עשינו את זה במו ידינו.
המכונה להעברה היתה של תעש. היתה מכונה אחת שנקראה גמד (לא פורסם עד עכשיו). זו גם כן אחת העבודות המפרכות ביותר, גם בתוך הקבוצה שלנו לא כולם ידעו על הגמד. כשהיה צריך לבוא הגמד, המנהל היה מכניס לחדרים את אלה שלא עבדו בעסק הזה ואסור היה להם לצאת ולראות אותו עד שהגמד היה נוסע. ואני עם גוף גדול כזה הייתי צריך להכניס בתוך הגמד הזה את כל השקים האלה וזה היה פשוט לא יתואר מבחינת הקושי הפיזי. הגב היה נשבר וחוץ מזה אי אפשר היה לזוז מפני שצריך היה להיכנס מה שיותר.
אני זוכר שפעם אחת בלילה העברנו, עמסנו על הגמד את כל הדברים האלה והיו נוסעים עם זה. בלילה כשהגענו למקום היה עוצר בלילה. זה היה כבר כמעט לפנות בוקר כשיצאנו. עברנו איפה שעכשו מעשיהו, זו היתה משטרת רמלה. נעצרנו שם ושוטרים הכניסו אותנו לתוך המשטרה הזאת. החזיקו אותנו זמן קצר ושלחו אותנו, אמרנו כבר משהו על מה שיש לנו במכונית. כשהגענו למקום והיה צריך לפרוק ועלינו על המכונה הזאת ראינו שפשוט בצורה גלויה, בלילה לא ראו את זה, התגלגלו כמה רימונים על האוטו. וזה היה נס שהשוטר פשוט התעצל לעלות על האוטו ולראות אם יש שם מה שסיפרנו לו.
היה לנו קוריוז נוסף, לא עם הגמד. לא היה אז עוצר בדרכים והעברנו עם אוטו משא רגיל. גלמים שהם יצוקים, הם לא חלקים ורימונים שהם מעובדים, הם פחות או יותר חלקים. לגלמים יש שפיצים שונים. את זה היינו אורזים ומעבירים במכונה והיות וזה היה בלילה, פשוט כיסינו את זה בשקים, בלי שום כיסוי אחר כך ונסענו. כדי לא לעבור דרך תל אביב ולקצר את הדרך, נסענו דרך רמלה. כשבאנו לשם עצרו אותנו שני חיילים בריטיים ואמרו שהם צריכים להגיע לבן שמן, ואנחנו נוסעים דרך לוד, שניקח אותם. היינו שני בחורים למעלה ובפנים ישב הנהג עם אחד הבחורים שלנו. לא היתה לנו ברירה אחרת, אז אלה שהיו למעלה, אני ועוד בחור אחד, נשכבנו כאילו ישנים על הגלמים האלה, ומקום לשבת שם לא היה אלא על הדלת האחורית. כשהגענו לקרבת בן שמן והחיילים האלה ירדו, חשבנו מי יודע אם אנחנו עוד בכלל יכולנו להתיישר מהעסק הזה. אני זוכר שפעם העברנו מגבעת ברנר עם טנדר כמה דברים והיינו כל כך עייפים בעיקר הנהג, הנהג של אחד המפעלים הגדולים של מפחם, הוא היה נהג צעיר מאד והיה גם כן עייף ובדרך פעמיים התהפכנו. לא קרה לנו כלום, אבל פעם ביציאה מגבעת ברנר הוא נכנס לתעלה ופעם אחת בכניסה על יד תל מונד הוא ירד מן הכביש. הוא כנראה נרדם מרוב עייפות.
אני הייתי בקבוצת שילר מהתחלה והעסק הזה התחיל להישרף. התחילו להריח בחוץ מה זה. הבעיה היתה מתוך זה שאנשי המשק פחדו. היו שם אנשים שערקו מצבא אנדרס. היה שם בחור אחד שהלך בערב לקולנוע ברחובות. ברחובות התיישב איזה חייל פולני שהכיר אותו, זה היה חייל  שגר יחד איתו. מובן שהוא התחיל לברוח והחייל אחריו, עד שהוא הצליח להגיע לקבוצת שילר ולהימלט. היה עוד מקרה אחד שאחריו החליטו שצריך לסלק את העסק מכאן ולעבור למקום אחר. אני אספר על קוריוז שקרה לפני שעברו: מכונת היציקה היתה במקום אחד ובאותו משק היתה מכונת לחץ ליציקה. זו היתה מכונה יחידה בארץ שעבדה בצורה זו. אנחנו היינו יוצקים בתוך זה את הגופים העליונים של הרימונים, את הראשים, את התוספות של הפגזים. צורת העבודה של המכונה הזאת היתה שהיתה דופקת וזה היה מכה כמו באר. המכונה הזו עמדה באמת בתוך מכון המים. בקירבת מקום לקבוצת שילר היה כפר ידוע לשמצה - זרנוגה. שם היה ערבי אחד, שפעם כנראה ניסה לגנוב שם. הוא חשב ששם זה כנראה בית חרושת לנקניק מפני שזה עבד גם בלילה ובאר בדרך כלל לא היתה עובדת כל כך הרבה זמן. היות והיתה שמירה, אז כשהוא בא לגנוב הפריעו לו והוא חשב להתנקם. הוא הלך והלשין במשטרת רחובות, שכאן בקבוצת שילר, כנראה יש איזה בית חרושת לא ליגאלי. הוא לא ידע שזה נשק, אבל הוא חשב שזה בית חרושת לא ליגאלי. הוא הודיע זאת לקצין האנגלי. קשר עם הקצין היהודי ברחובות היה לנו, אבל עם האנגלים לא וכנראה שהגוי הזה ידע שיש משהו לא כל כך חלק, אז הוא לא הודיע כלל לקצינים היהודים שם, רק לקח לו שני שוטרים - סרג`נט אחד יהודי ואחד גוי ועם הערבי הזה, באו ביום. הערבי הביא אותם ישר. הם אפילו לא ידעו שהם הולכים לקבוצת שילר. הערבי הזה פחד לבוא לקבוצת שילר ועמד מרחוק על גבעה והראה להם לאן. זו היתה תקופת האסיף של תפוחי אדמה ושדה תפוחי האדמה היה בדיוק על יד הבאר והיו שם ערימות גדולות של תפוחי אדמה. ואז אנחנו כבר היינו בפירוק המכון הזה, בסוף שנת 1943 ועמדו בבאר שני אנשים וארזו את מה שצריך לארוז בתוך שקים. וכשהערבי פחד להיכנס, כנראה שגם האנגלי פחד להיכנס. הוא לקח את הסרג`נט האנגלי והיהודי ואמר להם לגשת ולראות מה יש שם. הסרג`נט האנגלי כנראה קצת פחד, אז הוא לא הלך ראשון - שלח קודם את היהודי והלך אחריו. הסרג`נט היהודי נכנס וראה מה נעשה כאן, הבין את העסק, מיד יצא החוצה לפני שהאנגלי נכנס ואמר לו שזה כלום אורזים כאן תפוחי אדמה. האנגלי שמח שהוא לא צריך להיכנס וחזרו ואמרו שכנראה הגנב רצה משהו והם הסתלקו משם. אני לא הייתי במקום וכשנודע לנו מה קרה, רצנו לשם. זה היה מרחק גדול ועד שהגענו זה היה איזה 20 דקות והיינו לבנים כמו סיד. זה יצא בשלום, אבל אז כבר חיסלנו, כי הקבוצה כבר לא הסכימה.
הסיום היה די יפה. הרמא היה אז משה סנה והוא בא לבקר אותנו ביום היציקה. באו הוא ומשה רוחל וישראל גלילי והחלטנו להראות להם מה זה נקרא לעבוד במחתרת, מה זה נקרא בכלל להיכנס למכון כזה בזמן פעילות, מפני שהאבק היה כל כך גדול שאי אפשר היה לנשום פשוט. הם באו לבושים בהידור ונכנסו פנימה. לעמוד על החול החם הם לא יכלו, אז התחילו לרקוד. הוחלט שנעשה מסיבת פרידה באחד הערבים והזמנו אותם. עשינו במה גדולה מחול שחור של בית יציקה והעמדנו שולחן גדול ותאורה היתה לנו. באו סנה ועוד כמה וזכרו איך שהם ביקרו בבוקר והוא אמר: בבוקר רקדתי עכשיו אני אשיר לכם שיר. נשף הסיום היה מאד מוצלח. חברי משק שלא עבדו במפעל לא היו. כשהתחילו העניינים להיות יותר חמים והיה צריך יותר תוצרת, באה לעזרה כיתת פלמח. הם גרו באוהלים בחוץ כמו כולנו. ביניהם היה מולה כהן, שעבד אצלנו איזה חצי שנה. זכור לי שהוא  אמר שדורשים אותו בחזרה, אבל הוא אמר שהוא רוצה להישאר איתנו ולעבוד חצי שנה. זו היתה מעין הלקאה עצמית. לחזור הביתה כל יום זה היה בלתי אפשרי, מפני שאנחנו עבדנו במשמרות ולפעמים גם בלילה. אני הייתי בא הביתה בדרך כלל פעם בשבוע. היינו גומרים את העבודה ביום שישי ונוסעים הביתה וביום ראשון השכם בבוקר, לפעמים במוצאי שבת, היינו חוזרים. היתה לי אז בת קטנה, בת שנתיים שלוש והיא פשוט לא הכירה את אבא. היתה ביישנית מטבעה וכל כך כאב לי. כשהייתי בא הביתה, הילדה היתה בורחת. רווח לא היה מזה מפני שאלו היו ימי מלחמה. בחוץ הרוויחו לירה ליום. אנחנו קיבלנו 2 גרוש או 2.5 גרוש לשעה. מזה עוד שילמנו כלכלה. כל הפרוטות שהיו לי, אני זוכר שהייתי קונה צעצועים יפים בכדי לקנות את לב הילדה. הלול שלה עמד ליד המיטה שלי ולמחרת בבוקר היתה קוראת לי אבא, שאקח את הבובה שהיא פרקה ואני כל כך שמחתי שהיא קראה לי אבא, אבל עד שהספקתי לזוז, כבר הייתי צריך לחזור, וחוזר חלילה. מבחינה משפחתית זה היה מאד קשה. כל זמן שהייתי בעבודה, הייתי נתון בעבודה, אהל הנה באת הביתה והילדה שלך בורחת ממך כאדם זר.
 
כל המכון הזה כשלעצמו, מי שבא מבחוץ ונכנס פעם ראשונה, זה עשה רושם מאד רע. פעם שלחו אלינו איזה מפקד אזור מסביבות רמת גן לעבוד אצלנו והוא נכנס וראה איך ששם הכל שחור מסביב ועובדים כמו מכונות, מהר בכדי להספיק ליציקה, כנראה שהוא נבהל מהעסק, הוא הסתובב שם חצי שעה ואמר שהוא שכח להביא בגדי עבודה והוא נוסע להביא אותם, עד היום אני לא ראיתי אותו יותר. היה שם מנחם הגבוה שהיה יוצק במקצועו, הוא עבד קודם לא במחתרת, אלא באופן פרטי והוא בא הנה לעבודה ואמר שכשנכנס פעם ראשונה וראה איך האנשים עובדים, הוא חשב שזה סרט קולנוע שעובד לא נכון, משהו יותר מדי מהר. המכון הזה נשרף והחליטו שצריך להעביר אותו. היה קושי - איש לא רצה לקבל אותנו. מקום פרטי בכלל לא בא בחשבון, אבל העסק הסתדר כשעברנו לקבוצת משמרות וקראנו למכון הזה ביצרון.