זכרונות - רמי קורן 2003

הסנדלריה
במשך שנים רבות היה דניאל גורן הסנדלר של המשק. לתקופה מסוימת הוא קיבל לעזרה את שלום שיבר.
את הנעליים קיבלנו מדניאל. נעלי העבודה היו עם פרסות מלפנים ומאחור, דבר שגרם לנקישות רמות ברגע שהיו הולכים על הכביש.
אז לא ידענו, אבל יכולנו לרקוד איתם סטפס, אם היינו כישרוניים.
את נעלי העבודה לא היו מצחצחים עם משחת נעליים, אלא היה שמן מיוחד למריחת נעליים. השמן היה בחבית ליד הסנדלריה.
בגיל צעיר יותר היינו הולכים לסנדלריה, דניאל היה בודק אם הנעליים מתאימות לנו, ובמידה ולא בגלל שהרגל גדלה, היה חותך את קצה הנעל, כך שהאצבעות יצאו החוצה ויכולנו ללכת איתם עוד כמה חודשים. הילדים שלי עדיין קיבלו נעליים מדניאל, עד שהחלה ההפרטה וההורים קיבלו כסף עבור נעליים, וכך יכולנו לנעול להם נעליים קצת יותר מודרניות...
 
מקלחת משותפת
היינו הולכים למקלחת הזאת כדי להרגיש גדולים ולנעול את הכפכפים הגדולים למידתנו. סיבה נוספת היתה כדי לראות את הבחורים הגדולים ערומים ולהתרשם מכך.
בכיתה ב` אמא רצתה שאני אבוא להתקלח איתה במקלחת הנשים. אני, כמובן ברוב צניעותי לא הסכמתי, כיוון שהמורה שלי התקלחה שם באותו זמן.
לפי סיפורי אחותי, הן היו חוזרות מבית הספר בברנר, ומכיוון שלא היו משחקים אחרים, הן היו הולכות לשחק במקלחת.
הן היו סותמות את פתח יציאת המים, הופכות את המקלחת לבריכה קטנה שבה הן היו משתכשכות, מחליקות מצד אחד לשני, אהובה אביבי היתה עושה תרגילי התעמלות על הצינורות ותרגילי קרקע. תוך כדי משחקים הן היו צופות בסבתות הזקנות שהיו עושות כביסה במקלחת.
 
בית שימוש ציבורי
בית שימוש זה דבר לא כל כך אסטטי, ובתקופת פעולתו של אתר זה נוספו עוד כמה דברים:

3. את הנירות האלה היו שורפים כל יום או כל היום וריח השריפה הסריח את כל האזור. עץ התות שגדל ליד השרותים (המקלחת הישנה) קיבל כנראה הרבה חומר אורגני מהשרותים.
 
הבריכה
כשהיינו ילדים בגן, הבריכה היתה רחוקה מאד מהגן. המרחק אגב לא השתנה עד היום, אבל כל הדרך היתה דרך חול. היינו הולכים עם קופסאות הפח על הגב (מַצוֹפים). כשאני רואה היום את הילדים הולכים לבריכה או חוזרים ממנה בריצה, אני נזכר בתקופה הזו.
אחרי יום שלישי בשבוע הבריכה כבר היתה ירוקה לגמרי, המים עכורים וחמים ותענוג להתרחץ. היינו משחקים קדרים באים ואי אפשר היה לראות בתוך המים ממרחק של מטר אחד.
הגדר של הבריכה זזה במשך השנים מס` פעמים, עד שהגיעה לשלב הנוכחי.
אמנון שטוסר היה מצליח לקפוץ ולעבור רוחב שלם ללא תנועה והיה ממש צף.
אילן אהב להשוויץ ולקפוץ מהמקפצה בצורת אוירון.
רני שטוסר היה קופץ תמיד מהמקפצה הגבוהה קפיצת פצצה ומרעיד את כל הבריכה וסביבותיה.
 
בית הקברות
בית הקברות במשק היה במשך שנים משהו שהוא מחוץ לתחום. לא מדברים עליו, לא נכנסים, אלא רק להלוויות, אפילו כינוי הוא קיבל: הלימונים ואח"כ הבננות (לפי הגידול שגדל בסמוך).
כאשר רנדי החל לעשות גן ירק שהיה בתחילה צמוד לבית הקברות (1982), ילדי בית הספר עבדו אצלו אחה"צ ובחופשים, הוא החל להכניס אותם לעבודות ניקיון גם בבית הקברות.
לפתע נהפך בית הקברות למקום שאפשר להיכנס אליו והילדים לא פחדו ממנו.
לעומת זאת, אמא שלי היתה מזועזעת מאד כששמעה שהילד עובד בבית הקברות.