לחם ועבודה - יוסף ברזילאי

כשהצטרפתי לקבוצת שילר היה המצב הכלכלי קשה מאד. הקבוצה התקיימה מעבודות חוץ כי לא היה תקציב לבניין המשק. לא קיבלנו תקציבים ורק בשנת 1932 נכללה הקבוצה בתוכנית `התישבות האלף`. את הקרקע ניצלנו במידה חלקית. קנינו פרה אחת, היה לנו גן ירק קטן וגם לול קטן. זה הספיק לכלכלת הקבוצה. בפרה טיפל אליעזר פורמן, שהיה וטרינר וגם המורה שלי לספרות בפדגוגיון העברי בלבוב והצטרף לקבוצה.

בתחילת חברותי בקבוצה פניתי לגזבר וביקשתי 6 גרוש לקניית קערת רחצה. הגזבר הודיע לי שבקשתי הובאה לאסיפת חברים והתשובה שלילית. מנגד היה בקבוצה זוג הורים לילדים שהחזיקו כסף פרטי, שהיה כמובן לא חוקי. הבעל היה מצקצק בלשונו בהסתכלו על הצנון בארוחת הערב ואומר: כמה זה נפלא. ובחדרו היו שוקולד וכל טוב. זה לא פסל בעיניי את הרעיון הקולקטיבי אלא את החבר שזלזל באידיאולוגיה. כולם ידעו שקיים פה אי צדק וחוסר שיוויון, אך איש לא התריע מחוסר ראיות ולמען דרכי שלום.

חלק מהחברים עבדו בפרדסים בתחרות עם פועלים ערבים שעבדו תמורת שכר נמוך ביותר. נושא `כיבוש העבודה` היה למאבק מרכזי בתנועת הפועלים העבריים בארץ. מעבידים יהודים לא הקפידו על עבודה עברית והעדיפו להעסיק פועלים ערביים שהיו בעלי ניסיון והסתפקו בשכר נמוך. אולם במאבק עיקש הצלחנו להשיג עבודה.
אני נתמנתי למקשר עם לשכת העבודה של ההסתדרות. ערב ערב אחרי יום עבודה מפרך ירדתי ללשכת העבודה במושבה ושם נלחמתי על כל יום עבודה ובייחוד על עבודה מכניסה. התשלום בעד יום עבודה בפרדס היה 20 גרוש ואילו בחפירות וקידוח בארות היה 70 גרוש. לעיתים קיבלנו שני ימי עבודה מכניסה ואני תמיד הייתי עובד באחד מאותם ימים. כך התחלתי לעבוד בקידוח בארות.

חפירת באר מים הגיעה לעיתים לעומק של ארבעים מטר, עד לשכבה הנושאת מים. קוטר השוחה היה שלושה מטרים וחצי. תפקידנו היה להעמיק את החפירה. עבדנו בעזרת כננת (winch), חיברנו לכבל שלה ארגז. שני עובדים היו מסובבים את ידיות הכננת משני צדדיה, מורידים את הארגז ומעלים אותו כשהוא מלא על גדותיו באדמה החפורה. עובד שלישי היה אוחז בארגז ושופך את האדמה למריצה. כמות האדמה הייתה גדולה מתכולת המריצה והיה צורך להוביל את המריצה על לוח צר ולרוקנה וחוזר חלילה. בתוך השוחה עבדו כמעט ערומים: בנאי שבנה קיר בלוקים שתמך את דפנות השוחה, עוזר הבנאי שפינה את האדמה והגיש את הבלוקים, ועובד שלישי שהיה ממלא את האדמה בארגז שהורד בכננת ומכוון את תנועת הארגז. אני עבדתי בכננת, במריצה וגם בתוך השוחה במילוי הארגז. כל העבודות האלה היו עבודות פרך. הקידוח נעשה בידיים, בתחתית השוחה בעומק שבעה מטרים, בהתאם ליכולת השאיבה של המשאבה. דמינו לעבדים בספינת מפרש, אולם בתנאים הרבה יותר קשים, במחנק ובעומק רב.
 
יום אחד הייתי ער למקרה מזעזע שבמזל לא הסתיים באסון. צבי סוחובולסקי, תושב רחובות, איש העליה השנייה, שהיה ידוע מרשימותיו בשבועון `הפועל הצעיר`, זכה לקבל מלשכת העבודה קביעות בחפירת בארות. הוא עבד תמיד כעוזר לבנאי. ביום ההוא נפל לתוך הבאר בלוק בטון מגובה של כעשרים מטר. בדרך נס איש לא נפגע. לאחר זמן ניתק הארגז מהכבל וגם הפעם שיחק המזל ואיש מהעובדים בתוך השוחה לא נפגע. אולם צבי סוחובולסקי עלה משם חיוור כסיד ומאז חדל לעבוד בבארות.
 
בעלותי ארצה הייתי חלש וחלף זמן עד שהתחשלתי והסתגלתי לעבודה פיסית קשה. העבודה חיזקה את שרירי ונעשיתי פועל מצויין. על כל העבודות העדפתי את העבודה בפרדס.
שיחק לי המזל ונשלחתי לעבוד אצל סמואל לוין בהכשרת קרקע. היה לו מטע עצי שקד שנעקר, ובמקומו תוכנן פרדס. בהתאם לאסכולה שרווחה אז בקרב הפרדסנים, נהגו להפוך את האדמה המיועדת לנטיעת פרדס בעומק של 60 סנטימטר, כדי לעקור את היבלית. עבודה זו נקראה בחר (ים בערבית, כי האדמה החפורה דמתה לגלים). השתכללתי בעבודה זו והשארתי את האדמה החפורה מאחוריי חלקה וישרה כמו שולחן, וקו החפירה ישר כמו סרגל. מטבעי אני משתדל לעשות כל עבודה בצורה מושלמת.

בעל הפרדס, סמואל לוין, שהיה לו גם פרדס ותיק, התרשם מעבודתי והזמין אותי לעבוד אצלו בקביעות. כאשר לא היתה עבודה בפרדס הצעיר שנטעתי אחרי הבחר, עבדתי בפרדס הישן של משפחת לוין בעבודות שונות: בקטיף ובירור פרי, וגם בעבודות קשות: עידור השטח מתחת לעצים ופתיחת תעלות להשקייה בקייץ. עבודה זאת הייתה עבודת פרך. עבדנו יחד עם פועלים ערבים, 45 דקות עדרנו, 15 דקות להפסקה ולעישון סיגריה.

סמואל לוין היה בן למשפחה ותיקה בארץ. הוא בילה שנים אחדות בפריס והסתובב בחוגים של אמנים ואינטלקטואלים, רובם היו כנראה פליטים מרוסיה הסובייטית. הוא התחתן עם צעירה יפיפיה ממשפחת הצאר הרוסי והביא אותה ארצה. היא הייתה חולת שחפת. הם גרו, יחד עם הוריו, בבית גדול מוקף גן נוי. פעם ביקר אצלו הצייר היהודי, מארק שאגאל, מגדולי האקספרסיוניסטים בעולם. הוא ירד לפרדס הצעיר ודיבר איתי ביידיש.
זכיתי גם לנטוע את הפרדס הראשון בקבוצת שילר על שטח של 17 דונם. תחילה סימנתי את השטח ונטעתי את השתילים: לימון מתוק נהגו לטעת באדמות קלות וחושחש באדמות כבדות. הפרדסנים העדיפו להרכיב על לימון מתוק באדמות קלות כי עצים אלה הקדימו לתת פרי ותנובתם הייתה רבה יותר.

לפני שנים אחדות רציתי לבקר בקבוצת שילר, לא מצאתי שם איש מהותיקים במדריך הטלפון הקיבוצי, ולכן התקשרתי עם בנו של אחד מחבריי, שגם הוא חבר בקבוצה. הוא הזמין אותי לבקר. קיבלו אותי ואת בתי חנה יפה מאד. התפעלנו מהמשק היפה הנמצא במצב כלכלי איתן. ביקשתי לראות את הפרדס שנטעתי בשנת 1928 . באנו לשטח ומצאנו שם שלט ברזל ועליו כתוב: פרדס ראשונים 1928. (הוא שלח לי תצלום שבו הוא עומד ליד השלט).

עם הזמן השתכללתי ונעשיתי פועל מקצועי ומיומן. השתלמתי בכל ענפי הפרדסנות החל ממנבטה, סימון שטח, נטיעה, הרכבה, ועד לאריזת פרי. נעשיתי פועל ראשי בפרדס הצעיר של לוין ומשכורתי עלתה לשש לירות לחודש.
 
באביב שנת 1930, קיבלנו חופשה בת שבוע. יצאנו, חברי ואני, בפעם הראשונה לטיול בעמק יזרעאל. נסענו לחיפה דרך לוד, ומחיפה המשכנו ברגל. ביקרנו בקיבוץ יגור ומשם צעדנו לעמק יזרעאל. ביקרנו בכל משקי העמק, הכנסת האורחים הייתה יוצאת מהכלל. כאשר הצגנו את עצמנו כחברי קבוצת שילר, הזמינו אותנו לחדר האוכל וגם דאגו ללינה. היינו בגניגר אצל כרמלי והתרשמנו מהכסאות בחדר האוכל. המשכנו לעמק הירדן, ביקרנו בדגניה א`, בקצה הדרומי של הכנרת, וניפגשנו עם חברי `גורדוניה` מחדרה. יחד אתם, בהדרכתו של גדעון ברץ, בנו של יוסף ברץ ממייסדי דגניה, יצאנו למפעל החשמל בנהריים. את המפעל הקים פנחס רוטנברג במפגש הנהרות הירדן והירמוך. למרות שטרם הוחל בייצור חשמל, קיבלנו הסבר ממצה על התחנה ההידרו-חשמלית (שנהרסה מאוחר יותר במלחמת השחרור ע"י הירדנים). ביקרנו גם בדגניה ב`, בכנרת ובבית זרע, והגענו גם לעפולה. ביקרנו בכפר הילדים של יתומי אוקראינה ובבית הכנסת. באותה העת נבנה בית החולים `העמק`.

בדרך חזרה באנו לעין חרוד וקנינו מהם ב- 5 לירות מכבש יד לחבילות חציר. הם כבר התקדמו ועברו להשתמש במכבש ממונע ע"י סוס. ברכישת המכבש הזה לא ידעתי איזו צרה הבאתי על ראשי. באותה שנה זרענו שטח גדול של אספסת ושיבולת שועל ואני ועוד חבר סודרנו לכבישת החבילות. זו הייתה עבודת פרך כמו קידוח בארות. אין פלא שחברי עין חרוד רצו להיפטר מהמכבש אפילו בתמורה כספית קטנה.

חזרתי מהטיול מלא רשמים. התרשמתי מהדיור שהשתפר בקיבוצים, חברים רבים עברו מצריפים לבתים בנויים. גם חדרי האוכל עברו למבנים אם כי היו מקומות שבהם עדיין נמצאו חדרי האוכל בצריפים. במשקים אחדים רמת הכלכלה הייתה נמוכה וזבובים טיילו על האוכל, אולם התחושה הייתה שכל הקיבוצים נמצאים בתנופת בנייה והתקדמות. מרביתם לא התקיימו עוד מעבודות חוץ אלא עסקו בפיתוח משק עצמאי. עתה ידעתי שגם אנחנו נגיע למצב זה ברבות הימים.