הזקן שילר - יעקב צור

יעקב צור היה שגריר ישראל בארגנטינה וצרפת.אחר כך ראש קקל. אביו של מוקי צור.
 
אך במהרה נשתלבתי בתוך החברה, והיתה זו זכותו של המנהל, שלא גרע עין מן התלמיד החדש, הטיף מוסר לותיקים, ועודד את הנחשלים. שלמה שילר, איש המחשבה הציונית, מנושאי דבריה של תנועת העבודה, חלש אז על בית ספר הצנוע שבשכונת הבוכרים.
הזקן, כפי שכינוהו הכל, תלמידים ומורים גם יחד, שלט לא בכוח המשמעת, אלא בסמכות מוסרית שהיתה שופעת מעם אישיותו. רק לעיתים רחוקות היה גוער בתלמיד או רוגז על מעשי משובה, הרגילים בגיל קשה זה. אם סרח אחד התלמידים, היה זורק בו מבט של עצבות ומשיא את השיחה לנושא החביב עליו: האחריות המוטלת עלינו, שעתידים אנו להיות בין בוני הארץ, תנועת התחייה וקדושת העבודה שחייבים אנו להתקין עצמנו לקראתה. ודיה היתה שיחה כזאת, להחזיר את הנער החוטא למוטב, ולהשיבו לחדר הלימודים בראש מורכן,
מבויש כלשהו על שגרע מקדושתו של לימוד תורה.
 
רק שנה אחת זכיתי ללמוד במחיצתו. כשעברתי למחלקה השביעית, פרש שילר מעבודתו,
אך גם אחר כך הייתי מבקר לפרקים בחדרו הקטן ברחוב החבשים, לשאול בעצתו ולשמוע לשיחותיו על הרעיון הלאומי בישראל, על חובת הצעירים בדורנו ועל תורת אחד העם,
שעליה היה מרצה לפנינו כל שעה שנתפנתה משום שהחסיר מורה את שיעורו. עד היום שמור בזיכרוני טעם ההרצאות הללו, שכולנו היינו מצפים להן בקוצר רוח. שקט היה שורר בחדר הלימודים. לא היה זה עוד שיעור, שמחויבים לשננו מתוך על פרשת דרכים, אלא אוצר רעיונות, ספיקות ופתרונם, תורת החיים המפרשת סתומות ועונה על משאלות הדור.
עד היום אינני יודע מה היה בשיעורים אלה חלקו של אחד העם, ומה היה חלקו של מפרשו, שהיה רוקם תורתו ומעלה אותה על תורת רבו.
 
השנים שעברו מאז השמיטו וטשטשו את זיכרון הדברים - ומי יודע אם נרשמו שיעורים נפלאים אלה אי פעם - אך החוויה עצמה נחרטה עמוק בלבבות הצעירים.