דפי הנצחה

שם נעורים: שידלובסקי

ארץ לידה: גרמניה

קבוצה: בעשור הראשון

בשילר משנת: 1933

 

הגעתי לארץ בשנת 1933 ברכבת מבירות לחיפה. אחרי כמה ימים נסעתי מחיפה לתל אביב. משם התכוונתי לנסוע לקבוצת שילר. היה לי ברור שאני רוצה לחיות ולעבוד רק בקיבוץ, והקיבוץ הזה התאים לי, כי היו בו שני חברים שלי שהכרתי מההכשרה - יעקב צוקרברג והרי לנדאו. אני חשבתי שאני צריכה לבקש את החברים בקבוצת שילר - "אולי הם יהיו מוכנים לקבל אותי לקבוצה?", וכתבתי להם מכתב בקשה. בינתיים ישבתי בתל אביב וחיכיתי לתשובה אם מסכימים לקבל אותי.

יום אחד בא אלי לתל אביב חבר מקבוצת שילר, ישראל ול - יוצא גרמניה, אשר באופן עקרוני לא מוציא מהפה מילה אחת בגרמנית (עוד לפני היטלר). הוא דיבר איתי בעברית, שלא הבנתי אף מילה, ואמר לי שצריך אותי מאוד בקבוצה, ושאל מתי אבוא. לא הבנתי מה הוא מדבר, ואמרתי לו את זה בגרמנית, אבל הוא לא הסכים לענות לי בגרמנית, והלך לו. נשארתי בתל אביב, כי לא ידעתי אם רוצים אותי בקבוצת שילר ואם אני יכולה לנסוע לשם.

 

אחרי שבועיים החלטתי בכל-זאת לנסוע לשם בעצמי ולברר מה קורה. כמובן שידעתי שזה קיבוץ עני ואין שם כלום, אז קניתי לי את הכל - מיטה מתקפלת בשביל לישון, נעלים ובגדים לעבודה ושתי שמלות לאחרי העבודה. הכל, עם החפצים האישיים שלי, נכנס לשלוש מזוודות. וכמובן הבאתי גם את הכינור שלי, שהיה איתי מאז שעזבתי את ברלין, ולא ניגנתי בו מאז.

הגעתי עם כל החפצים שלי לרחובות. ידעתי באיזו שעה מגיעה העגלה עם הפרד לרחובות, וכשהגיעה העגלה היא הייתה כבר מלאה. שמתי עליה את כל הדברים שלי, עליתי למעלה והפרד יצא לדרך. ככה הגעתי לקבוצת שילר - יוני 1933.

 

קיבלו אותי יפה. שאלה ראשונה ששאלתי: "איפה עומד הפסנתר שלכם?" הם חשבו שאני משוגעת, כי כמובן שלא היה בכלל פסנתר, והם נדהמו מהשאלה הטיפשית הזאת. אני מייד כתבתי לאימא שלי בברלין שאין לי פסנתר, והיא שלחה לי פסנתר, את הפסנתר שלי מהבית, וזה היה מצוין.

בקבוצה לא הסכימו שאלבש את הבגדים שהבאתי לי, לא את בגדי העבודה ובטח שלא את השמלות. תפרו לי מייד מכנסי עבודה קצרים, שחורים ורחבים עם גומי למעלה וברגליים. הייתי בחורה שמנה, וזה היה לי נורא , אבל אמרו לי - ככה זה בקיבוץ , לא הולכים עם שמלה לעבודה.

בקבוצת שילר פגשתי את אלי רייפן, התאהבנו והתחתנו אחרי שלושה חודשים.

 

בשנים האחרונות גרה הילדה בבית הדר.

נפטרה ביום ראשון 22.05.2005

 

 

לחברי קבוצת שילר,

היום נפטרה אמא שלי, הילדה רייפן ז"ל ועדיין לא הובאה לקבורה.

המחשבות והזכרונות התחילו להציף אותי ונזכרתי בלווייה הראשונה שהייתי עדה לה, בגיל 6,

בלווייה של סבא דנקוורט ז"ל, 1940, האבא של הנס ואריה דנקוורט ז"ל והסבא של רותי.

זכור לי שאז הקבוצה היתה מאוד קטנה, בס"ה שתי שורות בתים, חדר אוכל, המרפאה - שהיתה הבית הפרטי של הסבא, שנבנה עבורו במיוחד בכספים פרטיים שלו, וכן הבית הגדול על שתי הקומות, הקיים גם היום.

אז היה נוהג לצלצל בפעמון שהיה תלוי ליד חדר האוכל הישן, כדי להודיע לחברים על כל אירוע.

היה צלצול בפעמון, גם כן בשעת אחר-הצהריים, החברים התחילו להתרכז ליד הבית של סבא דנקוורט. היה שקט ודממה. כולם הולכים בראש מורד, עם כובעים, ומתלחשים בשקט. איש אינו מדבר בקול. היה מורגש שזה אירוע מאוד מיוחד. תחושת האבל היתה מאוד חזקה.

ואני בגיל 6 השתתפתי בהלווייה שלו. הלכתי עם כל החברים ברגל לבית הקברות. כולם צעדו בשקט, בראשים מורדים, בבגדי עבודה, ומלחשים בשקט או שותקים. העיקר שותקים, לא מדברים ולא משוחחים. אבל, אבל כבד מאוד.

ראיתי איך מכניסים את הארון שלו לתוך הבור ואיך מכסים את הבור. עמדתי והסתכלתי איך ומה עושים והיו לי המון שאלות. לאן הוא הולך? ומה יהיה איתו שם? ומה זה המוות הזה? ועוד ועוד ועוד.

את כל השאלות האלה הפניתי לאבא שלי, ולהפתעתי הרבה, הוא ענה על כל שאלה בדייקנות רבה מבלי שום רצון להסתיר משהו. הוא נתן לי הסבר מלא וממצה על הנושא של מוות, של סיום החיים, של קבורת אדם שחייו הסתיימו.

 

אני כותבת זאת כעת, כי נזכרתי בכך היום, וגם ראיתי שמאז אותו הסבר שקיבלתי בגיל 6, לא היה לי צורך בשום מידע נוסף. הבנתי הכל כבר בגיל 6, וחשתי את העצבות החזקה כאשר חיי אדם מגיעים לקיצם.

מאז עברו 64 שנים. מחר נלווה את אמא - הילדה רייפן לבית עולמה. למרות שראיתי וידעתי את גילה ואת מצבה, במיוחד בזמן האחרון, וידעתי שהופנתה לבית החולים ושם נאמר שתוחלת חייה מאוד קצרה, למרות שידענו זאת גם בעצמנו, למרות כל זאת, זה יום קשה מאוד.

ברצוני לסכם, בקצרה, את חייה של אמא. גילה כתבה בשעתו את הזכרונות שלה, ואפשר יהיה להוציא קטעים מהחוברת הזאת. אני בכל אופן, אנסה לכתוב כאן מספר שורות סיכום לחייה.

אמא שלי נולדה בברלין ב1909 בשם הילדה שידלובסקי. משפחתה היתה משפחה מתבוללת.

להוריה היה בית-חרושת לכובעים ושניהם עבדו בו. המצב הכלכלי הנה נראה טוב, אמא ואחיה הגדול, לודביג, למדו לנגן בפסנתר, אמא גם למדה לנגן בכינור, המשפחה היתה מוזיקלית.

הם לא היו קרובים ליהדות, ולא חגגו את החגים היהודיים.

לאמא, מגיל מאוד צעיר, היה חוש חברתי מאוד מפותח. היתה לה איכפתיות גדולה לאחרים.

בהיותה בגיל 15 בביה"ס התיכון בברלין, היא אירגנה מחברותיה תרומות לקניית פחמים לחימום הבתים בחורף הקר. אח"כ דאגה לקבל מהעיריה את שמות המשפחות העניות ודאגה לזה שכל משפחה תקבל פחמים לחימום הבית בחורף הקר. זה היא עשתה מיוזמתה בגיל 15.

בהמשך, היא נכנסה לתנועת הנוער הציונית בשם בלו-וייס או תכלת-לבן, שם גם פגשה לראשונה את אבא. אמא נשלחה להכשרה במשק שהתנועה שכרה מאיזה גוי, והיא למדה לעבוד בשדה, ברפת, בלול, במטבח ובכל עבודה אחרת.

לאחר זאת, היא למדה להיות עובדת סוציאלית.

לארץ אמא הגיעה מביירות אשר בלבנון. היא רצתה להתקרב לארץ בכל דרך, ואחיה סידר לה עבודת מטפלת במשפחה יהודית בביירות. משם, לאחר שנה, הצליחה להגיע לארץ דרך המעבר במטולה. היא באה בודדה, והגיעה לקבוצת שילר כי כאן היו כבר לפניה שני חברים מהתנועה -

יעקב צוקרברג ז"ל והארי לנדאו ז"ל. היא הגיעה לקבוצת שילר בשנת 1933 בגלל שניהם.

כאן היא פגשה את אבא, שהיה מוכר לה מהתנועה. הרומן ביניהם נדלק ופרח במהירות רבה

והם התחתנו לאחר היכרות קצרה.

אמא נכבשה לחלוטין ורתמה את עצמה באופן המלא ביותר למען החלום הציוני להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מילדות היא נכבשה לחלום הזה וגם לחיי עבודה והגשמה. היא אכן הגשימה זאת לאורך שנים ארוכות מאוד, עד לזמן האחרון.

אי אפשר לסכם את חייה בלי להעריך את מסירותה לעבודה, מסירות ללא סייג. לכל תפקיד ולכל סוג של עבודה. בלי תלונות, בלי דרישות, עושים מה שצריך לעשות, בלי להתלונן ובלי לדבר הרבה. וכל תפקיד שעשתה היה תמיד במלוא האחריות ובלי שום הנחות. היתה בעלת משמעת עצמית גבוהה מאוד. מעולם לא איחרה לעבודה ולא ניסתה "להתפלח" בתירוצים שונים. היא ידעה שחובה עליה למלא את תפקידיה על הצד הטוב ביותר, ללא שום וויתורים, וכך עשתה.

קו נוסף באישיותה היה הצניעות הרבה שלה. אישה שתמיד היה לה הכל. כלום מעולם לא חסר לה. אין לה צורך בכלום. תמיד מסתפקת במה שיש וזה מספיק בהחלט. מעולם לא ראתה ולא התעניינה מה יש לאחרים. זה כלל לא חשוב ולא מעניין. לה תמיד היה מה שהיתה זקוקה לו וכל השאר היה מיותר. חיה חיים מאוד צנועים, והיתה שלמה עם עצמה ועם חייה ומאושרת ומרוצה.

היא הרגישה שהיא ממלאת את הייעוד ואת התפקיד שלה. פעם היא נשאלה בקשר לדברים החשובים בחיים ותשובתה היתה:

ישנם שני דברים חשובים בחיי אדם: אהבה ועבודה. לה היה גם זה וגם זה. לכן היתה שמחה ומאושרת בחלקה. האהבה שלה לבן הזוג שלה, היתה ידועה. ובכך היא השלימה ומילאה את חייה כאישה.

לאמא היו חיי מוסיקה מאוד עשירים בברלין, לפני עלייתה ארצה. למדה לנגן פסנתר וכינור. היתה משתתפת במקהלה הפילהרמונית של התזמורת בברלין. היא מעולם לא שכחה זאת והצליחה להעניק לי את האהבה למוסיקה, ועל כך אהיה לעולם אסירת תודה לה.

גם בקבוצה היא ניסתה לאורך שנים לנגן, "לעשות מוסיקה" כמו שאומרים. בשנות ה-30, וה-40 היתה הולכת לגבעת-ברנר ומשתתפת בחיי המוסיקה שם. להם היתה תזמורת ואמא השתתפה.

היא תמיד ניסתה לארגן שותפים לנגינה של מוסיקה קאמרית בכל הרכב כלים מזדמן. אמא גם תרמה לחיי המוסיקה בקבוצה, ע"י מתן הפסנתר שלה למופעים השונים וגם היתה בקשר עם הילדים שניגנו ועם מורי המוסיקה השונים לאורך השנים.

חייה היו מופת. היא שייכת לדור של חלוצים ההולך ונעלם. אני בהחלט מרגישה שאנו נעשים עניים יותר במבחר ובמגוון האנושי שלנו בארץ.

יהי זכרה ברוך!

 

אני מקווה שהצלחתי לתאר את אמא שלי במספר שורות. קשה לסכם ולהכניס חיי אדם ארוכים כל כך למסגרת כה צרה, אך אני מקווה שבכל זאת משהו מאישיותה הצלחתי לתאר כאן.

ברצוני לשלוח תודה מיוחדת לנחמה, מנהלת בית הדר ולכל העובדות: אורית, מלי והאחרות, כולל עובדות פיליפיניות, על היחס החם והדאגה שנתתם לאמא, על האוירה הטובה בבית הדר, על ההבנה שלכם, הרגישות והאחריות לכל אחד ואחת והעירנות לכל בעייה ולכל עניין.

הרבה תודה והערכה.

בתודה וברכה

רחל רייפן

 

קישורים אישיים:

על מחסן וציונות 

 

 

הילדה  ובתה רחל - 1937 

 

 

 אלי והילדה

 

 

 עם הנכדות - 1971