דפי הנצחה

קבוצה: 11 הראשונים

 

אליעזר פורמן (1895-1974) , לימים קררי, נולד לקלונימוס (קלמן) ולבלהה פורמן ב-1895 בעיר לבוב בחבל גליציה. העיר הזאת הייתה אז פלך של פולין שנכבש על ידי האוסטרים. הוא למד שם בגימנסיה ואחר כך באוניברסיטה (וטרינריה) ושלט בכל המקצועות הקשורים והקרובים לנושא. בנוסף הוא הכיר ושלט במקצועות היהדות והיה פעיל מאוד בחוגים הציונים בגליציה.

אליעזר פורמן גדל במשפחה דתית ועד שעזב את בית הוריו נהג להניח תפילין מדי בוקר.

 

כבוגר אוניברסיטה עבר פורמן קורס של קצינים משכילים. לאחר הקורס הוא הוצב בחטיבה אוסטרית שהייתה מסופחת לגיס גרמני. מחלקתו מנתה ששים חיילים. שהיו ערב רב של טיפוסים: פולנים, אוקראינים, צוענים וגם כמה פושעים שהסכימו להישלח לחזית במקום להיות כלואים בבית הסוהר. הוא קבל במלחמה שלוש מדליות, ששתים מהן היו צל"שים. הצל"ש הראשון היה על כך שבמהלך תנועה ביער עבות, הוא ושנים מפקודיו השתלטו על שמונה חיילים רוסים שנעו בשטח, פרקו אותם מנשקם ולקחו אותם בשבי. הצל"ש השני, שהשפיע על המערכה באזור שבו הוא נלחם, זיכה אותו במלגה כספית חודשית לכל ימי חייו, ולמרות מפלת הגרמנים במלחמה, הגיעה אליו המלגה הזאת בקביעות לכל מקום שהוא גר בו לרבות לפלסטינה המנדטורית.

הנקודה היהודית של קררי במלחמת העולם הראשונה: בהמשך הקרבות נפצע קררי בירכו מרסיס של פגז תותח והיה מוטל פצוע על האדמה ביער כשהוא מאבד את ההכרה ומתעורר חליפות. הוא היה מוטל כך בשטח עד שהגיעו למקום בעגלה החובשים הקרביים של הכוח לאסוף את הפצועים המפוזרים ביער. בעגלה של החובשים לא היה מספיק מקום לכל הפצועים שהיו באזור והם העלו על העגלה רק את הפצועים שלפי הערכתם, יוכלו להחזיק מעמד ולא ימותו בדרך לפני שהעגלה תגיע לבית חולים שדה של הכוח. החובשים הקרביים היו במקרה הזה יהודים. כשהם התקרבו אל קררי הוא שמע אותם מתלבטים אם לקחת אותו או להשאיר אותו בשטח. הוא שמע שאחד מהם, שהצביע עליו, אומר: הוא בטח ימות בדרך והשני הסס ואמר: "אולי זה יהודי?". ואז נגש אליו אחד החובשים התכופף ולחש באוזנו: אתה יודע איזה יום היום? היום הוא ערב "כל נדרי". קררי, שהיה, עד אז, אדם דתי וגדל בבית דתי מאד, נחרד והזדעזע בכל גופו ואז הוא שמע את אחד החובשים אומר: "הוא יהודי!". אחר כך הוא אבד את הכרתו וכשהוא התעורר - הוא לא יודע לאחר כמה זמן - הוא ראה את עצמו במיטה לבנה, בבית חולים נקי ומסודר.

 

ב-1919, לאחר המלחמה, הוזמן קררי לביאליסטוק, להקים שם גימנסיה עברית והוא עמד בראשה עד הכיבוש הסובייטי ב-1920. מביאלסטוק, חזר קררי ללבוב. הוא לימד שם בבתי ספר תיכוניים, בסמינר למורים עבריים ואחר כך היה מנהל הגימנסיה העברית בלבוב. בין היתר, הוא כיהן גם כנשיא האגודה הציונית של לבוב, "צעירי יהודה" , שנוסדה בשנת תרע"ג (1913).

 

כציוני נלהב הפעיל בארגונים הציונים בגליציה רצה פורמן, עוד בהיותו בפולניה, ל"עברת" את שם משפחתו ולשנותו לשם עברי. הוא התלבט בין השם "עגלון" שהוא תרגום מקורב של השם פורמן שפירושו "אדם נוסע" לבין השם "בין-ארצי" שהוא תרגום מקורב של השם "לנדמן" שהיה שם משפחתו כמה דורות חכן. בסוף, בחר בשם "עגלון". באופן פורמלי, הוא לא שינה בחו"ל את שם משפחתו אבל בשם הזה הוא חתם על המאמרים שפרסם ואת השם הזה הכירו כל ידידיו ומכריו בחו"ל. לאחר שעלה ארצה והכיר את העברית המדוברת כאן, הוא שינה את דעתו ביחס לשם "עגלון" ובחר בשם "קררי" הנגזר מהמילה התלמודית "קרר" שפירושה בתלמוד הוא "אדם הנוהג בקרון". באופן רשמי, הוא עברת את שמו בארץ ל-"קררי" רק בשנות השלושים של המאה העשרים. לא ידועות משפחות נוספות בארץ הנושאות את השם הזה.

 

כאמור, לפני כמה דורות בעבר, גרה המשפחה ברוסיה בעיירה בקרבת הגבול הפולני. יום אחד הגיעה לעיירה קבוצה קטנה של שוטרים של המשטר הרוסי וחטפה ילדים ברחוב על מנת להכשירם במחנות מיוחדים להיות במשך שנים רבות חיילים של שלטון הצאר הרוסי. בין הילדים החטופים היה בן משפחת לנדמן שאחר כך היה אבי משפחת פורמן. קבוצת השוטרים עם הילדים החטופים נשארו ללון בתחנת המשטרה המקומית על מנת להמשיך את דרכה למחרת. משפחת לנדמן הייתה משפחה גדולה וענפה. בלילה התנפלו בני המשפחה על השוטרים המעטים שהיו בתחנת המשטרה והוציאו משם את הילד שלהם. עוד באותו לילה הם התקשרו עם מבריח גבולות, הכינו תעודות מזויפות עם כל הפרטים הדרושים למעט שם המשפחה החדש של הילד שלא רצו להחליט עליו בפזיזות. הם עברו איתו את הגבול ונכנסו לבית קפה בעברו השני של הגבול. הימים היו ימי שלום והיה קשר בין המשטרות של שתי המדינות. בבוקר ראה המבריח דרך חלון בית הקפה את המשטרה הרוסית מתקרבת לקפה וידע שעוד מעט יבדקו את התעודות של הנמצאים בבית הקפה. והוא אמר לאנשי המשפחה: "תחליטו עכשיו מהר על שם המשפחה עוד מעט יבדקו אותנו והתעודות חייבות להיות תקינות". מבעד לחלון הם ראו עגלון עם עגלה והמבריח הציע אולי "פורמן", ואנשי המשפחה הסכימו. וכך נקבע, למשך מספר דורות השם "פורמן" שהתקיים עד שאליעזר פורמן שינה אותו לקררי. משפחת פורמן כולה הושמדה בשואה. היחידי שנשאר ממנה הוא אליעזר קררי ומשפחתו.

 

אליעזר קררי עלה ארצה פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב-1923 . הוא הגיע לארץ כתיר,לראות אותה ולהכיר אותה לפני עלית הקבע שלו. בניגוד לרוב הנוער הציוני בגליציה, הוא היה מבוסס מבחינה כלכלית ויכול היה להרשות לעצמו את הבקור בארץ. הפעם השניה הייתה ב- 1925 . הוא עלה ארצה וחד עם אנשי קבוצת שילר, שהוא נמנה על מייסדיה. אשתו לעתיד, פניה לבית וולושין, הצטרפה לגרעין הקבוצה בחו"ל והם התחתנו בארץ כשהקבוצה הייתה עדיין בתקופת ה"הכשרה" שלה בקבוץ קריית ענבים. קררי עסק בקבוצת שילר בחקלאות והקים בה רפת לתפארת. הוא עצמו רכש את הפרןת בחו"ל והביאו לארץ.

 

לפני המאורעות הורגשה בכפרים הערבים תסיסה והסתה נגד היישובים היהודים. בוקר אחד הגיע קררי לרפת וראה שני ערבים עומדים לידה ומכים זה את זה. מהצעקות שלהם ותנועות ידיהם לעבר הפרות, הובן שסיבת הריב היא חוסר הסכמה ביניהם על חלוקת פרות הקבוץ לאחר שהערבים יתפסו את המקום. לאחר פרוץ המאורעות, הגיעה מפקדת ההגנה למסקנה שאין ביכולתה להגן על קבוצת שילר שהייתה יישוב קטן ומבודד על ידי כפר ערבי גדול "זרנוגה" והורתה לחברי הקבוצה, כעשרים בחורים ובחורות, לפנות את המקום ולעבור לרחובות, שהייתה יישוב גדול ובטוח יחסית. החברים צייתו ועברו לרחובות. כעבור שני ימים הלך קררי עם עוד שני חברים אל מפקד ההגנה במקום, מושה סמילנסקי ובקשו את רשותו לחזור ליישוב. הם אמרו לו, שהיו להם הרבה היתקלויות עם הערבים בסביבה והם לא פוחדים מהם וחוץ מזה לקררי יש גם נסיון קרבי. סמילנסקי, התרשם מהבחורים ולאחר שיחה איתם על המצב, נכנס לחדר פנימי בדירתו והוציא משם שני רובים אנגלים חדשים ומסרם לאנשי הקבוצה. אבל, רשות לחזור לקבוצה הוא נתן רק לגברים. לאחר שהגברים חזרו ליישוב הם חפרו במקום בולט על גבעת היישוב, מול הכפר הערבי "זרנוגה", עמדה לתותח עם שקי חול סביבה ובמקום תותח העמידו בתוכה באלכסון צינור מים בקוטר שישה צול, שנראה מרחוק כמו תותח. מהר מאוד הבחינו הערבים בזרנוגה ב"תותח" המוצב בקבוצת שילר ומכוון ליריה עליהם והתאוננו במשטרה הבריטית, שהיהודים בקבוצת שילר מתוכננים להפגיז אותם בתותח. בימים ההם זאת הייתה האשמה מוזרה מאוד וחריגה ביותר. כעבור כמה ימים הגיעו לקבוצת שילר כמה שוטרים בריטים לבדוק את ה"תותח". כשראו שזה בסה"כ צינור מים פרצו בצחוק ועזבו את המקום. אחרי המאורעות התברר שהם ספרו את הדבר לערבים אבל הערבים לא האמינו להם ואמרו בכפר ש "המשטרה האנגלית היא בצד של היהודים ומה שהם רואים זה תותח אמיתי ולא צינור מים". לא ברור אם עמדת ה"תותח" באמת סייעה להגנת קבוצת שילר, שבתחילת המאורעות, כאמור, החליט מטה ההגנה לפנותה. אבל בעוד שיישובים יהודים רבים הותקפו במאורעות האלה, זאת עובדה, שבמשך כל תקופת מאורעות 1929, לא היה אפילו ניסיון אחד לתקוף את הבחורים המעטים והמבודדים שהיו בקבוצת שילר, או לחדור לשטחי הקבוצה ולגרום נזק רכושה. קררי ואנשי קבוצת שילר ראו בהתנגדותם לפנוי הקבוצה במאורעות 1929 דבר טבעי ומובן מאליו. הם ראו את הענין כבעיה מקומית שלהם, שיהודים לא צריכים לפנות את היישוב שלהם כשהערבים מעוררים מהומות, ומעבר לכך, לא יחסו לדבר שום משמעות נוספת. אבל כנראה שהדבר התפרסם אז בארץ והוא בכל זאת קבל משמעות נוספת רחבה יותר. אחת מהדוגמאות הממחישות את הדברים ומראה, שהיה לדבר הד חזק ומתמשך, הרבה יותר גדול ממה שחשבו ותארו לעצמם קררי וחבריו בקבוצת שילר, משמשת העובדה שכעבור כמה שנים, קבל קררי ספר על בעיות היישוב והביטחון בארץ עם הקדשה אישית חמה שכתב איש צבור בתקופה ההיא, בשם ישראל אלדד. האיש הזה היה, רחוק בדעותיו הפוליטיות מהתנועה הקבוצית שקררי בא מתוכה ולא היה לו שום קשר אישי או אחר עם קררי, בכל זאת הוא רצה לתת לו עותק של ספרו. קררי ומשפחתו חיו בקבוצת שילר כשבע שנים. מסבות משפחתיות ולאחר התלבטויות רבות עזב קררי את קבוצת שילר ועבר עם משפחתו לראשון לציון ועסק שם בחקלאות.

 

הגזרות הגזעניות שגזרו הנאצים על היהודים, "ליל הבדולח" שריפת הספרים היהודים, ועוד הכעיסו מאוד את קררי. וכך, מתוך דחף פנימי חזק, וכאקט של מחאה שהוא חשב שיהודים רבים בכל העולם יצטרפו אליה בצורות שונות, הוא שפך את זעמו על השלטונות הגרמניים, במכתב חריף, והורה להם להפסיק לשלוח לו את המלגה החודשית הקבועה. השלטונות הנאצים בגרמניה קבלו את המכתב והמלגה החודשית חדלה להגיע. יש לזכור שבשנים האלה היה בארץ מצב כלכלי קשה והעדר המלגה הכספית הורגש היטב בכלכלת משפחתו.

 

מאז שקררי עזב את קבוצת שילר הוא התחיל לחשוב ברצינות על חזרה אל האהבה הישנה שלו, "ההוראה" ורצה להקים וללמד בבית ספר תיכון ,שהוא יהיה מנהלו, כפי שהיה בחו"ל. ב- 1932 הוא הוזמן לכהן כמורה לביולוגיה וכמחנך ראשי בבית הספר החקלאי מקווה ישראל ושבע שנים אחר כך ב-1939 הוא יסד ב-ראשון לציון את הגימנסיה הריאלית, הנקראת על שמו, והיה מנהלה במשך שלושים שנה 1969- 1939. הבעלות על הגמנסיה נרשמה על שם "ועד הורים להפצת השכלה" שחבריו היו מהורי התלמידים ונבחרו מדי שנה בשנה מחדש, בהכוונה של קררי, כל עוד בניהם למדו בגמנסיה. כל הניהול הארגוני, הפדגוגי והכספי היו בטפולו ובאחריותו של קררי. פרטים על הקמת הגמנסיה והבעיות שהיו כרוכות בדבר, מתוארים בהרחבה בחוברת מיוחדת הנמצאת במוזיאון ראשון לציון קררי קבע בגמנסיה שיטות לימוד מתקדמות והנהיג בה מגמות לימוד שונות, מעבר למקובל באותו זמן לרבות מעבדות לאלקטרוניקה וכימיה. כמו כן, הוא הפעיל בגמנסיה דבר, שהיה חריג מאוד באותו זמן אם כי, כעבור כמה עשרות שנים הוא אומץ והופעל, בצורות שונות, במספר רב של מוסדות חינוך (וגם על ידי גופים כלכליים פרטיים וציבוריים). הוא הנהיג בגימנסיה תלבושת אחידה לתלמידים. הוא סבר, שהתלבושת האחידה מגבירה את רוח הצוות והשייכות בקרב התלמידים ומחזקת בהם את הרגשת השוויון בלימודים בין בני עשירים ובין בני הורים דלי אמצעים. לשני הערכים האלה ייחס קררי חשיבות רבה.

בין היתר, הנהיג בגימנסיה שיטת ענישה מקורית לתלמידים שובבים. אחד העונשים שקררי הרבה להשתמש בו ביחס לתלמידים, שמורים התקשו להסתדר איתם והעבירו אותם ל"טיפולו" של המנהל, היה לימוד פסוקי תנ"ך בעל פה. לרוב היו אלה קטעים מחומר הלימוד השוטף של התלמידים בתנ"ך. בתלמידים למדו בעל פה את הקטעים שקבלו ברצון ואפילו שמחו ש"יצאו" מהמנהל בעונש קל של לימוד פסוקים בעל פה ולא בעונש חמור יותר. לרוב הם גם זכו לדיון קצר עם קררי על נושא הפסוקים שלמדו וחלקם אף נהנה מהמעמד של השיחה האישית עם המנהל.

קררי הקפיד מאוד בבחירת מורים מתאימים לגימנסיה. הוא סבר שכדי להיות מורה טוב לא מספיק לדעת את חומר הלימודים ולהיות בעל תעודת הוראה. בעיניו מורה הוא קודם כל אדם שאוהב ללמד ונהנה מעבודת ההוראה. הוא שאף לכך, שבמוסד שלו ילמדו מורים כאלה. מורים, הרואים בגימנסיה את ביתם השני ואת עולמם המקצועי. ואכן הגישה הזאת הניבה הישגים והצלחות. הודות למורים הטובים, לארגון המערכת ושיטות העבודה היעילות, נוצרה בגמנסיה של קררי אווירת לימודים בריאה שהגבירה בקרב התלמידים את הרצון להוסיף דעת, להתקדם ולפתח את כישרונותיהם ויכולתם. הגמנסיה נודעה כמוסד שנשמרים בו כללי המסגרת וההתנהגות. תלמידיו הרבים של קררי ראו בו סמכות גבוהה והתייחסו אליו בהרבה כבוד והערכה והשובבים שבהם גם ביראה ופחד סמויים ששמרו אותם במסלול הלימודים התקין. בתקופת ניהולו, הפכה הגמנסיה שקררי בנה לאחד ממוסדות החינוך הגדולים והטובים בארץ ורבים מבוגריה הגיעו לעמדות מפתח גבוהות בכל שטחי החיים בארץ וגם בעולם הגדול. עם התרחבות הגמנסיה והתבססותה לא היה יותר צורך בסיוע של חברי ועד ההורים, שכאמור, נבחרו מחדש מדי שנה בשנה (בעיקר לסיוע בענינים כלליים ולהשגת תלמידים חדשים) ובנוסף רצה קררי להבטיח את קיום הגמנסיה ושלמותה לאחר תקופתו וחשש, שהגמנסיה שהוא בנה, שנעשתה עם השנים מוסד גדול ורחב , תתקשה, אחרי תקופתו, להחזיק מעמד במתכונת ובכיוונים שהוא בנה אותה. אי לכך, הוא העביר אותה, בצורה מתאימה, לבעלות עירית ראשון לציון. הוא האמין שכמוסד עירוני, תוכל הגימנסיה לשמור על יציבותה ושלמותה ביתר ביטחון. כהערכה לפעילותו החשובה של קררי בשדה החינוך החליטה עירית ראשון לציון לקרוא את הגמסיה הריאלית שהוא יסד על שמו עוד בחייו בתקופה שהוא עדיין ניהל אותה.

 

קררי, שעם השנים הכבידו עליו גילו המתקדם ומצב בריאותו שהתערער, ידע שבמוקדם או במאוחר תגיע השעה שהוא יצטרך לפרוש מהגימנסיה ולהעביר אותה - את מפעל חייו - לידיים אחרות. כדי להמשיך בפעילות יוצרת ובונה, הוא חזר לאהבתו הישנה - התנך והקים בצד הגימנסיה, כסניף מקומי של ארגון ארצי גדול, את "בית המקרא", שבו עסקו בלימוד ומחקר של התנך. הוא קיווה שאחרי פרישתו מניהול הגימנסיה הוא יתמסר לעבודה בבית המקרא וירכז בו את עיקר מרצו ופעילותו האינטלקטואלית. ואכן בית המקרא הוקם ופעל והתחיל לפרוח. במסגרת הזאת צורף קררי לחוג התנך של בן-גוריון שהתקיים בביתו בירושלים. בדרך כלל הוא היה נוסע לפגישות החוג בירושלים אחת ל- 3 - 4 שבועות. לעתים הוא לקח לפגישות החוג בירושלים את בנו יגאל קררי - כותב השורות האלה - וכך זכה גם הוא להשתתף בפגישות האלה עם האנשים המענינים שהיו שם.

 

קררי נפטר בראשון לציון ב- כ` תמוז ה` תשל"ד - 10 ביולי 1974 .

 

קישורים אישיים: