דפי הנצחה

קבוצה: בעשור הראשון

שנת עלייה: 1932

 

נולדה בעיר זמושץ בפולין לאליהו וחנה ויינרב. להורים היתה חנות גלנטריה, והיה זה בית ציוני ומסורתי. שרה סיימה 4 שנים בסמינר לגננות בפולין, והיתה חברה בתנועת השומר הצעיר.

עלתה לארץ בשנת 1932, הגיעה לקבוצה ב - 1933 וב - 1934 התקבלה כגננת שכירה.

באותה שנה באוגוסט נישאה ליוסף שיפלדרין, התקבלה לחברות והמשיכה בעבודתה כגננת.

בשנות החמישים אימצה לביתה פליטי שואה והעניקה להם בית חם ואוהב.

הם שמרו איתה על קשר במשך כל השנים.

שרה היתה ערה מאד לכל הנעשה בקבוצה, וגם ראתה לנכון להגיב כשצריך.

שני בניה עוזי ויהונתן עזבו את הקיבוץ.

 

עם השנים שמיעתה דעכה עד שנהייתה חרשת, אבל היא לא הסתגרה בדלת אמותיה, אלא עשתה מאמץ "להיות בעניינים" ככל האפשר.

היו לה דעות מוצקות ואפילו קשוחות בנושאים שבין אדם לחברו, והיא מצאה דרך - בפתקים, לפרסם את השגותיה. זו בעצם היתה הדרך היחידה שלה לתקשורת עם הסביבה.

אפשר לומר שהיא בשום אופן לא השלימה עם המגבלות שלה והשתדלה ליצור קשר עם החברים בכל מחיר ולהתבטא בכל דרך אפשרית.

עם מותו של בעלה יוסף שיפלדרין, נשארה בודדה מאד אבל הצורך לתקשר גבר.

שרה כותבת:

"אני רוצה לחשוף גילויים חיוביים בחיינו, בחיי הקבוצה לקראת ראש השנה.

מרים מביאה כל בוקר עיתון למי שאינו יכול בכוחות עצמו. כך גם שקיות כביסה.

דולגין לוקח כל שבת את אבא טופול לבית הכנסת.

יצחק דקס לוקח כל ערב שבת את צוקרברג לחדר אוכל.

הילדה רייפן באה אלי כל יום שלישי להיות איתי כשעה.

משפ` גולדפישר מבקרת אותי מידי פעם בערבי שבת.

לילי דנקוורט גם כן באה לפעמים לבקר אותי."

בשנים האחרונות לחייה טופלה בבית סיעוד.

הביקור של ילדיה ואחר כך נכדיה תמיד גרם לה התרגשות ומילא אותה שמחה.

 

ח` בניסן תשס"א

 

פגישות קצרות עם שרה - אריאנה הרן

שרה שיפל (בשום אופן לא יוצא לי שיפלדרין), לא היתה מטפלת שלי וגם לא גננת. כשבאתי לקבוצה הייתי בת 14, ושרה, שאין לי כוח עכשיו לספור בת כמה היתה אז, אך ודאי לא יותר מארבעים פלוס, היתה כבר בעיני מאד מבוגרת, ונוסף על כך חמורת סבר.

אבל, לא רק היא נראתה בעינינו הצעירים לנצח כ"באה בימים". כל המבוגרים נראו כך בעינינו, אף על פי שהיו בסך הכל בני 35 (הגורדונאים) והותיקים-ותיקים היו בני ארבעים פלוס.

כל זה יצר תהום די עמוקה בין מי שראו את עצמם צעירים וצברים, או כמעט צברים, לבין אלה שבאו מהגולה.

 

אולי דווקא משום כך מצאתי עניין לא מבוטל בשיחות קצרות שהיה בהן אפילו הומור, ששרה תפסה אותי לפעמים אליהן.

היו אלה בעיקר השגותיה על עניינים של צדק בקיבוץ.

תגידו מה שתגידו על שרה, אבל דמות חיוורת ובינונית היא לא היתה. היו לה דעות מוצקות ואפילו קשוחות בעניינים שבין אדם לחברו, בין החבר לקבוצה וכו`.

משגברה עליה החרשות, נעשתה עוד יותר קשה להבנה, בגלל הקול שהרימה אפילו אם לא כעסה על אף אחד, ולכתוב על פתקים, זה לא קל ולא מיידי.

כך חלפו שנות בדידותה מאז ששיפל בעלה מת, וילדיה עזבו את הקבוצה, אך בהחלט לא אותה. להיפך, ילדיה ונכדיה הביאו לה אושר.

 

אני אישית זוכרת אפילו כמה דברים נחמדים שהעידו על קירבה מסוימת בינינו. למשל - היא בדרך כלל חייכה אלי כשנפגשנו, דבר שהעיד על המון סובלנות מצידה...

שכבתי בחדרי חולים כשהיא היתה עדיין אחת משוכני בית הסיעוד... היה קשה ואפילו מפחיד לשמוע איך כל התקרבות פיזית של מישהו מהמטפלים, בעלי כוונות חיוביות כמובן, איך הדבר גרם מיד לצעקות מצידה, ודאי מתוך אי יכולת להסביר את עצמה בשקט.

הנה הלכה עוד אישה שחייתה פה עשרות שנים, ילדה בנים ונשארה לבד.

מהמשפחה הזאת לא נשאר פה זכר - וזאת לא משפחה יחידה שחייה פה היו אפיזודה חולפת ונשכחת.

מאד מאד עצוב, בפרט כשהבן-אדם חושב גם על עצמו.

נ.ב.

קיבלתי משרה ושיפל מתנה לחתונה - מערכת נחמדה של ספלונים וצלוחיות לקפה טורקי.

שרה נראתה מאושרת בראותה אותי "מסודרת" סוף כל סוף...

שתנוח בשלום על משכבה

 

 

 גן ילדים - 1942. לצד האקורדיוניסטית, הגננת יונה גורן.

 

בבית המלאכה