דפי הנצחה

אתכם כל פינה מזכירה,

כל תמונה, כל שדה שנחרש וכל עץ מזכירים....

ואנו זוכרים.

דף הנצחה לעפר רוזה ז"ל
(19/09/1989 - 21/10/1905) ( - )

קבוצה: בעשור הראשון

שנת עלייה: 1932

רוזה נולדה ב- 21.10.1905, בפולין, להוריה ברטה ומשה טאובר,

היא היתה להם לבת בכורה. אחריה נולדו עוד ארבע בנות במשפחה.

בעת היותה תינוקת עברה המשפחה לעיירה גוטה, אשר בלב גרמניה.

בילדותה למדה בבי"ס כללי בו רוב התלמידים לא היו יהודים, ותמיד היתה בו אוירה של אנטישמיות.

אחרי הלימודים הרגילים המשיכה ללמוד לימודי עברית, תנ"ך.

בגיל 12 נכנסה לתנועת "הבונים", בה קיבלה את המסר כי מקומם של היהודים הוא בארץ ישראל.

המצב הכלכלי בבית, בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, היה קשה מאד, ורוזה, בהיותה הבכורה, נאלצה להפסיק את לימודיה ולעזור בבית. ההכרח לעזור בכלכלת הבית ובגידול אחיותיה, תבע ממנה ויתורים על פעילויות וטיולים בתנועת הנוער.

למרות הפסקת לימודיה בשלב מקדם, וקשיי היום יום, ספגה בצעירותה מיסודות החינוך הכללי, כאהבת הספר, או האזנה למוסיקה קלאסית, עליהם לא ויתרה במשך כל תקופת חייה.

בשנת 1932 עלתה ארצה כתיירת, והצטרפה כבודדה לקבוצת שילר. ארבע אחיותיה עלו בעקבותיה, והצטרפו לקיבוצים אחרים. לבסוף עלו גם הוריה, ובאו לגור ברחובות השכנה, ואחר-כך בקבוצה.

בתקופה הצטרפותה לקבוצה ניכר בה החינוך שספגה בתנועת הנוער - החינוך לעבודה. היא ראתה בעבודה עיקר, ומסירותה לא ידעה גבול.

במשך השנים עבדה רוזה במטבח, במכבסה, במאפייה, כמטפלת במערכת החינוך, ובשנים המאוחרות יותר במחסן הילדים.

עם זאת, לצד העבודה הבלתי נגמרת, עיקר הנטל של גידול הילדים וטיפוח המשפחה נפל על רוזה, וזאת בשל היותו של דוד, בעלה, עסוק כל השנים בתפקידים ציבוריים בקבוצה ומחוצה לה.

כשהמשפחה התרחבה עם לידות הנכדים, ונוצרה המסורת של הפגישות המשפחתיות, היתה רוזה הטורחת הראשית במלאכה.

בשנים האחרונות, לאחר מותו של דוד, כשנשארה רוזה לבדה, היה ביתה הומה בנים ובנות, נכדים ונכדות, שדאגו להנעים את זמנה. היא אהבה את משפחתה מאד, והיתה גאה בכל אחד מצאצאיה.

רוזה היתה מאופקת בהתנהגותה. רק בשנותיה האחרונות, כשחלתה ונחלשה, השתחררה מעט.

היא תמיד הסתפקה במועט, לא הפליגה מעולם בדרישות, ולא באה בטענות. המושג "לקבל" לא היה שגור בפיה, ובלט אצלה רגש של נתינה.

לעיתים נדמה היה, ובמיוחד באחרית ימיה, כשדוד כבר נפטר והיא היתה זקוקה לעזרה, כי עיקר דאגתה לא להיות לנטל, לא למעמסה, לא על ילדיה ולא על הקבוצה.

אריאנה מסכמת בחוברת לזכרה:

"הלכה מן העולם אישה טובה, דמות טיפוסית של חברת קבוצה מן השורה שחינכה את ילדיה ואת הדורות הבאים במשפחתה לאהבת הקבוצה, אהבה שמוכיחה את עצמה בהיות משפחתה אחת הבודדות שכל צאצאיה נשארו לחיות בקבוצה".

ועמליה גלייני ז"ל, אמה של יעל עפר (כלתה) כותבת:

"היה מותך כנתיב חייך, שקט וענו וצנוע".

יהי זכרה ברוך

י"ט באלול תשמ"ט