דפי הנצחה

קבוצה: הורי חברים

שנת עלייה: 1957

 

מספר חיים: 

אבי, מאיר קרשפין, הבן השני במשפחה, בחר להתמסר לענף מסחרי עם סיום לימודיו. הוא התקבל לאחת הפירמות הגדולות והנודעות דאז באיסטנבול Magid Karakash, יבואנית גדולה של מוצרי טכסטיל מאירופה, עם תפוצה בכל המדינה וכן יצרנית גדולה של מטריות ושמשיות שתפוצתן מהודו ועד מרוקו.

במשך כשני עשורים שאבי עבד שם, זכה לתמיכה והתקדמות רבה. מנער מתלמד הגיע עד לתפקיד של מנהל העבודה של בית המלאכה הגדול למטריות ושמשיות. באחד הימים של 1898, הבן הבכור של הדוד ר` יעקב קרשפין, שלמה, ערך מסיבת הולדת לבנו בכורו חיים. שם הכיר אבי מאיר, נערה מרשימה ביופייה. לאחר המסיבה פנה אבי לאביו בדבר הנערה שפגש אצל הדודן שלמה. לליבון נושא כה חשוב ודיסקרטי היו דרושים מפגשים כפולים פנים אל פנים. תחילה ר` חיים היה צריך לנסוע ממגוריו ב- Orta Koy למגורי אחיו הבכור הר` יעקב ב- Sirkegi. המרחקים בין השכונות השונות של איסטנבול אמנם לא היו גדולים, אך בתנאים קדומים של למעלה ממאה ועשר שנים, הם היו משמעותיים, שהרי אמצעי התקשורת והתחבורה היו פרימיטיביים.

לאחר מכן הר` יעקב קרשפין ייסע למחותנו הא` יעקב זוננה- אבי הנערה המבוקשת, לשטח את ההצעה בשם ההורים והחתן, בשכונת Haskoy שעל חוף קרן הזהב ובאותה הדרך אך בכיוון הפוך להחזיר את התשובה.

אבא, באמתלה של הכנות לקראת החתונה בעתיד, רכש בית מרווח. בכך השיג שתי מטרות: כלפי צד הכלה הפגין את רצינות כוונותיו, ובאותו הזמן סידר מעט ציוד זמני למגורי שני לילות בשבוע לצורך ביקורים תכופים בערבי חול לאחר גמר עבודת יומו; לשהות שעה קלה בבית הארוסה ולשוב תוך חצי שעה לביתו החדש ללינת לילה בשכונה החדשה Balat.

 

הקשרים בין בני הזוג התהדקו, והחלו לדון בעניינים מעשיים של הכנות הנדוניה שבאותה התקופה הצריכו הכנות ממושכות וגם החתן התחיל לדון עם הכלה על אופן תכנון פנים הבית, להתחיל בהתעניינות והתייעצות בדבר עריכת הקניות או הזמנתם בנחת.

לפי מסורת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 , רוב פרטי הנדוניה היו הזמנות מיוחדות אצל תופרות ורוקמות בעלות מוניטין בסביבתן. בנוסף להן האמהות היו מכשירות את בנותיהן עוד מילדותן, במשך שנים אצל מורות לכך. כל הפריטים שנצטברו עד לחתונה היו מוצגים לאורחים קרובים ובני השכונה, כולל המתנות יקרות הערך מהורי הכלה וכן מזכרות משפחתיות יקרות ותכשיטים שעוברים מדור אחד לשני. אך עיקר גאוות הכלה היתה בפריטים שהיא הכינה במו ידיה. בילדותי מאד אהבתי להתבונן בפרוות עם ציפוי קטיפה, מפות, מפיות עם מונוגרמות רקומות, תחרות וגם בגדי קטיפה של תינוקות שנשארו למזכרת ממעשי ידיה להתפאר של אמי.

 

בשנת 1907 לאחר שנת טרחה ועבודה מאומצת הורי התחתנו ובאו אל המנוחה והנחלה. כאשר החיים נכנסו לשגרה, פנו לאבי להצטרף להנהלת חברה בשם "החמלה". זה היה מועדון, של צעירי השכונה, לתרבות ולספורט.

בשנים הראשונות של נישואיי ההורים, מחוץ לכותלי הבית השתוללה מהומה כללית. קדמו לאירוע התארגנויות של צעירים פטריוטיים בני כל העמים באימפריה העותמנית. הם ערכו גלות בארצות אירופה ובעיקר בצרפת והטיפו בעיתונם לשינוי השלטון, פעלו במחתרת רחוק מעיני הבולשת המחפשת אותם ונתמכו ע"י חלק מקצינים צעירים של הארמיה השלישית של הצבא שחנה בטרקיה (בסביבות סלוניקי).

לעומת זאת בתוך הבית ובמשפחה שררה אווירה שאפשר להגדירה במשפט מברכת המזון: "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה` לא יחסרו כל טוב".

עד שנת 1912 אמא ילדה שלוש בנות:

הבכורה - ריינה - קבלה לפי מנהג הספרדים את שם הסבתא מצד אבא.

השניה - רבקה - על שם הסבתא מצד האמא.

השלישית - סוזן - על שם אחות של סבא חיים קרשפין.

עם כל בת שנולדה אבא קנה בית עבורה כנדוניה לעתיד. ההורים של אמי נשארו, עם בת צעירה אחת בלבד, בשכונתHaskoy. הסבא והסבתא וגם הורי, היו מעוניינים שהקשישים יעברו לגור בקרבת הצעירים, להיות לעזר בגידול הנכדים. כיוון שערך הדירה בשכונה הישנה היתה כדי מחצית מערך דירה בשכונה החדשה בקרבת הורי, אבי הלווה לזמן בלתי מוגבל את החסר לרכישת בית גדול וחדש בקרבתם. כעבור שנים יווכחו שזה היה הדבר המוצלח ביותר שנעשה.

 

בעת חיולו של אבי הוא היה בן 38. למרות מצב בריאותו הטוב של אבי, התנאים בצבא היו קשים הן באימונים והן בסיפוק צורכי החיילים. עקב התנאים האלה אפשר היה לומר שהם ירדו בכושר במקום לעלות. רובם היו חולים בגלל תנאי הסניטציה, וגם בגלל מחסור בתרופות.

עם תום תקופת האימונים עברה מפה לאוזן השמועה שהם נועדו להישלח לחזית תעלת סואץ. אז החליט אבא לנצל גם את האפשרות של מסדר חולים. אבי יצא כדברי הרופא עם פתק ביד משער המרפאה, אך במקום לחזור ליחידתו, הלך למזח הספינות השטות הביתה. קהל גדול נדחף לעליה לספינה דרך שער מעבר צר ובו שוטר אזרחי, ושוטר צבאי, הבודקים את כל העולים. אבי עמד בצד עד שכל הנוסעים עברו והשוטרים גמרו תפקידם בשלב זה. עובד המזח משך את לוח העץ הכבד המשמש כגשר עליה לספינה, ואז אבי נתן זינוק לספינה ותוך שנייה נעלם בין הקהל. גם ביציאה מהספינה נהג באותה הצורה.

שנת 1925, בערב ראש השנה, הורי כמנהגם מידי שנה בשנה נסעו לבית סבא וסבתא קרשפין בשכונת Sirkegi , לקיום הפולחן שנקרא בלדינו "נישוק ידיים" לכבוד השנה החדשה תרפ"ו, הבאה עלינו לטובה. במסגרת הברכות לשנה החדשה, הסבא והסבתא איחלו להורים שלשנה הבאה יביאו אתם נכד. ההורים, מתוך נימוס הודו להם, אך בלבם לא האמינו שאחרי ארבע בנות, כשאמא בת 40 ואבא בן 50, יוולד להם תינוק.

כעבור שנה, שוב הורי נסעו ל"ביקור ערב ראש השנה" לסבא וסבתא קרשפין, אך הפעם כשאני נלוויתי אליהם נישא בזרועותיהם לביקור הראשון אצלם כתינוק בן חודש וחצי.

בהזדמנות זו אספר על שיחה קטנה טכנית לכאורה שקיימתי עם אבי ז"ל בשנת 1937, עת עברתי ללמוד בחטיבת הביניים בבית הספר הממשלתי. בין המקצועות החדשים שנלמדו היתה גם שפה זרה: צרפתית, אנגלית או גרמנית. היות שאני למדתי עוד מגיל שלוש צרפתית בבית הספר של "נסים אלבו" והמשכתי גם בבית לדבר עם אחיותיי בצרפתית, מדי פעם, וגם לקרוא בספרים, נדמה היה לי שאם אבחר בצרפתית כשפה זרה, אזכה בציונים גבוהים מאד, גם מבלי להשקיע זמן ללימודים, ואת הזמן שאחסוך אשקיע במקצועות אחרים. כאשר התייעצתי עם אבי על כך הוא ענה לי: "כל ישיבתך כאן (בתורכיה) היא זמנית. מקומנו מתי-שהוא יהיה בארץ ישראל. היות ושם שולטים הבריטים, יש ללמוד היטב אנגלית, נוסף לעברית. צריך להתכונן כבר מעכשיו." כך ראו את ישיבתנו רבים מיהודי תורכיה. התנאים הפוליטיים הן ביהדות העולם והן בארץ ישראל, לא אפשרו עליה, ולו אפילו קטנה אך רציפה, עם תנאי קליטה נאותים בארץ למימוש שאיפה זו.

 

מאיר נפטר בקבוצת שילר.

 

 

1935