דפי הנצחה

קבוצה: ילדי לנה - 1949

 

לאה לבית משה וברברה בלום, נולדה בלבוב, .פולין

שרדה את מוראות מלחמת העולם השנייה,

ניצלה והגיעה למשק עם קבוצת ילדי לנה, שהגיעו אלינו מצרפת, באפריל 1949.

בארץ השלימה את לימודיה וסיימה י"ב כיתות בשנת 1955.

בהמשך לימדה עולים ואולפנים לעברית ב-1957, 1959 תוך שהיא מנצלת את ידיעת השפות בהן שלטה: עברית, אנגלית, צרפתית ופולנית.

הייתה פעילה בועדות השונות, ועדת קליטה, אולפן, חינוך, תרבות, חברה, בריאות.

ב-1977 יצאה לעבודת חוץ - מדריכת תיירים,

ניהלה את מחסן תוצרת גמורה בשילטקס,

וב-1994 הקימה את מחלבת הבית שם עבדה במשך 13 השנים הבאות.

 

28.8.2008

אמא שלנו - אשה מקסימה, חכמה, נהדרת, עקשנית, קפדנית, ביקורתית - אמא שלנו איננה.

קשה לי מאוד לדבר עליה בלשון עבר, כי היא כבר חסרה לי מאוד.

בשבילי היא תמיד הייתה מושא להערצה. ידעתי כמובן על התקופה הקשה שעברה בשואה וגם אחריה, הילדות שנקטעה באכזריות, התלות בטוב ליבם של זרים, וגם כל הדברים הטובים והשיקום שזכתה להם בבית הילדים ובמסגרות שהקימה לנה קיכלר.

אחרי כל מה שעברה עדיין הייתה מלאת הומור וחיים. דעתנית וביקורתית וחיונית.

הרבה שנים הבית שלנו היה מרכז חברתי שוקק - ארוחות מוצ"ש, עוגות משובחות, מתנדבים מקיר לקיר, ערבי ברידג`, ישיבות ועדת תרבות או צוותי חגים ואירועים שונים במשק שאמא ניצחה על ביצועם וארגונם.

חוג החברים והמכרים היה מגוון וססגוני וגדלנו עם אנשים מעניינים, משעשעים, חדי לשון ומחשבה. בילינו שנתיים גדושות ומיוחדות בשליחות בארה"ב ובעקבותיהן הפכנו לבית דובר אנגלית ואימצנו הרבה מאוד "בנים ובנות" מבין המתנדבים מכל רחבי העולם.

 

אמא התעניינה בהמון דברים ושלחה ידה בתחומים מגוונים, והכול עשתה ביסודיות, "עם כל הלב" - הוראת עברית באולפן בקבוצה, תפעול ההגשה העצמית בחדר האוכל, הדרכת תיירים במסגרת עבודת חוץ, ניהול מחסן תוצרת גמורה בשילטקס, הקמה וניהול למופת של המחלבה, הכנת עוגות כלה ועוד ועוד.

הרבה נושאים עניינו וסקרנו אותה ועל כל דבר הייתה מגבשת דעה מוצקה. היא גם הייתה עומדת כמעט מיד על טיבו של כל אדם שפגשה.

היא סיפרה לנו הרבה על מה שעברה בשואה ועל תקופות שונות בחייה, ולה היה, כידוע, כושר מופלא לספר סיפורים.

העובדה שהקימה עם אבא משפחה ושהפכה לאם היתה עבורה מקור אדיר לגאווה ולתחושת הצלחה והיא הייתה גאה מאוד בילדים ובנכדים שלה. כאשר נולד אדם, הנכד הראשון, היא אמרה שעכשיו היא ניצחה את היטלר.

בשנים האחרונות הלכה והתרופפה בריאותה וסגירת המחלבה הייתה מכה קשה עבורה. השבועות האחרונים היו קשים לה ולנו, כאשר ראינו אותה דועכת מול עינינו. לפני כחודש, בפעם השנייה שאושפזה בקפלן, עדיין שמרה על מצב רוח טוב וכל כך שיעשעה והצחיקה את החולות האחרות שהיו איתה בחדר, שאחת מהן אמרה לנו לפני שיצאה הביתה שבזכותה הבריאה, כי אמא עשתה לה תרפיה בצחוק.

אבל מאותו שלב הלך גופה וחלש.

והיום, יום חמישי, 28.8.2008, גופה לא עמד יותר בעומס והיא הלכה מאתנו.

פניה היו סופסוף שלווים ורגועים.

אמא, אנחנו מאוד אוהבים אותך ותחסרי לנו מאוד.

גבי ומתי

אמא הייתה מאושיות ועדת התרבות, מדריכת תיירים מחוננת ופולנייה עד העצם.

 

פרידה מִלאה - יוסי עפר

אינני בקיא לפרטים בקורות חייה של לאה, אבל חשתי כי חשוב לי לומר כמה משפטים לעת פרידה.

כשהגיעו לקבוצה ילדי לנה, הכרתי את הקטנים ולא את הגדולים, לאה הייתה בוגרת יותר, אבל בזיכרונות הנעורים שלי לאה מתקשרת לאבני היסוד של העשייה התרבותית בקבוצה. אני, שמעולם לא הצלחתי ומעולם גם לא רציתי להיות ארטיסט, זוכר באיזו הנאה היינו באים לחזרות על מערכונים שהיא ביימה אתנו, מפני שזו הייתה חוויה מבדרת ומגבשת. אני זוכר כמובן ובהערכה את מעורבותה היותר משמעותית בחגיגות הפורים המסורתיות, בכתיבה ובביצוע, בחוגים הדרמטיים, ובחגים הגדולים של הקבוצה.

אני זוכר את השנינות המיוחדת ואת כשרון המשחק, ואני יודע כי בזיכרונם של רבים מאתנו יש אמירות משלה, תמונות ומצבים, שצרובים לתמיד.

כשהצטרפתי לעבודה במפעל לאה כבר הייתה שם, במחסן המשלוחים.

התופעה הראשונה שבלטה לעין הייתה שעות העבודה הבלתי מסתיימות. לאה הייתה הראשונה לפתוח את המפעל, והאחרונה לסגור אותו. לאחר יום עבודה מלא שהתחיל השכם השכם בבוקר, פרשה לביתה לנוח, אבל לפנות ערב הייתה לאה שבה למפעל לעוד משמרת, לעיתים עד חצות, ע"מ לטפל בשינויים שהתרחשו אחר-הצהריים להכין את המשלוחים והתעודות לבוקר שלמחרת.

התופעה השנייה שבלטה לעין, הייתה הנאמנות והמחויבות למשימה, והדבקות בביצוע באפס תקלות.

התופעה השלישית - לצד הביצוע הבלתי מתפשר לאה הייתה חדת עין, יצירתית וביקורתית. הביקורת הייתה נשמעת מתוך רצון לתקן ולשפר, מעולם לא כסיבה מלהימנע מלבצע את הנדרש, גם אם בגלל תקלות של אחרים עבודתה הייתה כפולה ומכופלת.

מעבר לדברים האלה, לאה הבינה בחושיה והציעה, לעיתים אפילו הכתיבה סדרי עבודה, שחלקם הפכו לחלק מהתשתית המובנת מאליה במפעל. למעשה מקומה במערכת ומידת השפעתה חרגו הרבה מעבר למחסן-ולמשלוחים. עם הזמן גם הטכנולוגיה השתפרה, אבל אני מדבר על תהליכים שהתחילו מחשיבה ומיזמה שלה ובמהותם מתקיימים ברצפת היצור במפעל עד היום.

 

פרק נוסף בעשייתה של לאה הייתה המחלבה. כמה מאתנו העיזו להיכנס בגיל מתקדם ללקיחת אחריות לבד על נושא חדש? אני מודה, כבר לא הופתעתי מהצלחתה, ידעתי כי מה שלאה לוקחת על עצמה ייעשה בהצלחה. בינוניות לא הייתה אפשרית עבורה בכל מעשה שעשתה: אם זה חג, אם הפעלת מחלבה, או הכנת עוגת-כלה...

לאה, נפרדת ממך משפחה אוהבת ואין לי להציע ניחומים, אבל נפרדת ממך גם קהילה שבלב חבריה נשמרת לך הערכה רבה ואפילו אהבה, שלא באה לידי ביטוי בשנים האחרונות כראוי, כשעוד היה אפשר, כמה עצוב.

נזכור אותך בהערכה רבה, ובחיוך...

יוסי

 

לאה (תמרורים בדרך חייה) - יהודה רבד

לאה נולדה ב-2 באוקטובר 1936 להוריה משה בלום וברברה לבית באנק בעיר לבוב (למברג) שבגליציה המזרחית, שהשתייכה אז לפולין. המשפחה הייתה חילונית והתגוררה מחוץ לתחום הקהילה היהודית. להוריה היו שתי חנויות באחד הרחובות שבקרבת בנין האופרה, האחת לבגדים והשנייה לאביזרי אופנה לנשים כגון כובעים וכפפות.

בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים והרוסים לפולין, והרוסים כבשו את חלקה המזרחי של המדינה. אביה של לאה מכר במהירות את החנויות, משום שהעריך שהרוסים יפקיעו אותן.

במשך כל תקופת הכיבוש הרוסי עבד אביה של לאה כמנהל החשבונות של מסעדה גדולה. (היא סיפרה פעם שהיא זוכרת תקופה שבה המשפחה נהגה ללכת לעיתים די קרובות לאכול "במסעדה של אבא".)

בשנת 1940 נולדה אחותה של לאה, דנוטה.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים גם את חלקה המזרחי של פולין (מן הרוסים) ובשנה שלאחריה הועברו כל יהודי לבוב לגטו. בתקופה שלפני המעבר לגטו נשמר האב בעל החזות היהודית מלהסתובב ברחוב ובילה את רוב זמנו בבית. לאה סיפרה שהוא היה מספר לה סיפורים כדי להעביר את הזמן הרב שנאלצו לשהות בבית ואף לימד אותה לקרוא, כדי שלא תשתעמם.

לאחר המעבר לגטו עבד אביה של לאה עם קצין גרמני שהיה מופקד על הכנת רשימות של תכולת הדירות ושל הרכוש שגזלו מן היהודים. באחד הימים הגיעה ידיעה לאב שהאם ושתי הילדות נלקחו לתחנת הרכבת בדרכן למחנות. הוא גייס את עזרתו של הגרמני והם הוציאו את האם ואת הילדות מן המשלוח. אולם אז היה ברור שהגירוש הוא רק עניין של זמן. אביה של לאה הצליח לצאת מן הגטו מספר פעמים בעזרת הקצין הגרמני, וכך הצליח להעביר את שתי בנותיו לידי נוצריות (יש לשער שתמורת הבטחה לכסף רב אחרי המלחמה) וכן לנסות להימלט להונגריה ביחד עם אשתו. עד היום לא נודע מה עלה בגורלם.

לאה הוחבאה על ידי שתי משפחות של מכרים של האב, שהיו שכנים באותו בניין או באותו אזור. משפחה אחת דאגה למזון ולאה התחבאה בדירתה של השנייה, זוג קשישים. הבית שבו הוחבאה היה מבנה רב-קומות במרכזה של קבוצת בתים רבי-קומות נוספים. מאחר והפולנייה הקשישה הייתה חייבת לשמור על העניין בסוד מפני שכניה ואף מבני משפחתה האחרים, בלתה לאה את מרבית זמנה מתחת לשולחן גדול מכוסה במפה ארוכה, כשכל מה שהיה לה שם היה ספר ובו התנ"ך והברית החדשה ואותו קראה שוב ושוב. (היא סיפרה לא פעם שהיו בדירה גם ספרי גיאוגרפיה ומגזינים עם תמונות וסיפורים על כוכבי קולנוע.)

תקופה זו נמשכה כשנה וחצי!

במהלך 1944 עברו הרוסים להתקפת-נגד. הם צרו על לבוב במשך מספר חדשים והעיר סבלה מהפגזות והפצצות מסיביות. מאחר ובית המחבוא היה קרוב לצומת רכבות חשוב, הוא זכה לפגיעות לא מעטות וארבעת הבתים שסביבו נהרסו למעשה כליל. (הפולנייה טענה שהבית שלהם נשאר עומד על תילו בזכות לאה, שלמדה להצטלב ולהתפלל לישו וקראה בלי סוף בספר הקדוש…)

באותה תקופה יכולה הייתה לאה לצאת ממחבואה ולצפות מהחלונות ב"זיקוקין דינור" שבחוץ, כי באותם זמנים הסתתרו שאר דיירי הבית במרתף הבניין. היא הייתה אז בת שמונה.

לאחר כניסת הרוסים היה מחסור חמור במזון ולכן שלחה הפולנייה את לאה "אל היהודים". ניצולי השואה היהודים נעזרו אז בג`וינט היהודי-אמריקאי ששלח מזון ובגדים. היא נשלחה בשלב הראשון לבית היתומים הכללי של לבוב, שלפני המלחמה יצא לו שם טוב. תחת שלטון הרוסים הפעילה את בית היתומים הנהלה מושחתת, ורוב המזון והציוד המיועדים ליתומים לא הגיעו ליעדם. לאה סיפרה על נערה אחת מבית היתומים שלקחה אותה תחת חסותה והבטיחה שלאה לא תרעב ולא תיפגע. לאה לא ידעה מנין משיגה הנערה את המזון, עד שיום אחד עקבה אחריה בצאתה לעיר וגילתה שהנערה הייתה מקבצת נדבות בשוק.

מאחר ולאה הייתה בת העיר והכירה את רחובותיה, היא נשלחה תכופות על ידי האחראים בבית היתומים בשליחויות שונות. לאה סבורה הייתה שאז, בחורף 1945, היא "זכתה" במיחושי הראומטיזם שליוו אותה כל ימיה. סיפור אחד שסיפרה היה ששלחו אותה לבית מרקחת בצדה השני של העיר ונתנו לה מספיק כסף לרכישת התרופה, אך לא לנסיעות. היה זה יום חורף מושלג ולכן הייתה עטופה בבגדים, והיא תיארה במיוחד את המצוקה שנקלעה אליה כשהצטרכה ללכת לשירותים כשהיא "ארוזה" בשכבות של בגדים. סיפורים נוספים שלה מאותה התקופה מתארים מציאות שבה עיקר התעסוקה של ילדי בית היתומים, החברים החדשים בתנועת הנוער הסובייטית "פיוניר", היה להשתתף במסכתות של הסובייטים, ובהן הילדים היו מסתדרים במבנה של פירמידה אנושית ושרים שירים פטריוטיים. היא הייתה בין הילדים הקטנים במוסד וכאשר גילו שהיא יודעת לשיר ולשחק, לימדו אותה את השירים והיא הייתה הילדה בראש הפירמידה ששרה את שירי ההלל הסובייטיים.

מתי שהוא באותה תקופה צורפה לאה לקבוצת הילדים שאספה לנה קיכלר בקרקוב והועברה יחד איתם לזאקופנה שבדרום פולין לשיקום ולהבראה. כאשר התברר שהילדים נמצאים בסכנה מצד פורעים אנטישמיים וגם נודע על סגירה קרובה של הגבול עם המערב (ירידת "מסך הברזל"), הילדים ומלוויהם "גנבו את הגבול" לצ`כיה ומשם כל הדרך לצרפת. הם שוכנו באחד הארמונות לא רחוק מפריס ושם למדו והכינו את עצמם לעלייה לפלשתינה.

[על החוויות שהם עברו עד שהגיעו לישראל מומלץ לקרוא את ספרה של לנה קיכלר "מאה ילדים שלי".]

במסגרת קשר מיוחד שנוצר בין קבוצת היתומים והקהילה היהודית בצרפת, היו ילדים שזכו למשפחה "מאמצת", שאמנם לא אימצה אותם באופן חוקי, אבל העניקה לילד/ה קשר משפחתי ומקום שיכלו לבקר בו ולהתקבל בחום. לאה אומצה באותה תקופה על ידי משפחת נחמיאס, שמקורה בסלוניקי, והרבתה לבלות בביתם שבפריס בסופי שבוע ובחגים. נוצר קשר עמוק ביניהם והוא נשמר לאורך שנים. גם היום נשמר הקשר עם חלק מהנכדים של משפחת נחמיאס.

בתקופה שבה הייתה לאה ב"בית הילדים" מחוץ לפריס, היא נסעה עם עוד ילדים ללמודי נגינה על פסנתר אצל מדאם פינק. הם גם אהבו לנסוע לעיר הגדולה ברכבת בימי ראשון כדי ללכת לסרטים שהציגו בבתי הקולנוע של פריס. לאה סיפרה על עשרות הסרטים שהם זכו לראות וזכרה היטב רבים מהם.

עוד באירופה מצאו חלק מ"ילדי לנה" הורים או קרובי משפחה אחרים, או שזכו לאימוץ. רבים מהנערים ומהנערות הבוגרים הצליחו לעלות לפלשתינה בעלייה הבלתי-לגלית, וב"בית הילדים" נשארו רק חלק מהילדים ה"בינוניים" וה"קטנים". ב- 13.3.1949 הם הגיעו ארצה ולאחר זמן לא רב לקבוצת-שילר, שבה נבנו בתים מיוחדים לשיכון הילדים הפליטים. לאה ושאר הפליטים חוו הלם תרבותי לא-קטן. מפריס התוססת הם הגיעו לישוב חקלאי קטן. הילדים היו מצוידים בשפע בגדים וציוד שקיבלו מארגונים יהודיים ובין היתר שימש המלאי הזה לאספקת גרביים, נעליים, סוודרים ומעילים לילדי הקבוצה.

לאה סיפרה שאהבה מאוד לקרוא ולא נהנתה בתחילה מקריאה בעברית, כי הייתה איטית מאוד. המצב הזה תסכל אותה מאוד ולכן שמחה כאשר הכירה את ידידיה, ממייסדי הקבוצה, והוא סיפר לה שיש לו ספרים רבים באנגלית. לאה לימדה את עצמה אנגלית כדי שתוכל לקרוא את הספרים הללו, ובהמשך יצרה לה בהדרגה ספריה עשירה משלה.

"ילדי לנה" שולבו בחברת הילדים המקומית והלכו לבית הספר כמותם. הילדים הקטנים (שהיו אז בני 8-7) אומצו במשפחות ולשאר ניתנה אופציה כזאת, אך מעטים ניצלו אותה.

לאה אהבה לרקוד. בגיל 16-15 נהגו היא וחברותיה ללכת לרחובות ולהשתתף בחוג ריקודי עם וריקודי עמים ב"הפועל רחובות". באותם הימים וגם שנים לאחר מכן התקיימו ערבי ריקודים בקבוצה ובהם השתתפו רבים מאיתנו. למעשה כאן גם התחיל הקשר בין לאה לביני, יהודה.

ב-10.5.1955 נישאנו והצבא שחרר את לאה, שהייתה אז בת 18, מחובת גיוס.

גבי נולדה ב-12.5.1957; ומתי ב-29.3.1960.

 

בסוף 1958 ותחילת 1959 נפוצה שמועה על דבר המצאה של נערה יהודיה שמגדלת פולניה בעיר ורוצלב. הדבר נודע משום שכאשר הייתה הפולנייה מאושפזת בבית חולים בשל מחלה אנושה, היא גילתה זאת לרופא יהודי. האישה החלימה, אבל הרופא לא יכול היה לשמור את הדבר בסוד והעביר את הפרטים שידע לארגון יהודי. לא היו כמעט סימנים מזהים לגבי הנערה פרט לכך שבאחת מעיניה היה כתם כהה קטן. לאה, שהכירה את אחותה כתינוקת, זכרה אמירה של קרובי משפחה על כתם כזה וזה הוביל, לאחר התכתבויות אין-סופיות, לזיהויה המוחלט של הנערה כאחותה של לאה.

לאה נעזרה במשפחת נחמיאס רבת-הממון ועתירת-הקשרים, והצליחה להגיע לפולין של אז ולפגוש את אחותה. היא טסה לוורשה ונסעה עם אחותה ברכבת לוורוצלב. שם סיפרו שהיא בתו של חייל מצבא אנדרס כדי להסתיר את העובדה שהיא מישראל ולחשוף את מוצאה היהודי של האחות. (צבא אנדרס היה כוח צבאי פולני, נאמן לממשלה הפולנית הגולה בלונדון, שהוקם בברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה וסופח לבעלות הברית. נלחמו באיטליה והגיעו בין היתר גם למזרח התיכון במהלך המלחמה.)

הביקור בפולין היה קצר ביותר משום שלאה לא עמדה באווירה הכללית (המשטר הקומוניסטי בשיאו) והחיים בעיר ורוצלב מלאת עיי החורבות (אפילו 14 שנה אחרי תום המלחמה). לאה סיפרה על החוויה המצמררת של צעידה לאורך הטרמינל בנמל התעופה של ורשה כאשר קולות הנקישה של נעלי העקב שלה היו הצליל היחיד שהפר את הדממה העמוקה למרות מאות האנשים שהמתינו שם.

לאה מלאה מגוון תפקידים במשק ועבדה במקומות עבודה שונים:

1955- 1957 – ועדת תרבות . 1961 , 1967, 1976 – ועדת תרבות.

1957 ו-1959 – מורה באולפן לעולים חדשים. ועדת קליטה.

1958 – תור במטבח.

1960 – קורס משחק אצל משה הלוי מנהל תיאטרון האוהל ( עם אריאנה, זהרירה חריפאי ואברהם מור).

היא "העמידה" במהלך השנים כמה וכמה מסכתות, טקסים והצגות בקבוצה. היא הייתה חלק מצוות ברוך-כישרונות, שדמות מרכזית בו הייתה אריאנה, וחבריו הגו את הרעיונות וגם כתבו את הטקסטים. רבים מאלה שהשתתפו במופעים נזכרים עד היום בנוסטלגיה בחזרות, ובמיוחד באלה שהתקיימו לקראת פורים, ומציינים את הטון של החזרות ושל ההפקה – מצד אחד מקצועיות ורצינות רבה בביצוע ומצד שני הרבה מאוד צחוקים והנאה מהעשייה המשותפת.

1967-1965 - שליחות של המשפחה בארצות הברית מטעם הסוכנות (בעיקר בבולטימור שבחוף המזרחי).

ללאה היה קשר לנשיאת הדסה בבולטימור ובהזדמנות מסוימת אף התבקשה להרצות על דוד מרכוס (קצין יהודי אמריקני שהתנדב לייעץ לצה"ל בשלביו הראשונים ונהרג בשוגג מ"אש ידידותית" בהרי ירושלים). לאה לא כל כך התמצאה בפרטים ולכן ישבה ולמדה כדי להכין את ההרצאה. רבות מנשות הדסה שנכחו בהרצאה התרגשו ושיבחו אותה על דבריה.

בתור אשת שליח לא נדרשה לאה לעבוד וציפו ממנה להיות עקרת בית. אבל היא לא הסתפקה בכך. תחילה חגגה עם שפע המוצרים שמצאה בכל סופרמרקט מצוי (הפתעה נעימה למי שהגיע בשנת 1965 מישראל), הכינה מהם מטעמים ולמדה לנהל את הבית ואת המשפחה במציאות שונה כל כך. בהמשך יצרה קשרים עם הצעירים של תנועת הבונים והבית הפך במהרה למקום כינוס, בעיקר של מדריכים צעירים. בקיץ עברה כל המשפחה למחנה הקיץ "מושבה" של תנועת הבונים, סמוך לאנאפוליס. יהודה הדריך, הילדים הצטרפו לפעילות של המחנה ולאה התגייסה וניהלה את קומפלקס המטבח וחדר האוכל של המחנה. היא הייתה מזועזעת משיטת ניקוי הרצפות של האמריקנים ודאגה להשיג מגבים גדולים מהסוג הנפוץ בארץ ולימדה את הצוות ואת החניכים להוריד מים עם מגבי רצפה.

בארה"ב לאה למדה גם ספרדית, ובשנים הבאות נהנתה מידי פעם לפטפט בספרדית עם חברות המשק מדרום אמריקה.

1973 – קורס מורי דרך.

1977-1973 - הדרכת תיירים מטעם חברת דן תיור; בעיקר תיירים דוברי צרפתית ואנגלית ובנסיעות של עד שבוע ימים בכל פעם.

1978 – ועדת חברה.

1979 – ועדת בריאות.

1996 - 1980 - עבודה בשילטקס; ניהול מחלקת המשלוחים. הראשונה בעבודה וללא שבתות וחגים.

2007 - 1996 - הקמה וניהול של המחלבה הביתית.

 

בשנות הששים, השבעים והשמונים היו בקיבוצנו תחילה סטודנטים מהפקולטה לחקלאות ואחר עשרות מתנדבים מארצות שונות אשר עבדו בעיקר בענפי החקלאות. נהוג היה אז שמשפחות מהמשק אימצו אותם, והזמינו לכוס קפה ועוגה באווירה ביתית ולארוחה משפחתית במוצ"ש. אנו רגילים היינו לארח חמישה ויותר מהם בכל פעם, כשלאה מנצחת על הכיבוד ועל השיחה. לאה זכתה לשם הן בבישולים שלה והן בשיחות רבות העניין שניהלה באותן התכנסויות. היא שלטה בכמה שפות והתעניינה בתחומים רבים. הפגינה שליטה וידע בנושאים רבים ונהגה לשוחח כשווה בין שווים עם מומחים בתחומם, אף שלא זכתה ללימודים מסודרים מעבר לבית הספר התיכון. ידיעותיה של לאה היו נרחבות ביותר ומגיל צעיר נהגו ידידיה לכנות אותה "אנצי" (קיצור של אנציקלופדיה).

מלבד היותה פֶּרְפוֹרְמֶרִית בנשמה, הייתה גם מספרת-סיפורים מחוננת ואהבה מאוד לשמוע ולספר בדיחות.

לאה לא עסקה בספורט, אך בשעתה הגדולה של מכבי של "אנחנו על המפה" הייתה גם לאה צמודה אל מסך הטלוויזיה כמו כולנו. בשנות השבעים התארגנה קבוצת חברים ששיחקו ברידג` במשק, בעידודה ובניצוחה של אריאנה (שנחשבה לשחקנית "רצינית" והשתתפה גם בתחרויות). לאה נהנתה מאוד ממפגשי הברידג` והרבה מהם התקיימו בביתנו.

אנו בני הבית זוכרים לה בתודה ובגעגועים את הארוחות של מוצאי שבת, ארוחות גורמה שה"סופלה של לאה" כיכב בהם תדיר. שלא לדבר על מיני המאפים שלה.

ומי לא זוכר את כל עוגות הכלה שאפתה וקישטה לאה במהלך שנים ארוכות. בתחילת הדרך נאלצה לטרוח הרבה ולהכין בעצמה את הציפוי. היום ניתן לרכוש אותו מוכן ורק לפרוש על העוגה ולקשט, אך בזמנו היה צורך להתאמץ ולהשיג מצרכים כמו גלוקוז וגליצרין ולהכין במיוחד את הציפוי היפה של עוגות הכלה.

חברי שילר שהגיעו לקבוצה מחו"ל זוכרים שלאה קיבלה אותם במאור פנים ועזרה להם להיקלט ולהתאקלם. כנראה שזכרה היטב כיצד חשה בימים הראשונים לבואה לארץ הזרה ועשתה ככל יכולתה להקל עליהם. כולם אסירי תודה לה על כך עד היום.

באותן שנים התחילה לאה להוביל טיולים עם המתנדבים למקומות שונים בארץ: מצדה, אילת, נצרת ועוד; טיולים שזכורים היטב לרבים מן החברים המלווים - איקי, משה גולדפישר, קארן, יאפ ואחרים - כחוויה נהדרת. לקראת כל טיול הייתה לאה מעיינת בספרים וברשימות כדי להפוך כל אחד מהם להתנסות בעלת ערך. בהמשך החליטה להפוך את התחביב למקצוע ובמשך כמה שנים עסקה בהדרכת תיירים וגם בתחום זה זכתה להצלחה רבה.

באותה תקופה לא היה נהוג שחבר יעבוד מחוץ למשק לאורך זמן ולחצו עליה לחזור לעבודה בקבוצה. לאה חזרה למשק ולקחה על עצמה את הפיכת חדר האוכל למסגרת של הגשה עצמית, ואף ניהלה את תקופת ההרצה של המכונה לרחיצת כלים. היא אהבה במיוחד "מבצעים מיוחדים", שבהם ארגנה הפקת חג או אירוע במתכונת שונה מהרגיל. כך, למשל, החליטה שנה אחת שאת ראש השנה יחגגו תחת כיפת השמיים ויאכלו אוכל סיני. (אגרול במקום ראש של דג...)

בהזדמנות זאת אפשר להזכיר את אהבתה של לאה לאוכל אקזוטי ובמיוחד לאוכל הסיני, שלמדה לאהוב בתקופת השליחות בארה"ב. עם שובה של המשפחה ארצה התברר ללאה שאין להשיג בארץ הרבה מהמרכיבים של המטבח הסיני, אך היא לא ויתרה ומצאה תחליפים לכל אחד מהמרכיבים והתעקשה ליצור במטבח הביתי הזעיר והצפוף ארוחות כיד המלך למפגשי "המחתרת הסינית", כפי שקראה להם, שבהם כינסה חברים קרובים ליהנות מהמעדנים ולאכול אותם בכלים המתאימים וכמובן... במקלות.

כל שנותיה הרבתה לאה לקרוא הן "ספרות טובה" בעברית, אנגלית, צרפתית ופולנית, והן ספרי היסטוריה וארכיאולוגיה. ז`אנר שהקסים אותה במיוחד היה "מדע בדיוני" והיא הרבתה לקרוא ספרים ולצפות בסרטים של מדע בדיוני. וכמובן שבין הספרים היו תמיד ידידיה מימי ילדותה - ספרי התנ"ך והברית החדשה שבהם הרבתה לאה לקרוא.

במשך שנים ארוכות סבלה לאה מבעיות בריאות שונות. בשנת 2006 היא אושפזה בקפלן למשך שלושה ימים ולאחריהם חל שיפור. אולם בהדרגה הלכו והתגברו הצרות. כל זמן שהפעילה את המחלבה, הייתה לאה משכימה קום כל בוקר ועובדת שם לפחות עד הצהריים, אך לאחר סגירת המחלבה היא נשארה בבית כל היום ומיעטה לצאת ממנו. ביולי 2008, כשהתגברו מיחושיה, הלכה לאה לביקורת רופא. מבדיקות ומאבחון של הרופאה עלה ששורש הבעיה הוא בתפקודי הכבד והיא נשלחה מיידית לאשפוז.

לדעתי כבר אז הבינה לאה שגורלה נחתם.

לאחר חמישה שבועות של מאבקים של הרופאים ושל לאה - היא הוכרעה.

מן המעט שהועלה כאן על הכתב ברור, שבלתי אפשרי לכסות חיים שלמים שכאלה בדפים ספורים. בזיכרוננו צפות ועולות אפיזודות רבות, לאו דווקא בסדר כרונולוגי, הממלאות חלק מן החסר. לצערי, יש הרבה פרטים שלעולם לא נדע.

שלום לך, לאה.

יהודה

אוגוסט 2009

 

  

קישורים אישיים:

 

 

 

  

1956 לאה ויהודה

 

 

חנן גטריידה ולאה רבד במערכון "יפה" והחברות : ..." הנָכָד שלי מקיבוץ ליצנים..."

סוור טננבאום, לאה רבד, לנה קיכלר ודסי מאיר

 

 

במחלבה - 2004