דפי הנצחה

יחזקאל באום נולד בכפר יבורניק רוסקי שבגליציה.

כילד למד בחדר, בגיל 14 הצטרף לתנועת גורדוניה וחלם הרבה על ארץ ישראל, במקביל סיים גם בית ספר תיכון בעיר הגדולה.

כשעלה יחזקאל בין ראשוני פלוגת גורדוניה לקבוצת שילר השאיר מאחוריו את משפחתו אליה היה קשור מאד, ולא תיאר לעצמו שמרובם זוהי פרידתם - לנצח.

בשנת 1934 הגיע יחזקאל לארץ ישראל וישר לקבוצת שילר – קבוצה בת 7, בה 40 חברים וכמה ענפי חקלאות: פרדס, אספסת, סלק ,רפת ועוד. העבודה היתה קשה והמצב הכלכלי היה קשה מאד. קבוצת המילואים של גורדוניה היו חברה צעירים ותוססים שעבדו קשה וחגגו עד אור הבוקר בריקודי הורה, לא מעט סכסוכים נולדו עם הוותיקים המבוגרים.

 

בשנת 1941 התגייס יחזקאל באום לצבא הבריטי בו שירת ארבע שנים עד הקמת הבריגדה היהודית, בשורותיה נשלח להלחם בצורר הגרמני בגבול איטליה.

עם סיום המלחמה התרכזו הכוחות תחילה באיטליה ואחר כך בבלגיה באיתור היהודים והעברתם למחנות עולים שם הוכנו לעליה. בבתי העולים היו עדים החיילים לפגישות נרגשות, מפגש ראשון עם פארטיזנים, מפגשי משפחות ואיתור קרובים. בפעולות נועזות העבירו חיילי הבריגדה את העולים ממדינה למדינה, לא אחת שכבו החיילים על הגדרות כדי לאפשר לעולים לחצות גבולות. במרץ 1946 הגיעה באונית "תל חי" לארץ ישראל מבית העולים של הבריגאדה קבוצת עולים שהיו מניחי היסוד לקיבוץ בוכנוואלד, והקימו את נצר סירני.

 

עם סיום המלחמה יצא יחזקאל לחפש את משפחתו שלו והסתובב בערבות פולין ורוסיה עד שאיתר את אימו ושתי אחיותיו, הגדולה והצעירה, יחד עלו לארץ ישראל. אז גם נודע לו גודל האסון המשפחתי- אובדן אביו ואחיו.

במשק הפועלות פגש יחזקאל את בתיה הירש, והם נישאו והקימו את ביתם בקבוצה.

יחזקאל חזר למעגל העבודה, ובמקביל התמסר לפעילות ציבורית בקליטת העליה המאסיבית של שנות ה- 50. בשנים האלה גדל התא המשפחתי, נולדו שמעון, אבי ואורי וביחד עם בתיה קם כאן בית נעים, עדין תומך ואוהב.

בכל השנים האלה פיתח יחזקאל קריירה ציבורית במשק, במוסדות הקבוצה, בארגון מגדלי בננות ובמפלגה. עיקר גאוותו הייתה יכולתו לשכנע תמיד את הדור הצעיר בצדקת דרכו. כאשר תמיד תמך בכל המתמודדים ואף פעם לא הפסיד התמודדות. גדולתו היתה בכך שאף פעם לא חשדו בו שהוא רוצה תפקיד לעצמו.

בשנת 2001 החליטה ההסתדרות להוקיר את פעילותו של יחזקאל לאורך השנים ולהעניק לו את אות יקיר ההסתדרות במרחב רחובות.

הבית והמשפחה היו המרכז, לב הדברים לאורך השנים, גידול הילדים, טיפוח הנכדים, שמירת הקשר האיתן עם האחיות – תמיד במסירות וללא גבול.

הבנים הובאו לחופה, השבט גדל והתרחב, והכלות פנינה, שרי וריבה הביאו יופי, הומור וגם נכדים. המשפחה צמחה והתרחבה, נולדו 10 נכדים, וכל אושרם של בתיה ויחזקאל היה תמיד במוצאי שבת: בשעה שש אחר הצהריים, כאשר כל המשפחה התלכדה לפיצה של שבת. ואוי לזה שמסיבה אפילו מוצדקת היה נעדר מאותו אירוע.

 

בשנים האחרונות יחזקאל חי את חייו כאשר הפעילות המפלגתית ממלאת את עיקר יומו והמפגשים המשפחתיים משלימים את החסר.

עם נישואיהם של יורם ודנה, אלית וטומי שמח יחזקאל שזכה להובילם לחופה. יותר מכל שמח יחזקאל למפגשים עם הנינה עמית.

דרך ארוכה ורבת מעללים עשה הילד מגליציה, הגורדוניסט מיבורניק רוסקי, החלוץ מהקבוצה, החייל בבריגדה, הפועל בפרדסים, הבננציק הגאה, הפוליטיקאי הנלהב, המזכיר הפעלתן, האבא שלנו, הסבא שלנו, החבר - יחזקאל.

נכתב ליום הולדתו ה-90 של יחזקאל

 

"למה בכל זאת לחיות בקבוצה?

- אלה לדעתי בכל זאת החיים הישרים ביותר שאני מכיר. אף על פי שאיננו מלאכים, המסגרת שהצבנו בעצמנו שומרת עלינו".

עלים - 28.09.1981

 

25/1/1994

לא אספר כאן כיצד אני, בן למשפחה דתית מסורתית בעיירה קטנה בגליציה, הגעתי לידי הכרה ציונית. אציין רק כי מאז ומתמיד, כחניך תנועת "גורדוניה", ראיתי את עצמי כמשרת הרעיון הציוני, רעיון תחיית עם ישראל, כעם עובד במולדתו העתיקה ברוח של אהרון דוד גורדון. חינוכי בתנועת הנוער הוביל אותי:

א. להגשמת רעיונותיו של שלמה שילר, אותם ביטא בזמנו במאמרו על "הקבוצה החקלאית".

ב. להעמיד את עצמי ואת כוחותי הדלים לרשות הקבוצה ולמלא כל עבודה וכל תפקיד שייראה כדרוש.

ג. להיאבק לנאמנות לדרך תנועת העבודה בכלל והרעיון הקיבוצי בפרט.

ד. להיענות לכל תביעה וקריאה של מוסדות הישוב המוסמכים.

וכך ראיתי את עצמי חייב להיענות לקריאת ההסתדרות וחבר הקבוצות ולהתנדב למאבק על עבודה עברית, להשתתף במשמרות למען תוצרת הארץ, להתגייס ב-1938 לעזרה בהקמת "מעלה החמישה" ועוד כהנה וכהנה. לא ייפקד גם זכר עבודתי במפעל תע"ש המחתרתי "גבעון" בקבוצת שילר, מפעל בו יצקנו רימוני שפשוף, פגזים של 2, 3 אינטש, מטולי רימונים וכדומה, ציוד ששימש אותנו נאמנה בהגנה על הישובים בימי המאורעות ואח"כ גם במלחמת השחרור.

ולבסוף - התגייסותי לבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. לא אכנס לפרטים של תקופה זו. זה יהיה מעבר לכושר סבלנותכם. אציין רק כמה פרטים הקשורים במחויבותי הנ"ל: בזמן שהותי באימונים במחנה ודיסכר הפכתי לאחד מספקי הנשק הבריטי למחסני ה"הגנה", תוך סיכון עצמי לא קטן. בתום המלחמה הוצב הגדוד הראשון, בו שרתתי, בצפון איטליה. מאיר גרבובסקי- ארגוב, יושב ראש "מרכז הגולה" הטיל עלי להקים בית עולים לקליטת שארית הפליטה ולהכנתה לעליה בעליה ב`. מיד הקימונו צוות ביצוע, איתרנו מקום, שכרנו אותו, ותוך מספר שבועות מועט קלטנו בו שבעת אלפים יהודים. לאושרנו לא היה גבול. ראינו זאת כהצלחה בלתי רגילה. אני זוכר את התרגשותי, כאשר היהודי הראשון נכנס בשערי הבית. עד היום עומדת לנגד עיני התמונה של שני ילדים כבני 15, עור ועצמות "מוזלמנים", נכנסים בשער הבית. התמונה המזעזעת הזו לא משה מנגד עיני.

עם העברתנו להולנד הוחלט על הקמת בתי עולים בארצות השפלה לקליטת ניצולי המחנות. אני ריכזתי את הבית באנטוורפן. במשך 4 חודשים החזקנו כאן את ניצולי בוכנוולד והכנו אותם לעליה. הם עלו באונית "תל-חי" ולימים הקימו את קיבוץ נצר סירני.

אושרה לי חופשה של שבועיים לנסיעה לפולין לפגוש את משפחתי, שאמורה הייתה לחזור מרוסיה. במקום שבועיים שהיתי שם 3 חודשים. נפגשתי עם שליחי גורדוניה מהארץ, עם חברים בקנים שונים שהוקמו אז.

עם משפחתי הצלחתי להיפגש ל-24 שעות בברלאו. העברתי אותם לגרמניה ומכאן עלו ארצה. לבריגדה חזרתי בדיוק ב"שבת השחורה" ועם אחרוניה הגעתי גם אני ארצה

ולקבוצה - לעגלונות. אבל לא לאורך זמן. בשנים 51`-49` הייתי מגויס למחלקת הקליטה - לטיפול במעברות.

אחר כך, במשך 27 שנה עבדתי בבננות עם הפסקות קצרות של פעילות בארגון הבחירות לכנסת ולהסתדרות. תוך כדי העבודה שמשתי בתפקידים: מזכיר הקבוצה, מזכיר ארגון מגדלי הבננות, חבר ועדת ביקורת הארגון ועוד תפקידים בקבוצה עצמה.

ב-1978 גויסתי לפעילות במפלגת העבודה. האם הצלחתי בה?

על כך אתם תשפטו.

"כאשר אני מסתכל על העבר לפני 50 שנה והיום מה יצרנו ובנינו, ה"יש" גדול מאוד. טוב להרגיש שאתה שותף מלא לכל היצירה היפה ויש לך חלק גדול בהקמתה. זכינו בחיינו לדברים גדולים.

אציין רק שניים מהם: הקמת המדינה וקליטת עלייה גדולה".

עלים 16.03.1984

 

אבא יקר

נמצאת כאן משפחתך המורחבת שכה אהבת והייתה גאוותך הרבה.

נמצאים כאן היום כל חבריך, שהלכו לצדך במשך כל שנות פעילותך, בבריגדה היהודית, בתנועה הקיבוצית ובמפלגת העבודה.

נמצאים כאן חברי קבוצת שילר, שרבים ראו בך מורה דרך ומדריך כיצד יש להגשים הקמת קבוצה תוך הסתפקות במועט ומתוך מחשבה מה אני יכול לתת ולא מה אני יכול לקבל...

אנחנו כולנו מלווים היום את אחד מאחרוני דור הנפילים. אין ספק, שללא עקשנותם של אותם צעירים בשנות השלושים של המאה הקודמת לעלות לישראל ולדבוק במטרה של כיבוש השממה תוך ויתור ענק של הנאות ולימודים, מצבנו היום היה שונה לחלוטין.

יחזקאל – אתה חוזר היום להיות קרוב לאשתך בתיה, שכה אהבת במשך 45 שנה. מהצד השני, קרוב לחברך נפתלי זוננברג, איתו יצאת לעבודת חוץ של הובלת כורכר עם שתי פרדות והוא נהרג במפולת עפר בשנת 1935 וקיברו הפך להיות הקבר הראשון בקיבוץ הצעיר. (מאותו אסון הכינו לך מקום, שחיכה במשך למעלה מ-70 שנה.)

חייך לאורך השנים היו מלאי עשייה, ובעקבות כך גם מלאי סיפוק. במשך כל שנות חייך עמדה לנגד עיניך המחשבה "כיצד אני יכול לתרום". "לתרום" מבחינתך היה לוותר לזולת על מיטה כאשר הגיעו הרבה עולים, כמובן להתנדב מיידית לשירות בצבא הבריטי ולאחר מכאן לפעול במחנות העולים באיטליה, בהולנד ובבלגיה, ועם הקמת המדינה להתנדב ולעזור בקליטת העולים החדשים, ובהמשך להדריך את המשקים הצעירים בגידול בננות.

בד בבד המשכת למלא תפקידים ציבוריים בקבוצת שילר ובמקביל לדאוג להשיג את התנאים המועדפים מכל המוסדות בהם הייתה לך דריסת רגל.

במקביל, ביחד עם בתיה אשתך, ואמא שלנו, הקמתם משפחה לתפארת. נכון ששלושת הבנים החליטו כל אחד בזמנו שלו שהם עוזבים את צורת החיים הקיבוצית, אבל אנחנו גאים בחינוך ובערכים אותם קיבלנו בבית וכל אחד ואחד מאיתנו מיישם אותם בדרכו שלו.

ב-30 השנה האחרונות נעשית פעיל בתנועה הקיבוצית, בהסתדרות ובמפלגת העבודה. הפעילות הזו העשירה אותך מאוד ואפשרה לך להמשיך ולחיות את חייך המלאים. הידיעה של כולם, שאין בכוונתך לתפוס מקום של מישהו או להחליף מישהו, אפשרה לכל הממונים עליך או לכפופים לך לחלוק איתך את האינפורמציה ולאפשר לך להשיג את המירב.

אנחנו כמשפחה שמחנו מאוד על האפשרות שעד גיל 89 יכולת לנסוע לתל-אביב או ל"אפעל" באוטובוס ולהמשיך בפעילותך.

שלוש השנים האחרונות היו קשות מאוד עבורך. בכל יום ויום ראינו את הקושי על פניך ושמחת החיים היחידה הייתה כאשר לקחתי אותך לסיור בשטח, וכשהגענו לבית הירוק או לסככת המיון שם התחלת להיזכר פתאום בכל מה שקורה מסביב.

אבא יקר. אנחנו נפרדים היום מאישיות יוצאת דופן בעקשנותה. אדם מלא אמונה, שכל מה שעשה במשך כ-70 שנה היה חוזר ועושה גם בעיתוי הנוכחי.

המשפחה השתדלה לעשות את המירב על-מנת להקל עליך את שנותיך האחרונות. תנוח בשלום ליד אשתך האהובה ואנו מבטיחים לשמר את מורשתך ולהעביר אותה לדור הנכדים והנינים של-כך אהבו אותך.

 

י"ז ניסן תשס"ו

 

"לסקוב וישראל כרמי הטילו עלי ועל עוד חבר, להגניב דרך גבול אוסטריה לאיטליה 1000 פליטים ב-25 מכוניות צבאיות, מוסווים כשבויי מלחמה. עדיין מצלצלת באוזני קריאתו של יחיאל דובדבני, איש עינת ומראשי המרכז לגולה: יחזקאל! זכור! אנו בונים כעת את המדינה היהודית".

 

קישורים אישיים:

 

 

 למעלה:יוכקה דקס, אטקה רנד, שושנה וינגרטן, יונה גורן.

הבאר "החדשה" - שאיבת ניסיון

איקי אביבי, עזרא מאיר, יחזקאל אילן ואדי גטריידה.