דפי הנצחה

קבוצה: בעשור הראשון

שנת עלייה: 1929

 

חנה נולדה בעיר פירט בגרמניה להורים יהודה ודינה פריד.

בעודה תינוקת נפטר אביה, הסב היה החזן בבית הכנסת המקומי.

חנה למדה בביה"ס תיכון למסחר אך נאלצה להפסיק את לימודיה ולהרתם בעול המשפחה.

כיוון שהיה זה בית ציוני דתי, הגיעה חנה לתנועת "בלאו-וויס" ודרכה להכשרה שעבדה והתנהלה באחוזת פישרסהוף. כאן עבדה חנה בגידול פרחים.

ההכשרה נדדה עד שהגיעה ללייפציג כאן עבדו במקומות עבודה עם משכורת כדי לאגור כסף למימון העליה.

בפברואר 1929 עלתה הקבוצה ארצה כשצבי גינצבורג גיסה, מתבלט כמנהיג החבורה.

אחרי שהייה באוהלים ברחובות הצטרפה החבורה לקבוצת שילר, ובערב ראש השנה - 05.10.1929

התקבלו כחברים קבועים בקבוצה.

ב - 1932 נישאה חנה ליוסף וולקשטיין-בן יצחק. כעבור מספר שנים נולדו שני ילדיהם : אורי וחגית.

חנה ויוסף אימצו אל משפחתם את שלום קוראי - שולמק`ה מילדי לנה.

החיים בשנים הראשונות היו קשים כידוע, חנה עבדה תחילה בפרדס של סמילנסקי, אחר-כך במאפיה, במכבסה, במטבח.

חנה מספרת: "כשאני מסתכלת היום אחורנית,אני בהחלט גאה על מה שיצרנו, על מה שבנינו.

בהחלט יש סיפוק כשרואים את פני המקום היום לעומת מה שהיה פעם.

גם הזמנים השתנו מאד. הרי זה ממש מגוחך הסיפור על הזיפזיף (חנה ושלושה מחבריה עזבו את

הקבוצה כי בנו את בית הביטחון - בזיפזיף שקנו מהערבים.)

אם לא היינו קונים מהערבים, הרי לא היינו יכולים לבנות. זו סיטואציה שמזכירה דווקא כמה שאלות אקטואליות היום באשר לעבודה עברית, אבל התקופה כל כך אחרת שבאמת קשה לתפוש את החלומות שלנו - להגיע לארץ חלוצים כדי לבנות צורת חיים חדשה.

 

אמנם תארנו לנו את התפתחות הקבוצה קצת אחרת, יותר שיתוף, יותר שיויון, אבל זה התפתח כך ואני בגיל שכבר לא משפיעים.

אין לי שום תחושת קיפוח חלילה, להפך, אני שמחה שהייתי שותפה לצורת חיים קיבוצית בגלל העקרונות, בגלל הערכים ולא הייתי מוכנה לבנות את חיי בעיר.

אני אוהבת את המקום את האנשים, את הבית על הטוב והרע שבו. אני לא חושבת שהחיים שלנו כאן לפני עשרות שנים היו קשים מאד ואילו היום לצעירים בקבוצה קל. העולם היום שונה, הכל אחרת. גם היום לא קל לצעירים בקיבוץ, יש מלחמות ואסונות, אני מבינה את הנוער בתקופה זו ואוהבת אותו כמו שהוא."

חנה, מראשונות הקבוצה, מחלוצות האמת בנוף האנושי, עבדה בכל העבודות, אבל את עיקר חייה הקדישה לשרות החברים במטבח בבישול ובאפיה.

נזכור את חיוכה המלבב בו פגשה כל חבר וחבר בקבוצה, את רצונה הכן לסייע , לעזור,

את התעניינותה בשלום החברים הוותיקים והצעירים יותר.

אכן, נעים היה לפגוש את חנה בשבילי החצר, תמיד אופטימית, מחייכת, צוחקת בקלות,

מאלתרת משהו כדי שהחבר יהיה יותר מרוצה.

בגיל שמונים ותשע הלכה חנה לעולמה.

 

כ"ג בשבט תשנ"ג

 

קישורים אישיים: