דפי הנצחה

קבוצה: בעשור הראשון

שנת עלייה: 1930

 

אנולה נולדה בעיירה בלז שבגליציה במוצאי יום-כיפור ליעקב והינדה טאובה.

היה לה אח יחיד, המשפחה היתה במצב כלכלי טוב - היה זה בית אמיד ושומר מסורת. בעקבות מלה"ע הראשונה, המשפחה הוגלתה והאב גוייס לחזית איטליה.

ב- 1923חזרה המשפחה לבלז, אנולה הצטרפה לתנועת "התאחדות".

הבית הגדול והמרווח היה מרכז ל"התאחדות", וכאן הכירה את אהרון מאייר שהיה מפעילי ומייסדי התנועה בעיירה. בשנת 1928 נישאו מאייר ואנולה. נולד הבן הראשון עזרא

ב- 1930 הם עלו לארץ לקבוצת-שילר.

המעבר מבית מפנק לחיי שיתוף ועבודה קשה לא היה קל, אבל אנולה ראתה אתגר בחיי הגשמה ונהייתה חלוצה.

ב- 1932 נולד אריה, וכשנה אחרי נפגעה רגלה במחלה קשה. כתוצאה מכך היתה אנולה מוגבלת וסבלה מאד עד יום מותה. חרף מגבלותיה, מילאה תפקיד מחסנאית בגדים, היתה אקונומית, עבדה במכבסה ובמטבח.

 

במחצית מלחמת העולם השניה, משהגיע גל הפליטים הראשון מאירופה, נרתמה אנולה לטיפול בעולים, אלה שהיו מאורגנים במחנות ליד גבתון ובית-עובד. יום יום יצאה מהבית בטרם זריחה וחוזרת שעות אחרי שקיעה, כל מרצה ויכולתה בעבודת קודש זו. היא אהבה את אותם פליטי שואה שזה עתה הגיעו לחוף מבטחים, ומצאה פורקן מה לאבדן הוריה וכל משפחתה בשואה.

מאייר בעלה, היה פעיל מאד בחיי החברה והתרבות בקבוצה, וגם במועצת הפועלים ובמפלגה. על כן נפל עיקר הטיפול בעזרא ובאריה על אנולה. מותו של מאייר, השאיר את אנולה עם שני הבנים ושני נכדים. היא המשיכה לטפח את הקן המשפחתי במסירות אין קץ למרות סיבלה.

ב- 1967 במלחמת ששת הימים נפלה עליה מכה נוספת - אריה נפל.

במכתבו האחרון כותב אריה: "לאמא, הלכתי באשר נקראתי ועשיתי את המוטל עלי. היי חזקה. מחבק אותך תמיד, בנך, אוהבך."

כלפי חוץ שמרה אנולה על קור רוח, כך גם כלפי הנכדים, אך האסון לא מש לרגע מתוכה והמשפחה אכן חיבקה אותה.

 

בערב חג שבועות, שש עשרה שנה אחרי אריה, נפרדה המשפחה מאנולה.

 

ג` בסיון תשמ"ג

 

 

עם הבן אריה

 

 

 עזרא, אנולה, אהרון ראובן ואריה מאיר