דפי הנצחה

בעשור הראשון

שנת עלייה: 1933

 

קלרה נולדה בגרמניה ב- 02.12.1913 להוריה רוזה ויצחק הלר, שהיגרו לגרמניה ממזרח אירופה.

קלרה למדה סיעוד בבית החולים היהודי בעיר מגוריה - מנהיים, וסיימה את לימודיה כשעלו הנאצים לשלטון. אחד הצווים המפלים והמשפילים של השלטון הנאצי, אסר על היהודים לעסוק ברפואה ושלל מהסטודנטים היהודים את תעודות ההסמכה שלהם.

קלרה שהיתה חברה בתנועת הנוער הציונית "בלאו-וויס", עלתה ארצה ב- 01.09.1933.

בארץ עבדה קלרה בכמה בתי חולים, והכירה בתקופה זו את בן עירה, קורט זיכל.

הם נישאו, והצטרפו לקבוצת שילר ב- 1937.

קלרה התקבלה לחברות ב- 10.12.1938.

בקיבוץ עבדה קלרה יחד עם לילי דנקוורט במרפאה. הן היו אחראיות על כל המערך הבריאותי של הקיבוץ שכלל טיפול בחולים, אחזקת חדרי חולים, הכנת היולדות הצעירות לטיפול בתינוקות וכד`.

קלרה היתה טובת לב וחרוצה, ומילאה תפקידיה במסירות ובהתמדה. אחת ממטרות חייה היתה להביא עזרה לכל הזקוקים לכך, והיא הגשימה אותה בצורה מושלמת.

 

אישה ואדי גטריידה רשמו בחוברת לזכרה: "... קלרה עשתה את עבודתה מתוך הרגשת שליחות. בלי חשבון ותמיד לרשות החבר/ה הזקוק/ה לעזרה. תמיד נזכור את קלרה גוררת את רגליה העייפות והחולות בדרכה להביא עידוד ומרפא לעוד חבר והזמן לעולם אינו מספיק..."

החיים לא גמלו לקלרה כראוי: יוחנן, בכורה, חלה במחלה חשוכת מרפא ונפטר עקב כך.

בעלה, קורט, לא עמד בבשורה הקשה ונפטר למחרת. יוחנן וקורט הובאו לקבורה באותו יום בקבוצת שילר בשנת 1980.

מתוך דבריהם של אישה ואדי:

"...כשבאנו אל קלרה כדי למסור לה על פטירת קורט, היא ראתה מיד לפי פרצופנו את סיבת ביקורינו. היא קבלה אותנו במילים שלא אשכח לעולם:

`באתם להודיע לי את הבלתי אפשרי? אל תדאגו אני אהיה בסדר`

אפילו ברגעים קשים אלה, ביקשה להקל עלינו".

קלרה היתה אישה חזקה מאד. עוד שנים המשיכה לחיות את חייה, ממוקדת בעיקר במשפחתה שנותרה, אבל מקיימת קשרים נעימים גם עם סביבתה.

בשנות עבודתה האחרונות עבדה במפעל "שילטקס" בעבודת אריזה, וגם כאן הקפידה על עבודתה, ומילאה אותה באחריות רבה.

תקופת חייה האחרונה בבית סיעוד לא היתה קלה לה. מצבה הידרדר, והיא שקעה במחלה שהכריעה אותה לבסוף ודנה אותה לכמה שנים קשות.

קלרה שהקדישה את רוב חייה כדי להקל על סבלם של אנשים נפטרה בהיותה בת 85 שנים.

 

כ"א באייר תשנ"ח

 

בחיינו הממהרים, החולפים כברק, מעטים מאד הם הימים שבן-אדם אשר יצא מ"סידור עבודה" הרגיל של הקבוצה, זוכה שיזכרו אותו כפי שהיה במיטבו ובעצם, שיזכרו אותו בכלל, לזמן מה.

הנה קלרה זיכל ז"ל, דמות מרכזית מאד במערך הרפואי של הקבוצה, אחות ותיקה ובעלת תוקף וסמכות שגידלה תינוקות וחינכה אימהות צעירות איך לגדל את ילדיהן הראשונים. בקפדנות ייקית - אף על פי שהיתה רק "ייקית חדשה", כלומר דור ראשון בגרמניה, בת של מהגרים ממזרח אירופה - עמדה על דעותיה המאד ברורות בענייני בריאות, גידול ילדים וקבוצה בכלל, שכן מאמינה גדולה היתה בחשיבותה ובצדקתה של התנועה הקיבוצית.

הקפדנות הזאת לא תמיד החזיקה מעמד עד הסוף ולא פעם "נשברה" די מהר והפכה לצחוק מתגלגל שאיני יודעת אם אלה שהיו בסביבתה בשנים האחרונות - שנותיה הקשות שודאי היתה מוותרת עליהן אילו ניתן הדבר בידיה - זכו לראות אותה צוחקת בכלל.

 

קלרה היתה אישה מאד טובה ומסורה, שהקפידה לנסות ליצור לעצמה תדמית מחמירה, כדי שלא יעלו לה על הראש. חייה לא היו קלים והאסון שנפל עליה עם מותם ביום אחד של יוחנן בנה וקורט בעלה, פגע בה - ומה הפלא - פגיעה אנושה, ובכל זאת תפקדה עוד שנים אחדות ועשתה כל מאמץ לעמוד בסטנדרטים שהכתיבו לה מסירותה ומוסר העבודה הגבוה שלה.

הידרדרות מצבה היתה מהירה מאד והיא שקעה במחלה שהכריעה אותה לבסוף ודנה אותה לכמה שנים שלא היו קלות, לא לה, לא לבני משפחתה ולא לכל הסובבים אותה.

 

שוב אני מודה שלא היה לי האומץ לבקר אותה בבית הסיעוד. הגיעה לה שאעשה זאת ולא רק בגלל טיפולה בי בחדרי החולים שניהלה ביד רמה, אלא בעיקר לזכר אחרי הצהריימים של שבתות רבות שבהן ביליתי במשפחתה בארוחות הארבע החמודות, הטעימות והמלוות תמיד בשיחות תרבותיות ובמוסיקה טובה.