דפי הנצחה

קבוצה: בעשור הראשון

בשילר משנת: 1934

 

שושנה נולדה ב-ב` בחשוון תרע"ב 24.10.1911 למשפחת טירקל, בעיירה טרונפול בפולין.

הייתה חברה במשך 5 שנים בתנועת "גורדוניה" בגליציה.

עלתה ארצה באפריל 1934, והגיעה לקבוצת שילר.

מילאה תפקידים שונים בקבוצה, בעיקר - ניהול חדר האוכל, המטבח והאקונומיה.

ב- 1977 זכתה להרשם בספר הזהב של הקק"ל "בהוקרה על ניהול מטבח בקבוצה, משך עשרות בשנים לדוגמא ולמופת".

במסגרת פעילותה באיחוד, ריכזה במשך ארבע שנים, את מדור המטבחים.

נפטרה ב- כ"ב בחשוון תשס"א 25.11.2005

 

"אקונומית צריכה כמה תכונות: לאהוב ולהזדהות עם חיי הקיבוץ; לשאוף ללכת לקראת החבר; תמיד יש אנשים מקופחים. צריך הרבה סבלנות, להשתדל ולהבין את כולם; אך תמיד יישארו הבלתי מרוצים, ולזה אין פתרון. האקונומית צריכה לעבוד עם צוות - לתת דוגמה אישית ולא להוריד מלמעלה. צריך לכבד את חדר האוכל, ולשים את הדגש על אוכל טוב בחדר האוכל ולא בבית".

 

יום סתיו אביבי במיוחד, מלווים אותך בדרכך האחרונה, משפחה וחברי הקבוצה.

מסע הלוויה שלך יוצא מפינת הזיכרון אשר הקמת יחד עם פיקו לזכרו של יצחקל`ה, כך קראו לו כולם לבנך בכורך יצחק, אשר נהרג בתאונה האומללה במסגרת טיול של הכיתה.

בצניעות חיית את חייך ובחרת מסיבות שמעולם לא שיתפת בהן, להשקיע את ימייך בעבודה במטבח ובחדר האוכל שהיו מרכז חייך, עד ליום בו לא יכולת יותר ופרשת בענווה שהייתה סמל לדרכך.

עלית ארצה עם חברייך לתנועת גורדוניה מגליציה אשר בפולניה ב- 1934, טרם פרוץ המלחמה ומשפחתך נותרה מאחור. חלק מהחברים לתנועה - ואת ביניהם - נשארו לחיות בקבוצת שילר ואחרים, בחרו להקים את ביתם בקיבוץ חולדה.

מאז הגעת לקבוצה היית ממושמעת. עבדת היכן שצריך ומילאת את החלטות הקבוצה כאילו אין רצונך האישי מנוגד לעיתים. לא נלחמת על הלינה המשפחתית ולא נלחמת על התקציב. נלחמת רק על האקונומיה, על הממלכה שהקמת במו ידיך.

את רוב שנותייך עשית במטבח הקיבוצי לאחר שהגעת לתפקיד במקרה, ואם לשפוט על-פי סיפורייך, לא ידעת לשיר וחיפשת עבודה אחרת.

בשנות השבעים את משמשת יועצת מקצועית וברת-סמכא לקבוצים רבים בתנועת האיחוד של אז בהקמת מטבחים חדשים ובאחזקה וניהול מטבחים קיימים.

בשל תרומתך לענף, רשמה אותך ראש המועצה האזורית, בת-שבע אילון זכרה לברכה, בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל, בהוקרה על ניהול מטבח לדוגמא ולמופת.

 

בקבוצה, בממלכה שלך, היית מותג וכולם ידעו שלא ניתן להמרות את פיך. שלטת ביד רמה בכל העובדים ובסוכנים שהביאו סחורה. בלי מחשבים ידעת לכלכל את המטבח בדרך היעילה ביותר ולשביעות רצונם של האוכלים ואף של הגזברים שהיו בצד השני של המתרס באותן שנים.

הסוחרים ידעו שאיתך לא מתעסקים והסחורה צריכה להיות משובחת. את שושנה בתנובה ובמשקי הדרום כולם כיבדו והעריכו.

שושנה, את שלא היית במרבים דיבור, הצבת לעצמך רף ערכים ונורמות גבוהים והטבעת את חותמך במפעל חייך - המטבח. קמת לעבודה מתוך אהבת המקצוע ולא רק בגלל שצריך. לא היססת לרגע להתכופף ולנקות את הג`ורות אם חשבת שהן אינן נקיות מספיק. דוגמא אישית נתת. לא חיפשת את התארים והכבוד - אשת עבודה בכל רמ"ח אברייך. אישה צנועה, ישרה והגונה.

תמיד אמרת ש"המטבח הוא פני הקבוצה" והמונח "עם הפנים לחבר" היה מטבע לשון שלך שהפך למקובל בכל התנועה הקיבוצית. כך האמנת ובדרך זו הלכת.

נדמה לי כי ידענו להעריך את המסירות הרבה ולא ידענו לומר מילה טובה ועכשיו כבר מאוחר.

 

חולפות השנים ואת נשארת בבדידותך עם פיקו. עמירם ושמוליק עזבו את הקבוצה וחסרונם קשה עלייך. במעט השיחות האישיות שנידבת, שיתפת בקושי וידעת לומר כי היית שמחה לו הבנים היו חוזרים הביתה.

מאוחר יותר בוחרים אסתי ושמוליק לחזור לקבוצה להיות לצידכם ואין מאושרים מכם. ההצטרפות שלהם מלווה בקשיים ואת, בדרכך, פונה למוסדות לומר את אשר על ליבך ולהסביר עד כמה חשוב שיהיו לצידך וכמה חשובה המשפחה בעיקר לעת זקנה. וגם בעת ההיא לא כעסת על המכהנים בתפקידים ולא רטנת. הסתגרת עם הקושי והאכזבה בתוכך.

נולדים הנכדים בקבוצה והקשר המשפחתי מתהדק. הבית שאולי לא היה לך ולפיקו, מגולם כעת בביתם של אסתי ושמוליק, ואת מאושרת וגאה.

פיקו לא זוכה לשנים רבות של נחת ונפטר בדיוק היום לפני 19 שנים. בחרת ביום מותו להצטרף אליו ביד גורל שאינה מוסברת.