דפי הנצחה

קבוצה: בעשור הראשון

שנת עלייה: 1934

 

כחמש שנים התהלך בינינו חיים. הוא היה אחד מצעירי "גורדוניה" שהצטרפו לקבוצתינו.

בהיותו בן 21 שנה בא אלינו מלא כוחות עלומים וחיים.

כנטע רך גדל והשתרש בנוף קבוצתינו, בעבודה ובחיים, בלי עשיית חשבונות רבים.

חיי הקבוצה היו טבעיים בשבילו, כאילו אין חיים אחרים כלל.

כולו שמחת חיים לאין שיעור, ולאו דווקא לעתים נדירות, כי אם בכל אשר פנה ועשה. בעבודה, בפגישה עם חבר, בעמדו בחדר האוכל בתוך מעגל ומשמיע `מלתא דבדיחותא` בחקותו את מישהו, או בספרו על הקורות אותו בעבודה עם עבדאללה הערבי, בריקודו כשבפיו ה"גרמושקה" שנתמכת ביד אחת ובשניה הוא מושך אחריו את כל המעגל בכוח איתנים שכולו אומר שירת נוער והתלהבות אמת. וכמה לבביות בפגישותיו עם הילדים.

מה מאד אהבוהו הילדים על יחסיו מלאי עליצות שבינו לביניהם.

 

חיים שימש כעגלון, והוא ביצע עבודתו ברצינות, מסירות ובאהבה.

שיא עבודתו היה מגיע בזמן חריש, וכפי שמספר עליו י` , מתוך הדברים שנאמרו במלאת 20 שנה למותו:

"... פעם אמר לי: למה אינך לומד לחרוש? אין לך דבר יותר נעים מאשר לחרוש את אדמת ארץ ישראל , שהיתה עזובה במשך דורות, תלם אחרי תלם עד אין סוף".

הוא היה אהוב מאד בין חברי הקבוצה כפי שמספר מנדל ברגיל מתוך הדברים שנאמרו כשמלאו 20 שנה למותו: "... לאט ובשקט היה צועד לו לאורך הגדר. רק עמד - וכבר נוצר סביבו מעגל של חברים, אשר עד מהרה הפך למעגל של צחוק. הוא היה עומד באמצע המעגל, בשקט וללא התאמצות יתרה, כבדרך אגב היה מספר ומתאר כל מיני הופעות מצחיקות בחיינו. ולזכותו ייאמר, כי כולנו הרגשנו אצלו, כי לא היו בדבריו כוונות של פגיעה או עקיצות אישיות, כי אם זה נבע אצלו מתוך הנטייה לשמוח ולשמח, ולכן היו דבריו כל כך חביבים וכל כך מושכים אל כולנו וגורמים לנו הנאה וצחוק."

 

כך חי בתוכנו אדם וכך נרקם לתוך רקמת חיינו, מתוך תקוות לבנות את ביתו בתוכנו, מתוך אמונה גדולה ורצון כביר להתגבר על מכשולים קטנים בחייו הפרטיים.

איש לא ידע , אם יש בלב חיים הרגשה בדבר מכשול כלשהו.

בנוף חיינו היה שייך למשפחת האלונים, אילן ישר, בלי זיזים יתרים, בלי בליטות מיותרות. אכן עץ גבוה ורב תפארת- כך גדל וצמח לו חיים הצעיר והרענן, עד שבא הרגע המקולל של מחלה ממאירה, שפגעה באלון זה פגיעה של חזיז והפילה אותו חלל...

ערירי נפטר חיים בהיותו בן 26 שנה, ולא היה לו בארץ שום קרוב, פרט לחברים בקבוצה שהיו עבורו לבני משפחה.

 

חייו הקצרים וזכר מותו נשארו חרותים לתמיד בקבוצתנו.

 

כ"ח באדר תרצ"ט

 

 

תעודת זהות - 1938

 

 

 

מאכיל את הפרדות

 

 

נוטר