דפי הנצחה

אתכם כל פינה מזכירה,

כל תמונה, כל שדה שנחרש וכל עץ מזכירים....

ואנו זוכרים.

דף הנצחה לקרמיש נעמי גרטה ז"ל
(13/02/1924 - 15/10/2001) ( - )

קבוצה: נוער ג` - 1939

שנת עלייה: 1940

נעמי, גרטה גרסל בשמה המקורי, נולדה בוינה, אוסטריה למשפחה יהודית קטנה זעיר בורגנית.

היתה לה ילדות חמה ואוהבת עם טיולי סוף שבוע, החלקה על קרח והתבשילים המיוחדים של וינה.

בשלהי 1938 נגדעו האושר והשלווה עם כניסת צבאות גרמניה לוינה. בלחצם של שליחי עליית הנוער, הסכימה האם לשלוח את ביתה בת ה - 14 לשבדיה וכך הצילה את חייה.

תמונת אביה עובר בין שורות הגסטפו בדרך לאוטובוס שיוביל אותו אל מחנה הריכוז, והאם הממררת בבכי, בדאגה לגורל ביתה הקטנה, אלה התמונות שנותרו בזיכרונה.

ב 1939 במסגרת עליית הנוער הגיעה למלמה בשבדיה למשפחה דתית, גם את התקופה זאת לא שכחה מחמת היחס המשפיל כלפיה.

בשנת 1940 עלתה נעמי לארץ בעלייה לגאלית, במסגרת המפעל להצלת נוער יהודי באניה "פטריה". פקיד הסוכנות שלח אותה לקבוצת שילר להצטרף לגרעין נוער ג`. בעיניה של נערה בת 15-16 שלא בחרה להגיע לארץ ממניעים ציוניים, אלא בתוקף הנסיבות הידועות, נראו הקיבוץ וחברת הנוער בצבעים אפורים מאד.

עם סיום פרק ההכשרה של נוער ג`, עלה הגרעין לקיבוץ מצובה בגליל המערבי. נעמי לא מצאה שם את מקומה וחזרה לשילר. כאן פגשה את צבי, אותו הכירה עוד מתקופת הנוער והם נישאו בשנת 1945.

נעמי היתה פתוחה ודברנית, מלאת חיים ושמחה. אהבה חברה ובילויים, היטיבה לקשור קשרים עם אנשים וידעה בקלות להסתכל לתוכם פנימה.

אפשר היה לדבר עם נעמי על הכל. חכמת החיים שלה, ההומור, הפתיחות והרוח הצעירה, נשמרו עד ימיה האחרונים.

בגאווה, באהבה ובמסירות שמרה נעמי על הקשר המשפחתי החם.

לנעמי המטפלת היתה רגישות מיוחדת להבנת הילדים בהם טיפלה ואיתם נשמר הקשר החם שנים ארוכות. גידלה דורות של ילדים והיתה סבלנית כלפיהם. היו מחזורים אותם ליותה כ- 14 שנים.

נעמי ליוותה את המהלך ההיסטורי של המעבר ללינה משפחתית "ובעיקר את הבריחה חזרה ללינה משותפת."

ניר מאיר כותב על נעמי המטפלת שלו:

"היא חזרה להיות מטפלת "פול טיים", השכימה אותנו בבוקר, ערכה לנו שולחן עם ביסקוויטים וקפה לפני שהאוטובוס נסע לנצר.

זה מקצוע שעבר מן העולם יחד עם הנופים, הריחות והתמימות בקיבוץ של פעם.

נעמי היתה זאת שהעירה אותי ו - "שלחה" אותי הביתה ביום בו אבא עצם את עיניו לנצח והיא גם מיהרה להתנצל באזני על כך ש"שיקרה לי".

בכל מערכת היחסים שלנו מאז ולתמיד היתה אותה אינטימיות שבין אם לבניה.

היא הרי הכירה אותנו, לפחות כמו שהיכרנו את עצמנו, היא ראתה בנו את חניכיה

והיתה גאה מאוד בהישגנו - לצד הגאווה הגדולה בהישגי ילדיה "הפרטיים".

כן, זו היתה תקופה אחרת. מערכות יחסים שכאלה כבר אינן מתקיימות בימינו.

לפנינה, למירל`ה למוטי ולמשפחותיהם, כל שנותר לומר הוא כי תמיד תמיד נשאר "קצת אחים” כי האמא שלכם היתה במובנים רבים גם האמא הגדולה שלנו.

ימתקו לך רגבי עפרך, נעמי. אנחנו, ילדיך לא נשכח לעולם...."

חוברת הזיכרון לנעמי מכילה מכתבי פרידה נרגשים של רבים "מילדיה" .