דפי הנצחה

שם נעורים: ווינטראוב

קבוצה: הורי חברים

שנת עלייה: 1934

 

ב- 1934 הגיעה אמי מלכה לפלשטינה מלוד`ג שבפולין. ביתם לא היה דתי אבל שמרו על מסורת יהודית. לוד`ג היתה עיר יהודית וידועה במפעלי הטכסטיל, חלקם עברו לארץ עם בעליהם היהודים. אמי הגיעה בעקבות אחותה הבוגרת שרה, שכבר הקימה כאן משפחה.

9 אחים ואחיות מנתה המשפחה וכשאמי אמרה לסבתי שהיא רוצה לעלות לארץ, בקשתה התקבלה בברכה. אמנם לא היה זה בית עם חינוך ציוני, אבל היתה זו מצוה לעלות לארץ. שתי האחיות, מלכה ושרה הקימו בארץ משפחה, חלקה בהתיישבות העובדת, והן השריד למשפחת ווינטרוב שניספתה כולה בשואה יש לשער בגטו לודג`.

לאימי לא היה סרטיפיקט (רשיון מטעם הבריטים לעליה לארץ), ולא היה סיכוי שהיא תקבל. אבל היו כמה אפשרויות לעקוף את התקנה שמנעה יהודים מלעלות לארץ ומי שהתעקש, מצא את הדרך:

תחילה היא באה בויזה של תיירת אל אחותה, ואחר-כך בעזרת עורך דין היו מצליחים להאריך את השהות.

בבואה לארץ עבדה בעבודות מזדמנות, ולמדה תפירה בויצו.

 

אמא נישאה ליצחק שיף וב- 1940 נולדתי בבית-חולים ליולדות הדסה בת"א. היה מקובל אז שיולדת נשארת בבית החולים לפחות שבועיים, ואז הובאתי לביתם, צריף בשכונת מונטיפיורי בת"א. כשהייתי בת שנתיים עברה המשפחה לבית דירות ברחוב הירקון, לא הרחק מגבול יפו. הצטופפנו בחדר אחד, בבניין עלוב למדי.

בתקופת מלחמת השחרור, 48 - 1947 צלפים ערבים ירו ממסגד חסן-בק (קיים עד היום) ישירות לרחוב הירקון, וכל הרחובות הסמוכים הפכו לאזור ספר. החיים במקום היו בגדר סכנה ממשית, ויום-יומית. לאמא היה חוש אילתור. נגר בנה לה צריף על גג בצפון העיר, כמובן ברשות הדיירים, מכריה, ובצריף זה התגוררנו כחצי שנה עד יעבור זעם.

אימא שלחה אותי ללמוד בבית-חינוך לילדי עובדים. היתה קשורה תמיד להסתדרות, ולאירגוני הפועלים, הקפידה לשלם מיסים לקופת-חולים ותחושת השייכות הפועלית היתה חשובה לה.

ב 1948 בסוף מלחמת השחרור, בעזרת הלוואה נדיבה שקיבלה מקרוב משפחה, הצליחה לעבור לשכונה חדשה שזה עתה נבנתה במזרח העיר, יד-אליהו. השכונה נבנתה תחילה למשוחררי הצבא הבריטי.

אבי יצחק שיף, (נפטר ב-1972) עלה לארץ מגליציה ב 1934 ובשנת 1943 התגייס לבריגדה היהודית. עם שחרורו מהצבא, לממשלת "הוד מלכותה" היתה מחוייבות כלפי אלה ששרתו בצבאה, גם במציאת עבודה וגם בדיור, למטרה זו הקימה את השכונה החדשה במזרח העיר. הדואר שהיה משרד כפוף לממשלה הבריטית, היה אחד ממקומות העבודה המיועדים למטרה זו.

כדי לפרוע את ההלוואה לרכישת הבית ביד-אליהו, המשיכה אמי לעבוד כעוזרת בית. היא נסעה עכשיו מיד-אליהו בשני אוטובוסים לשכונות העשירות בצפון העיר לפרנסתה. אבי היה פקיד בדואר.

הוא הגיע לארץ כשהשפה העברית על בורייה שגורה בפיו. הוא היה איש ספר, בתפיסת עולמו היה תמיד בצד הימני של המפה הפוליטית. אבי, יצחק שיף, הקפיד מאד על כך שהלשון המדוברת בפי תהיה "עברית צחה". מילדות תיקן אותי וכנראה את השליטה שלי בלשון ירשתי ממנו.

גבולה הדרומי של יד-אליהו היתה שכונת התקוה, מצפון היו שטחים נרחבים של שדות, ממערב היה גבול ברור ואדי מוצררה וממזרח הכפר הערבי העויין סלמה, שזה עתה ניטש בעקבות מלחמת העצמאות.

המבצע של המעבר ליד-אליהו, נפל כולו על כתפי אמא והיא עמדה בכך למרות המטלות הנוספות.

 

מזלה של אימי שהיתה אישה בריאה, חזקה, ולא מפונקת. ב-1934 הגיעה לארץ כמעט חסרת-כל, והנה עתה ב-1948 היא נושאת בעול משפחה מגדלת שני ילדים, אותי ואת אחי יאיר בבית מסודר בשכונה חדשה ומבטיחה.

הכל בעשר אצבעותיה, בעבודה קשה ומאומצת. אבי אמנם הביא משכורת מסודרת אבל התפקוד היום-יומי נפל כולו עליה.

לימודי היו בראש מעייניה. תמיד היא אמרה לי "אילנה תלמדי" לא חסכה מכספי המשפחה כדי שאלמד אנגלית אצל מורים פרטיים, כדי שאלמד לנגן (כינור). למדתי בבית-ספר תיכון פרטי, "תיכון-חדש" כי היה מאד חשוב לה לא לחסוך ממני מאומה בכל הקשור להשכלה.

 

נישואי לאלחנן גרמו לה אושר רב. היא לא היתה פטפטנית, היא הפנימה את שמחתה, אבל כשנוכחה שאלחנן הוא "בחור טוב", לא היה אדם מאושר ממנה. המרחק הרב בין תל-אביב לכפר-גלעדי לא הרתיע אותה. היתה נוסעת באוטובוס "אגד", שעות ארוכות ובסליה כל-טוב: גפילטע-פיש, קציצות ושאר מאכלי הבית האהובים עלי כדי לבקר אותי ואת נכדיה התינוקות שנולדו זה עתה.

אמא היתה אישה יזמית. תמיד חיפשה דרכים להעלות את רמת-החיים, לתת לי ולאחי יאיר ככל שידה משגת. אמנם אחי יאיר שגר עם אשתו תמר והילדים, לא הזדקקו לעזרתה, אבל היא הרגישה מחויבות להעניק.

 

ב-1973 עזבנו משפחת אוקו, אלחנן ואני עם ארבעה ילדים: יפעת ז"ל, דגן, אילון וגלעד בן השלוש את קיבוץ כפר-גלעדי ו"נקלטנו" בקבוצת-שילר, כאן גם נולד אסף.

עם השנים התרופפה בריאותה של אימי, העברתי אותה אלי, סמוך לביתי בקיבוץ.

 

שנותיה האחרונות עברו עליה בסבל מחמת מחלותיה שרבו עם השנים.

בשנתיים האחרונות לחייה טופלה בבית-אבות, ובגיל שבעים ושלוש נפטרה בבית-חולים אסף הרופא.

 

כ"ד בחשוון תשמ"ג 

 

 

 

 

1924

 

 

עם נכדתה יפעת אוקו - 1965