דפי הנצחה

קבוצה: קליטה

 

חוברת זו נכתבת עבור נכדי היקרים אפרת,אביב,ארבל,ורון ולדורות הבאים

וכמובן לגבי בני היקר שמלווה אותי ותומך בי לאורך כל הדרך. הוא אמנם שמע ממני חלקים מסיפורי-עברי, ולחלק נוסף אנו שותפים כואבים לדרך.

זהו הסיפור שלי כמו שאני חוויתי אותו.

את סיפורי אני מספרת כפי שידעתי אותו באותה עת.

הסיפור יספר לכם נכדי שגם אני הייתי פעם ילדה ולא תמיד סבתא. ילדה שילדותה וחייה כל-כך שונים מילדותכם וחייכם, ועל כך אני שמחה.

אני מבינה שככל שעובר הזמן המאורעות שעברתי שבים וחוזרים אלי יותר ויותר, הם נמצאים בתוכי. אני רוצה לספר לכם על ילדותי שהייתה כה שונה, ועל מה שקרה לי ולמשפחתי, משפחתכם.

אני מנסה בכתב לספר על אנשים אהובים עלי שאינם עוד, אתם לא פגשתם אותם וחשוב לי שתדעו עליהם מעט.

למען העתיד- יש להכיר ולהוקיר את העבר.

אסתר

בת יצחק ורחל בכר

 

בת שנתיים הייתי בשנת 1932, כשעגנה האוניה בנמל מרסי שבצרפת. ירדנו ממנה אחי ליאו בן שלוש וחצי, אני-אסתר ואבי יצחק. הגענו לבית דודו של אבי-משפחת ולרו. המשפחה הייתה חשובה ומכובדת בעיר ובקהילה היהודית וביתה גדול ויפה. ניירות רשמיים לא היו לנו, את השפה הצרפתית לא ידענו. אנחנו הילדים נשארנו בבית הדוד, ואבא יצא לחפש עבודה, שלא בקלות נמצאה. הוא עבד בכל עבודה שהשיג ולו הבזויה ביותר. יתכן גם שתפסו את אבא בעת שחיפש עבודה ועצרו אותו, איני יודעת זאת בוודאות עד היום,יתכן ששמעתי משהו על כך. לאחר זמן מה, אותנו, את ליאו ואותי, הכניסו לבית-יתומים נוצרי בהצהרה שאנחנו יתומים מאם. אמא לא הייתה אתנו לא ידענו מה אתה, האם מתה? אני לא שאלתי והנחתי שנפטרה. בכלל לא שאלתי שאלות, אולי כי לא היה מי שיענה? הפרידו ביני ובין ליאו, אותי שלחו לבית-יתומות ואותו לבית-יתומים.

בבית-היתומות טיפלו בי נזירות. בכל מקום היו תמונות של המדונה ובנה, וכן פסלים של ישו הצלוב. הייתי צריכה להצטלב ולהתפלל לישו ולמריה. עד שהצלחתי ללמוד את התפילות, קבלתי הרבה מכות . עד היום אני זוכרת את כאב הברכיים מהכריעה הארוכה על הברכיים בתפילות. כשלמדתי את התפילות וידעתי אותן, עשיתי והתנהגתי כמו שנדרשתי, ובכלל לא ידעתי שאני יהודיה.

שיגרת היום בבית-היתומים הייתה תפילת-בֹקר, ארוחת-בקר בחדר-אוכל גדול, כשלפני כל ארוחה ובסופה מתפללים. מעט לומדים, גם שיעורי תנ"ך שלהם. הנזירות ידעו ללמֵד ולחנך. שעות היינו יושבות ורוקמות או עושות עבודת-יד אחרת, כשלידנו יושבת נזירה ומספרת סיפורי-קדושים נוצריים. אלה היו הסיפורים היחידים ששמענו ואני קלטתי אותם כמו שאדמה יבשה קולטת את טיפות הגשם. אלה היו סיפורי ילדותי. אחדים מהסיפורים היו סיפורי זוועה על היהודים שרצחו את ישו האל שלהם, ועוד סיפורי-חגים שגם בהם היו מעורבים יהודים, ולא לטובה. הרבה סיפורים ועוד ועוד תפילות. בערב נכנסנו עייפות למיטות, אחרי תפילה כמובן. כשכיבו את האורות ונשארתי לבד, נשאתי תפילה לאמא שלי בשמים שתשגיח עלי משם, שתשמור ותגן עלי. סיפרתי לה מה עבר עלי במשך היום, ותיארתי בפניה את הרגשת הבדידות שלי. כמה חסרו לי אז, חיבוק-מנחם ומעודד ונשיקה, אני יודעת זאת היום.

בשעות הבקר או בין הסיפורים היו חוקרים אותנו, כאילו דרך-אגב:"מה חלמת הלילה ?" "אולי נגעת בעצמך בלילה לא בכוונה?" היו הרבה איסורים. הרבה לאווים. אסורה הייתה אינטימיות.

בחגים השתתפתי בתהלוכות של הכנסייה כשהצלב מוביל אותנו ברחבי העיר, ושרתי את השירים שלהם, אהבתי את ההתרגשות וההכנות לקראת התהלוכה ואת הרגשת היחד בצעידה בעיר כשכל הקהל עומד צופה בנו, מוחא כפים ומריע.

 

כשהתאפשר לאבא , הוא היה בא לבקר אותי. אני לא יכולתי לחדול מלספר לו את הסיפורים ששמעתי ושכה הרשימו אותי. הוא היה המום לשמוע את הסיפורים מפי וההתרגשות בקולי. כשראה אותי מצטלבת ומתפללת לפני ואחרי הארוחה, נבהל וכאב לו מאוד.

אני הייתי ילדה קטנה, לא היה לי בסיס של בית חם, חשבתי שככה זה בעולם.

היום כשאני מסתכלת על הימים ההם, המקום הזה נראה לי מחוץ לעולם בכלל.

בעקבות ההשפעה של המצב עלי, החליט אבא להוציא אותנו מבית-היתומים. התהליך לקח זמן והִצְריך התארגנות מסובכת מצדו, הוא דאג להכין דירה קטנה ולקח אותנו לביתו במרסי.

במשך זמן מה היינו אצל אבא ובקרנו בבתי-ספר שונים. ליאו למד בבית-ספר לבנים, ואני בבית-ספר לבנות. למדנו לימודים כלליים. שעור ראשון ביום הוקדש לנימוסים ולשעת-חינוך. שיפרנו את הצרפתית שלנו. היו לי חברות שאיתן שיחקתי בהפסקות. היינו ככל הילדים, כמעט, אך תמיד קרה משהו ששיבש את ההרגשה הזו.

היה שעור שבו דובר על אמא, אולי לקראת יום-האם. כולם סיפרו מה אמא עושה עבורם, תיארו מה קורה במשפחתם ומקומה וחשיבותה של אמא בחייהם.

התבקשנו לכתוב מכתב או ברכה לאמא. מאוד כאב לי שאין לי אמא, שאיני זוכרת אותה, וגם לא ידעתי מה לכתוב.

כתבתי שאבא שלי הוא עבורי אמא ואבא. הרגשתי מצוקה, עצב ודיכאון. בקשתי רשות לצאת לשירותים ושם פרצתי בבכי, התייפחתי על הבדידות והכאב בחיי.

ראו עלי שאיני מאושרת, שחסר לי בית-חם ותומך. אבא עשה כמיטב יכולתו, אך היה עסוק בפרנסה ובטיפול בנו. לא תמיד היה אוכל בבית, ומאוד שמחתי לקבל בביה"ס כוס חלב חם שלפעמים היה מאבקת-חלב ופרוסת-לחם.

אהבנו לטייל עם אבא בעיר, לפעמים טיילנו ברגל ואני זוכרת אותו הגבוה צועד ואני הקטנה רצה בעקבותיו ומנסה להשיגו. ולפעמים לקח אותנו לשפת-הים, או לנמל הגדול של מרסי שהייתה בו פעילות רבה ומעניינת. היום אני יודעת שבדק אולי הגיעה אוניה מארגנטינה. כנראה שהתגעגע הביתה למשפחה.

(כל מה שקרה למשפחתי לפני שהגענו למרסי נודע לי רק בשנת 1947 ולכן יסופר מאוחר יותר).

אני זוכרת שהיה קונה לנו דגים קטנים מטוגנים שנמכרו בשקית נייר, באחד מהדוכנים, ויחד היינו אוכלים ונהנים. או בוטנים וערמונים חמים בחורף, שנמכרו בשקית נייר בצורת קונוס (כמו גביע של גלידה), וחיממו אותנו בקור הגדול ששרר שם. זה היה הפינוק שיכולנו להרשות לעצמנו. ולפעמים בקיץ אפילו גלידה. כשאני מספרת עליהם היום עולה ריחם באפי ואני חשה בטעמם הטוב.

פעם לקח אותנו אבא לשייט בסירה גדולה עם כסאות על הסיפון, שטנו ל"שאטו דיף" היה מסעיר ומרגש עבורנו להיות עם אבא בשייט הזה, ואני זוכרת את ההרגשה החגיגית שלי עד היום, אך איני זוכרת מה היה ומה ראינו. אבא השתדל לחפש לנו חוויות משותפות ומעניינות.

כלי הרכב המשפחתי לטיולים היה אופניים, אבא הרכיב את ליאו על הסבל מאחוריו ואותי על הרמה של האופניים לפניו. אהבתי את הטיולים אבל הישיבה על הרמה הכאיבה לי מאוד, אפילו שאבא דאג שתהיה לי כרית קטנה מתחתי, להקל עלי. פעם פעמיים לקח אותנו לשגרירות ארגנטינה לקבל מידע על המשפחה המורחבת שנשארה שם ולשלוח מכתבים הביתה. באחת הפעמים רמזו לאבא שכדאי לו לחזור אתנו לארגנטינה כי המצב עומד להחמיר. אבא ענה שיחשוב בדבר, וכעבור שבוע כשחזר השגרירות הייתה סגורה.

אני חושבת שהיות שאבא עבד קשה ובעיות פרנסה וגידולנו העסיקו אותו, לא שם לב למה שקורה מסביבו ופחות היה מעורה במה שקורה באירופה. השפה הצרפתית לא הייתה ברורה לאוזניו. כך שיתכן שלא הבין מה נאמר בחדשות גם אם שמע אותן.

או מה דברו אנשים ברחוב.

היום כשאני נזכרת בתקופה הזו אני חושבת שאבא היה אדם מאוד חזק ואחראי ועשה ככל יכולתו למעננו, על-אף התנאים הקשים ההם. האם כעס על עצמו שברגע של כעס עשה צעד כל-כך קיצוני ולקח אותנו לצרפת רחוק מהמשפחה? האם הרגיש אשמה על כל הדברים הרעים שקרו לנו? איני יודעת, אף פעם לא דברנו על זה גם אחר-כך.

היו רגעים טובים והרבה ימים קשים וכואבים. היום כשאני מסתכלת לאחור איני יודעת מאיפה לקחתי כוח לעבור כל זאת. אהבתו של אבא כנראה לא סיפקה את כל צרכי. חום ומשפחה תומכת חסרו לי מאוד בילדותי.

התחילו לדבר על מלחמה.

בבית-הספר התחילו לאמן אותנו ללבוש מסיכות-גז, תרגלנו הליכה מהירה למקלט בשקט ובסדר.

במציאות לא הרגשנו מלחמה אבל בכל מקום דיברו על מלחמה. המתח והפחד הורגשו באוויר והשפיעו עלינו.

בסוף-שבוע אחד בקיץ כשהיינו בביתו של אבא שמענו רעש גדול מתקרב והולך, רצנו החוצה וראינו שבעה מטוסים מתקרבים, אני זוכרת שמניתי אותם. משתאים עמדנו והסתכלנו ופתאום התחילו ליפול פצצות מהמטוסים על העיר. ההלם של כולם היה מוחלט. היו התפוצצויות, אש, שרפות...רעש והמולה ובלבול מוחלט. אנשים רצו למקלטים אך לא כולם הגיעו. ראינו ברחוב אנשים וילדים פצועים והרוגים. נבהלתי מאוד. הייתי בת עשר וחצי, נפצעתי ברגל ולא היה מי שיטפל בי. ההפצצה הייתה הפתעה מוחלטת גם לאבא, לא רק לנו. איני יכולה לשכוח זאת גם היום. מרסי נכבשה ע"י הגרמנים וההפצצות נמשכו מאז יום ולילה.

משפחת ולרו הייתה בין הראשונות שנלקחו ע"י הנאצים.

ערב אחד עמדנו להיכנס למיטות, נשמעו דפיקות חזקות על הדלת והיא נפרצה בכוח, אנחנו ליאו ואני נבהלנו מהדפיקות ונכנסנו מפחד מתחת למיטה, הביתה נכנסו שלושה חיילי-גסטאפו עם רובים שלופים. הם הכו את אבא ולקחו אותו אתם בכוח. אנחנו מתחת למיטה לא העזנו להוציא הגה מהפה, גם לנשום בקושי הצלחנו, נאחזנו אחד בשני בחרדה רבה וקפאנו. אבא נלקח מבלי שנפרדנו, אף מילה לא נאמרה. אפילו לא מבט פרידה. הבכי, הצעקות וההיסטריה הגיעו רק מאוחר יותר, והחרדה מה יהיה עכשיו.

מספר ימים לפני שבאו לקחת את אבא הופיעו בבית בובות, אני לא יודעת מאיפה אבל אני זוכרת שאבא נבהל, שהן שמשו איזה שהוא סימן אזהרה לבאות. אבא הרגיש שמשהו רע עומד לקרות, אך לא היה בידו למנוע זאת.

נשארנו אני בת אחת-עשרה ואחי בן שתים-עשרה וחצי לבד. מספר ימים לא זזנו מהבית חיכינו לאבא שישוב. בבית לא היה אוכל ולא היה במה לחמם. בסביבה הייתה הרבה אנטישמיות ופחדנו לצאת. אך היינו רעבים וקפואים.

אחרי מספר ימים, הרעב הוציא אותנו החוצה לחפש אוכל, כסף לא היה לנו. חיטטנו בפחי-אשפה, סחבנו לחם במאפיה, פרי וירק גנבנו בשוק, מחוסר ברירה ובפחד גדול. אחרי שקצת השקטנו את הרעב ורצינו לחזור הביתה לחכות לאבא, התקשינו למצוא את דרכנו הביתה בין ההריסות, בלי אבא. עברו עוד מספר ימים ואבא לא חזר. מה יהיה? נזכרנו שבאחד מטיולינו בעיר על אופניו של אבא הוא הראה לנו בניין מסוים ואמר שאם יקרה לו משהו שנלך לשם ונספר מי אנחנו והאנשים שם יעזרו לנו. זכרנו איך נראה הבניין אך את כתובתו ואיך מוצאים אותו לא היה לנו מושג.

המלחמה נמשכה וגם ההפצצות, אני הייתי מבועתת מפחד. כל רעש, צעקה, ואפילו טריקת-דלת גרמו לי לבכי וצעקות-היסטריות. אף פעם לא התחממתי בחיבוק של אמא, באהבה שלה בנשיקות שלה. התגעגעתי למשהו שלא ידעתי מהו – לחום אנושי.

הסתובבנו במשך ימים ברחובות ההרוסים מהפצצות. בין חורבות הבתים. הרחובות, שהיו בטוחים כשעברנו בהם על אופניו של אבא, נעשו עכשיו זרים ומפחידים שבעתיים. על אף היִראה הרבה המשכנו לחפש את הבניין הזה. כנראה שנראינו נורא כי הרי לא התרחצנו, לא הסתרקנו ולבשנו כל מה שמצאנו כדי להתחמם מעט. נעלינו התבלו לגמרי מהשיטוט ברחובות. לאחר מספר ימי חיפושים עמדנו לפניו. הבית שהיה כל תקוותנו. שמחנו שמצאנו סוף-סוף אבל היססנו, לא ידענו מה יקרה לנו, את מי נפגוש בתוך הבית הזה. נתנו יד אחד לשניה ונכנסנו.

 

בבית הזה קבלו אותנו האכילו והפרידו ביני ובין ליאו ומאז לא ידעתי מה עלה בגורלו. העבירו אותי למוסד עם עוד הרבה ילדים יהודיים בגילים שונים.

בבית הזה פעלו תנועת הצופים היהודית ועוד ארגוני סעד יהודיים, שפעלו במשך כל ימי המלחמה בגלוי ובהסתר. הם החליטו להגדיל את מספר בתי-הילדים. ליצור קבוצות צופים בכל ערי האזור הדרומי ולפתוח מרכזים חקלאיים ללמוד מקצועות פרודוקטיביים. המטרות היו להוציא את הצעירים היהודיים מהערים, לתת להם הכשרה המדגישה את הערכים ההומניים והרוחניים של היהדות ולכוון אותם למקצועות פרודוקטיביים. (מתוך האינטרנט).

אני הייתי רעבה, חלשה ומפוחדת. במוסד היו הרבה מחלות שונות ביניהן גם דלקת-ריאות, כולרה והרבה ילדים חלו ונפטרו. כדי לעצור את המחלות חילקו לכל אחד מאיתנו מברשת וסבון ושפשפנו וניקינו הכול וכל הזמן. גם אני חליתי ונשלחתי לבית-חולים בו טיפלו בי במסירות רבה והחלמתי. אני זוכרת עד היום את הפער בין החרדה והיראה בתקופה הקודמת מול השקט, השלוה והטיפול המסור בבית-החולים.

נעלי, בהן הגעתי לבית-החולים היו בלויות וקטנות עלי, מאוד לחצו לי. בסוליה היו חורים והיה קר ורטוב. בבית-החולים הזה קיבלתי זוג נעלים אדומות ח-ד-ש-ו-ת, חצאיות עם רצועת עור סוגרת עם כפתור, ולא משומשות כמו עד כה, ומתאימות לי בדיוק. אפילו איני יודעת ממי. כמה שמחתי על זוג נעלים אחד שלי. אני זוכרת זאת עד היום. בזכות הנעלים הרגשתי אחרת, הרגשתי מיוחדת. חלמתי שאני רוקדת בהן וראיתי את עצמי רוקדת בקלילות בשמלת-ריקוד יפה, ממש מרחפת והכול כל-כך יפה ושונה. לא יכולתי להיפרד מהן ולכן ישנתי אתן גם בלילה. בבית-החולים שהיתי זמן רב כי היה לי חום גבוה. כשהחלמתי שלחו אותי לבית מרפא בהרים, לאוויר הצח כדי שאתחזק ואז החזירו אותי למוסד.

בכל יום נוספו עוד ילדים עד שהבית לא יכול היה להכיל את כולנו. הוציאו חלק מהילדים למוסד מחוץ לעיר כולל אותי.

מכל המוסדות בהם הייתי נשאר בזיכרוני השם " moissac " ומאוד שמחתי למצוא לו סימוכין בכתב.

בעיר מואסק הוקמו מכלול של מוסדות לילדים שאיבדו את הוריהם במהלך המלחמה. (מהאינטרנט)

המלחמה נמשכה וכן ההפצצות והפחד. כשהייתה אזעקה נבהלנו, בכינו וצעקנו בהיסטריה, התחבקנו ונכנסנו מתחת למיטות... אבל לפחות היה, בדרך-כלל, גג מעל ראשנו, מעט אוכל, מיטה ומבוגרים שדאגו לנו. ידענו שחיינו נתונים בסכנה, שכל רגע ובכל פינה אורב מי שרוצה לפגוע בנו. פחדנו מכל אדם לא מוכר, הנאצים ועוזריהם ומלשינים היו בכל מקום. אני כילדה נבהלתי בכל פעם שראיתי אדם מבוגר במדים או בלעדיהם עם רובה ביד. בכל פעם שהתעוררה סכנה העבירו אותנו ממקום למקום. נדדנו הרבה בלי שום קביעות. היו מקומות שגירשו אותנו מהם, מפחד הגילוי או ההלשנה לנאצים. לא כל המקומות התאימו לילדים. במקום אחד לא היו מקלחות, במקום אחר ישנו על ספסלים, באחר היו פשפשים ועוד. לא תמיד היה מספיק אוכל והרעב היה חבר קבוע. יש הרבה זיכרונות קשים ויחד עם כל הקושי ניסו בכל מחיר לאפשר לנו חיים ולימודים... גם בתוך המלחמה. העבירו אותנו להרים למקום בו עשינו סקי, החלקנו נהנינו ושכחנו לרגע את המלחמה. היו ימים טובים גם בתוך כל הנורא.

אין לי תמונות מילדותי. אח"כ פרצה המלחמה, ובעצם ימי המלחמה צילמו אותנו תמונת פספורט קטנה, ושלחו את התמונות למשפחות בשוויץ בתקווה שמשפחות משם יוכלו או ירצו לאמץ ילדים, וכך יצילו אותם. מספר קטן של ילדים הצליחו להינצל בדרך הזו. במשך הזמן הכול נעשה מסוכן יותר ונפסק. כמה חבל שהתמונה שלי מאז אינה אצלי כיום.

חגים... אני זוכרת חג חנוכה אחד, יצאנו לטיול ושרנו שירי חנוכה בעיקר אני זוכרת את השיר "מעוז צור ישועתי", כשחזרנו מהטיול במצב-רוח מרומם התאספנו במועדון הדלקנו נרות במספר חנוכיות והמשכנו לשיר. פתאום נשמעו דפיקות חזקות על הדלת החיצונית ונכנסו מספר אנשי גסטאפו ובידם רשימה שמית של מספר רב של נערים ומדריכים. אחרי שאספו את הילדים מהרשימה, הצביעו על עוד נערים ונערות וצרפו גם אותם. הם לקחו אותם ומאז לא ראינו אותם. האם בכל פעם שנחגוג יקרה משהו רע?

אחרי המקרה הזה סידרו לנו תעודות עם שמות אחרים, לא יהודיים מובהקים. אני אסתר בז`ר (בכר) קבלתי תעודה על-שם אדית ברונו, היה כתוב שאני יתומה ושנולדתי בכפר נידח את שמו איני זוכרת.

 

העבירו אותנו, מספר בנות לבית-יתומים של ילדים נוצריים, ידענו שאנו יהודיות אך אסור לגלות זאת, קשה מאוד היה לנו לזכור לקרוא אחת לשנייה בשמותינו החדשים ולא פעם התבלבלנו, קראנו בשם האמיתי ונבהלנו, היינו מהסות אחת את השנייה תוך הסתכלות מסביב לראות אם מישהו שם לב. זו הייתה סכנת-חיים. כולנו היינו חסרות משפחה, לכל אחת היה קשה ועצוב, החברות בינינו והעזרה ההדדית אִפשרו לנו לעבור דברים קשים וכואבים במשך ימים רבים. כנראה שליַלדוּת ולנעורים יש כוח שעוזר לעבור ולהתגבר. גם היום קשה לי להאמין שאני עברתי את כל זה, ושרדתי.

כשנגמרה המלחמה אנשים הלכו ברחובות בשמחה גדולה, צעקות, צהלות, שירה וריקודים וגם בכי של שמחה או עצב על הפצועים, ההרוגים, והמציאות הנוראה. הפחד לא עזב אותנו, הרגשת חוסר האונים ואי הידיעה מה יהיה עכשיו שלטו בכל. האמריקאים במדיהם הסתובבו ברחובות וחילקו ממתקים ואוכל. אולי הם הביאו איזה שהיא תקווה. אני זוכרת שאני לא שמחתי, הייתי מבולבלת. היו זיקוקי-דינור בשמים שהיו ביטוי לשמחה, אבל לי הזכירו אז, ומזכירים עד היום את ההתפוצצויות במלחמה. נחרדתי והצטמררתי, וזה קורה לי עד היום.

עברנו מספר מוסדות במספר מקומות עד שהחזירו אותנו למוסד moissac היהודי, שאסף אותנו אל חֵיקו במסירות רבה.

על קירות הבתים ברחובות העיר התחילו להופיע רשימות ארוכות של שמות אנשים, שחיפשו את קרוביהם ויקיריהם, כולם חיפשו את כולם. אנשים עברו מרשימה לרשימה בתקווה למצוא את מי מקרוביהם או למצוא שמישהו בעולם מחפש אותם.

אני הייתי בת חמש-עשרה. אנשי המוסד חיפשו לנו, ילדי המוסד, קרובי משפחה ואפילו רחוקים העיקר למצוא לנו בית. אנשי המוסד עזרו לעלות לישראל, לנערות שלא נמצאו להן קרובי-משפחה. מאוחר יותר התחילו להגיע למוסד מכתבים ששלחו נערים ונערות מהמוסד שהגיעו לארץ-ישראל. הם כתבו שהעבודה קשה, גרים באוהלים, וחסרים אי אלו דברים אבל ההרגשה היא נהדרת והם ממליצים לנו לעלות ארצה בעקבותיהם. אנו, מספר בנות, נחשבנו "ציוניות" ובקשנו לעלות לישראל. הזיכרונות בצרפת היו קשים וכואבים ורצינו להתרחק. היו אנשים שהפחידו אותנו שהמצב בארץ קשה ושלא כדאי לנו לעלות. אבל אנחנו ידענו שמה שעברנו באירופה במלחמה קשה יותר, וישראל היא המקום עבור כל היהודים.

אחרי המלחמה היו החיים במוסד ה"מואסק" טובים מאוד, התחילו ללמד אותנו עברית. ראינו לראשונה אותיות עבריות. למדנו לתפור ולרקום ועוד מלאכות-יד, וגם מקצועות לימודיים שונים. אהבתי מאוד את פעילויות הספורט השונות, שיחקנו כדור-סל, נהניתי לטפס על חבל, ובכלל עודדו אותנו לפעילות גופנית כדי לחזק אותנו, ולהחזיר לנו את הנעורים. לימדו אותנו שירים וריקודים ישראליים, שמאוד אהבתי. בערב שישי נערכה קבלת-שבת חגיגית.

המוסד "מואסק" דאג לנו הילדים, בלעדיהם מי יודע מה היה קורה לנו במלחמה ואחריה. הם עמלו קשות להחזיר לנו את האמון באדם.

יחד עם זה הרגשת הלבד, הבדידות, חוסר השייכות לא עזבה אותי, אף אחד לא מדריך בדברים האלמנטאריים, ואני נערה מתבגרת גלמודה. איני מיוחדת לאף אחד.

אני זוכרת מאותה תקופה שתפרתי לעצמי כותונת לילה יפה מבד פלנל חמים ורך, בצבע תכלת עם פרחים אדומים קטנים מקושטת בדנטל. כמה הייתי גאה בה, ונהנתי ללבוש אותה. כמה חיממה את לילותי.

קיבלנו מדים מיוחדים בצבע כחול, שמלה או חצאית וחולצה עם מטפחת על הצוואר, כמו של הצופים. נעלים גבוהות ולמדריכות היו גם כובעים מתאימים. היינו מאוד גאים במדים ושמחנו לטייל בהם. חיינו בקבוצות, הייתה תחרות בין הקבוצות והפרס היה טיול. לקחו אותנו לטיולים יפים ומעניינים. היינו בפריז טיפסנו על מגדל אייפל וטיילנו בשדרות- האליזה.

בקרנו במוזיאונים .... בקרנו בליון, טולוז, גרנובל ועוד הרבה מקומות שאחרת לא הייתי רואה אותם. אני נושאת זיכרונות יפים מטיולים אלה, מהמראות, מהיחד ומהחופש. בשנת 1947 או 1946 נערכה "המכביה" בצרפת ובמסגרתה פגשנו יהודים גאים מכל העולם וגם אנחנו צעדנו בה גאים במדים שלנו.

השקט והשלוה אחרי הגיהינום והפחד אִפשרו לנו לנסות להירגע מאֵימי-המלחמה, לנסות להיות נוער...

בקיץ יצאנו ליערות או לחורשות למחנות-קיץ, טיילנו הרבה ברגל עם תרמיל על הגב. בילינו ובלילות עשינו מדורות וצלינו תפוחי-אדמה. שרנו ושיחקנו כמו נעורים בכל העולם.

למדריכה שלנו קראו בלנקה היא האירה פנים לכולנו, הקשיבה לנו ועזרה כמיטב יכולתה. היא הרבתה לחייך ולצחוק. אהבנו אותה ואני זוכרת אותה לטובה.

לא רק בצרפת טיילנו, היינו גם בשוויץ ליום אחד. ב-1.8 חל יום העצמאות של שוויץ וניתן היה להיכנס בלי דרכונים. המוסד ניצל זאת לטיול בן יום אחד.

לא כל הטיולים נגמרו בטוב. אני זוכרת טיול אחד בו הלכנו הרבה מאוד ברגל ובערב מאוחר בחושך הגענו לבניין שֶשִימש תחנת-קמח בעבר. עלינו על הגג פרסנו מגבת קטנה מתחת לראש ונרדמנו עייפים מאוד. למחרת כשהעיר היום והתעוררנו, מצאנו שלא כולם התעוררו. הסתבר שהיו עכברים ואולי אפילו חולדות שנשכו שתי בנות שנפטרו. חלק מאיתנו הרגיש לא טוב והיו גם שחלו בטיפוס.

 

יום אחד הופיע במוסד איש זקן מלוכלך עם זקַן ובלי שיניים, רזה מאוד וכפוף ואמר שהוא מחפש את אסתר בז`ר (זהו שם המשפחה בצרפתית). הפגישו בינינו. לא זיהיתי אותו. זה היה אבא שלי ואני בכלל לא הכרתי אותו. אני זכרתי אבא צעיר חסון ויפה. הייתה לי הפתעה מאוד גדולה לראות אותו ככה. לא רציתי ללכת איתו.

אבא סיפר ששלחו אותו לבוכנוואלד ואחרי הרבה קשיים כשניסה להימלט ירו בו וגם פגעו. הוסיף שמחנה בוכנוואלד היה המחנה הראשון ששוחרר ע"י הכוחות המערביים בסוף המלחמה. סיפר שמיהר להגיע למרסי כדי לחפש אותנו, תאר איך בדק רשימה אחרי רשימה וחיפש את שמֵנוּ אסתר וליאו, איך בכל פעם התעוררה התקווה, ואיזה ייאוש תקף אותו כשלא גילה את שמותינו ברשימה. ניסה לתאר לי כמה שמח לגלות את שמי וכמה חשש איך אקבל אותו, במראהו הנוכחי.

אבא פגש אותי נערה בת חמש-עשרה, אחרי שעזב אותי ילדה קטנה. גם הוא היה צריך זמן לזהות אותי. מסתבר שאני מאוד דומה לאמי כשהייתה בגילי, וזה עזר לאבא לזהות אותי.

אבא היה בא מידי יום למוסד להכיר אותי ולאפשר לי לעשות הכרה אתו. הוא עזר במטבח ובכל מקום שנדרש במוסד, תמורת מזון והאפשרות להיות בקרבתי. הוא העלה זיכרונות משותפים דברים שרק אנחנו ידענו. לאט לאט התיידדנו. אבא התנגד לנסיעתי לישראל,הוא בקש שיחד נחפש את ליאו אחי.

לאחר זמן מה עזבתי את המוסד ועברתי לגור עם אבא. אבא אמר שפגש בחורה טובה שגם היא נפגעה במלחמה והם חיים יחד, שמה ליאונטין. אני חושבת שאם אבא היה חי לבד לא היו מאפשרים לי מהמוסד לעבור לגור איתו. שלושתנו היינו פצועים וחבולים, טיפלנו אחד בשני ודאגנו זה לזה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שיש לי בית, משפחה שאליה אני שייכת. אבא סיפר לי שנולדתי בארגנטינה ושיש לנו שם משפחה גדולה, דברים שאני לא ידעתי בכלל. "אחרי שנמצא את ליאו נחזור כולנו יחד לארגנטינה" אמר אבא. על תקופת המלחמה ועל מה שעבר כל אחד מאיתנו לא סיפרנו ולא דברנו.

אבי המשיך לחפש עוד בני משפחה ובעיקר את ליאו, שנמצא חולה בבית-חולים אחרי שנלחם בשורות הפרטיזנים במלחמה.

הקשר המשפחתי החדש היה מצד אחד חדש טרי ובלתי מוכר, ואולי אפילו קצת מפחיד. ומצד שני נשא בחובו איזו שהיא הבטחה לחיים נורמאליים. אחרי כל מה שעברתי קשה היה לי להאמין בקשר המשפחתי. נטיתי לצד החברות במוסד אותן הכרתי, אתן יחד עברתי דברים כה כואבים, ואתן שאפתי לעלות לישראל. הייתי בת שש-עשרה. הקשר עם החברות היה חזק, נשבענו לשמור על קשר בינינו ובאמת שמרנו על קשר מכתבים עוד הרבה שנים.

כשליאו החלים רצו לתת לו אזרחות צרפתית. אבא פחד שנאבד את האזרחות הארגנטינאית, לכן אמר שהוא נתין ארגנטינאי ושהוא חוזר לשם. כסף לנסיעה לא היה. אבא השיג היתר ואנחנו שטנו באוניה ישנה במקום הזול ביותר.

היינו צעירים וזה פחות הפריע לנו העסיקו אותנו דברים אחרים. יתר הנוסעים באוניה היו מחפשי עבודה מאירופה, וגם נאצים שנמלטו לארגנטינה שהייתה בת-ברית של גרמניה ונתנה מחסה להרבה נאצים לאורך הרבה שנים. עלינו לאוניה ביולי 1947 . אבא שלח אותנו לבד באוניה לארגנטינה למשפחתו, אותה לא הכרנו וגם לא את שפתה. למה לא נסע אתנו? מדוע בחר להישאר בצרפת?

 

ביולי 1947 נפרדנו מאבא שנשאר עוד תקופה בצרפת ושטנו באוניה "כמפנה", אחי ליאו ואני לארגנטינה. הוצא עבורנו דרכון של ילדים בו כתוב היה שאנו נוסעים לבית סבתנו (אמו של אבא יצחק)הגברת אסתר ולרו דה בכר (סבא ציון היה חולה ומת קודם לכן). מי היא סבתא זו? איך תקבל אותנו? איך יהיה בארץ החדשה הזו שאת שפתה ומנהגיה איננו מכירים? די חששנו, לא יכולנו להאמין לאף אחד, ולשום דבר.

ההכרות מחדש בינינו בין אחי ליאו וביני הייתה לא פשוטה, אומנם עברנו ביחד ילדות משונה, אבל טראומת- המלחמה וכל מה שעבר כל אחד מאיתנו, הפרידו בינינו. ניסינו עכשיו לגשר עליהם, לבנות קשר חדש וטרי.

רגע לפני שנפרדנו מאבא בנמל מרסי. רגע לפני עלייתנו על האוניה סיפר לנו אבא שיש לנו אמא, בשם רחל שחיה בארגנטינה כל אותן שנים, ואנו לא ידענו דבר על קיומה. לשנינו היה זה הלם גדול וזעזוע, עמדנו המומים ומבולבלים, הסתכלנו זה על זו ויחד על אבא, לא מאמינים למִשמע אוזנינו. זו הייתה מהלומה קשה מאוד עבורנו. במשך כל-כך הרבה שנים כשהיה לי רע פניתי לשמים ובקשתי מאמא שתשמור עלי, תמיד פניתי בתפילה השמימה וקראתי לה שתגן עלי. והנה בגיל שבע-עשרה נודע לי פתאום שאמא חיה על פני האדמה בכל השנים הקשות האלה. המומים ומזועזעים באין את מי לשאול (אבא אמר והלך). יצאנו בדרך להמשך חיינו.

ההפלגה ערכה ימים רבים בהם התקרבנו, סיפרנו אחד לשני מה עברנו, והכרנו ולו במעט זה את זו. יחד התכוננו לבאות. מחד היינו כמו ילדים קטנים, לא ידענו למה לצפות והיינו מבוהלים ונסערים, ומאידך היינו כמו אנשים מבוגרים עם ניסיון חיים מאוד קשה. חלמנו יחד, וניסינו לתאר לעצמנו כמה טוב יהיה בארגנטינה. מהי משפחתיות? איך נראה ומרגיש הטוב הזה? ואולי לא יהיה טוב? איך נפגוש את אמא? מה עבר עליה במשך השנים? איך זה מרגיש אמא?

אחי ליאו היה סקרן ופתוח יותר ממני ליחסים ושיחות עם אנשים. הוא רכש לו חברים איטלקים באוניה, הצליח לפטפט אתם וכך למד להבין את שפתם דבר שעזר לו אח"כ בארגנטינה. הוא התיידד עם אנשים רבים והעיז יותר ממני להתקרב לזרים.

 

כשהתקרבה האוניה לנמל בואנוס אירס חיכתה לנו קבלת-פנים יוצאת מהכלל, באו רבים מבני המשפחות שלנו. הם עמדו על הרציף ובידיהם תמונות גדולות שלנו, וקראו בשמותינו בקול רם וצעקו: "אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו המשפחה שלכם"- בצרפתית. זו הייתה הרגשה טובה אבל גם מפחידה. לאט התקרבה האוניה לרציף ונקשרה. על הסיפון עמדו כל נוסעי האוניה ובהתרגשות רבה חיפשו את קרוביהם על הרציף וגם אנחנו שנינו ביניהם. הקריאות מהאוניה לחוף וחזרה, רעש והמולה.

עברנו את בדיקת הדרכונים ועוד בדיקות ואחרי זמן קראו לסבתא אסתר. היא צריכה הייתה לחתום שקבלה אותנו במצב טוב, ושהיא אחראית עלינו בארגנטינה. שוחררנו מהנמל. כל בני המשפחה שחיכו לנו התנפלו, חיבקו ונשקו. אנחנו היינו המומים ונבוכים. נסענו לביתה של סבתא אסתר בשיירה עם כל המשפחה. הם שאלו הרבה שאלות ואנו לא הֵבנוּ כלום.

הרעיפו עלינו כ"כ הרבה אהבה ותשומת-לב ורצון-טוב, אך אנחנו נסגרנו נבוכים ומבולבלים, וגם מאוד מרוגשים.

אני כל הזמן בכיתי מהתרגשות, מכך שלא הבנתי את השפה הספרדית ובכלל לא הבנתי כלום. הרגשתי רע מאוד. הם דברו, שאלו ואני לא הבנתי ולא יכולתי לענות להם, ולדבר אתם. החיבוק המשפחתי היה משהו שאני לא הכרתי, לא חשתי אף פעם קודם, ולא ידעתי איך לבלוע אותו. לקשור את הקשר המשפחתי מחדש, או יותר נכון לבנות אותו מבראשית היה קשה ומבלבל, לא ברור וגם מפחיד. בכלל ללמוד לתת אמון באנשים זה דבר מפחיד.

הכִינו בבית "מָטֶה" תה ארגנטינאי שמוגש בכלי מיוחד, שטרם פגשנו בו והגישו לנו - כקבלת פנים חמה. מכיוון ששפה משותפת לא הייתה לנו, לא יכלו להסביר לנו איך שותים מתוך הכלי וכן שטעמו מיוחד. אני שרציתי לרָצוֹת ולשמח אותם לקחתי את הכלי בידי ולגמתי לגימה אחת גדולה דרך הקשית המיוחדת וזה היה חם מאוד ומר מאוד. הם כולם ישבו והתבוננו בי, חיכו לתגובה. היה מביך ולא נעים.

כולם ציפו לשמוע מאיתנו מה עברנו, מה שלום אבא ושוב חוסר השפה היה לרועץ. המשפחה התפזרה, כל אחד נסע לביתו, ואנו נשארנו בבית סבתא שהייתה אישה זקנה ולא יכלה לטפל בשני ילדים כמונו לאורך זמן, לכן התחלנו לעבור בין בתי הדודים.

המשפחה המורחבת שמחה לקראתנו וכדי להראות לנו את אהבתם לקחו אותנו לטייל בכל מיני מקומות יפים בארגנטינה. חשוב היה להם שנכיר את היופי של ארגנטינה. שנרגיש שייכות למשפחה ולמדינה. ובאמת זו מדינה מאוד גדולה עם חופי-ים יפהפיים, עם הרים מושלגים,קרחונים, מפלי-מים שוצפים ועוד מקומות מאוד מיוחדים באופיים.

במשפחה הדביקו לי את השם "הצרפתיה" כשם חיבה וגם כדי להבדיל מיתר ה"אסתר" שהיו במשפחה.

 

את אמא טרם ראינו והכרנו. אחי ליאו היה להוט לפגוש אותה. אני קצת פחדתי. ליאו יצא לחפש אותה מבלי ליָדֵע אותי, פגש אותה ודבר איתה מספר פעמים. רק אח"כ היא בקשה לפגוש אותי. הלכתי עם ליאו נרגשת ונסערת ביותר. פגשתי אישה יפה ומטופחת, גוף טוב, רגלים ארוכות ... כשנפגשנו בביתה התחבקנו, בכינו ודברנו כולם ביחד. אמא אמרה מופתעת:" את מאוד דומה לי, אני נראיתי בדיוק כך כשהייתי בגילך". אין לי מילים לתאר את הפגישה הזו. הייתי נרגשת, מבולבלת וברגשות מעורבים. לא ידעתי מה לעשות. עד לרגע בו ראיתי אותה ונוכחתי שאנו דומות עוד חשבתי שאולי זו אינה האמת. אמא סיפרה לנו שהייתה בנמל כשהגענו, עמדה מרחוק ולא העיזה לגשת אלינו. חשבתי לעצמי:" למה קרה לי דבר כזה? האם בגלל מריבה עם אמא, אבא היה צריך לקחת אותנו לצרפת, אפילו שלא יכול היה לדעת שתפרוץ מלחמה? ארגנטינה כ"כ גדולה, יכול היה לקחת אותנו לעיר אחרת, אבל ליבשת אחרת?" מאוחר יותר הלכנו לפגוש את הוריה, סבתא פורטונה וסבא יוסף.

אמא חיה עם הוריה, במשך כל השנים טפלה בהם ועזרה להם. אלה היו חייה, בימים ההם נתנו כבוד להורים. לאמא היה קשר טוב עם אחותה הצעירה ויקטוריה, למעשה טיפלה בה אמא כמו אם בבתה, כשאנחנו נלקחנו ממנה. הקשר ביניהן היה קשר של אם ובת במשך כל חייהן..

קשה לקבל אמא בגיל שבע-עשרה ולטווֹת קשרים ויחסים חדשים. אנחנו ניסינו לאט. המשכנו לחיות עם סבתא אסתר (שלא שמחה על חידוש הקשר עם אמא, ולא עודדה אותו) ומשפחת אבא והתמדנו בבניית הקשר עם אמא ומשפחתה.

אמא הייתה אישה נחמדה, נעימה, מלאת חיים ותוססת. אהובה על כל מכריה. ביתה היה בית שמח, רקדו ושרו בו. הם הביאו אתם מטורקיה שימחת-חיים, הרגלי יציאה לבתי-קפה. סבא יוסף היה ליברלי ומלא חיים. אהבנו לבוא לבית הזה שבדרך-כלל שמח בו.

חודשיים או שלושה אחרינו, כשהתייצבו היחסים המשפחתיים הגיע אבא אלינו לארגנטינה. האם אנחנו היינו מפלסי הדרך שלו חזרה? המשפחה סלחה לאבא על שלקח אותנו לצרפת רחוק מהמשפחה ועל מה שכולנו עברנו במלחמה. הוא חיפש ומצא עבודה בבית חרושת ועבד קשה והרבה שעות העיקר שתהיה פרנסה. עברנו לגור אתו לא רחוק מביתה של סבתא אסתר.

אמא ואבא כל אחד מהם המשיך את חייו בנפרד.

למדנו לאט את השפה הספרדית וגם את הסיפור המשפחתי שלנו. סיפרו לנו מה קרה לפני שנולדנו ובילדותנו. מה קרה בין הורינו ומדוע אבא לקח אותנו לצרפת. זה מה שנודע לי.

סיפור המשפחה סבי ציון, אבי אבי נולד בטורקיה והגיע לארגנטינה, פה הוא פגש את סבתי אסתר (על שמה ולכבודה ניתן לי שמי) דה ולרו שהגיעה מיוון, והם הקימו משפחה גדולה. לאבי היו שבעה אחים ואחיות, הוא היה הבן האמצעי. סבתא אסתר הייתה למעשה ראש המשפחה ו"על פיה יישק דבר". ידעה להסתדר ובעלת חכמת-חיים.

המצב הכלכלי בארגנטינה היה מאוד קשה וכל הילדים יצאו לעבוד מגיל צעיר. סבתא אסתר ניהלה את משק הבית, וכן תפרה בגדים. הילדים הצעירים עברו מדלת לדלת בניסיון למכור את הבגדים שתפרה סבתא אסתר, וכן חוטים ומחטים. אבא סיפר לי שבימי לימודיו היה קם מוקדם ועובד עוד לפני ביה"ס, קרה שאִחר ללימודים וקיבל עונש, או שהגיע עם ידיים לא מספיק נקיות וציפורניים מלוכלכות, ואז קיבל מכות עם סרגל על הידיים. אבי יצחק היה מאוד חרוץ עבד בעבודות שונות והצליח לעזור בפרנסת המשפחה וגם לחסוך לעצמו מעט כסף כשגדל. לאט ומעט השתפר המצב הכלכלי של המשפחה. פעם כשאחד הילדים הלך ועל גבו חבילת בגדים גדולה למכירה. רדפה אחריו המשטרה, הוא נבהל כי ידע שאין לו רישיון למכור וכבר הזהירו אותו פעם. הוא זרק את חבילת הבגדים למרפסת שלידה עבר והמשיך ללכת לתומו, כאילו כלום. כשעברה הסכנה חזר למרפסת לאסוף את החבילה, אבל בעלי-הבית גרשו אותו וגם איימו שיזמינו משטרה אם לא ילך משם. כך איבדו, ולא פעם אחת את התוצרת עליה עבדה סבתא כה קשה.

סבתי אסתר יעצה לסבא ציון, שיזמין את אחיו הצעיר יוסף בכר ומשפחתו, להצטרף אליהם בארגנטינה מאחר שמצבם בטורקיה היה בכי רע. היה זה אחרי מלחמת העולם הראשונה והמלחמה הקשה נגד הארמנים. "תהיה לנו משפחה רחבה ולא נהיה פה בודדים"-אמרה. סבא ציון שהיה אדם דתי ורציני הִסֵס מעט, אולי כי הכיר את אחיו שהיה יותר מודרני, לא דתי ופתוח להשפעות שונות. ואולי כיון שידע שזה ידרוש ממשפחתו עזרה רבה וירידה ברמת החיים. כרגיל הייתה זו סבתא שהחליטה. נשלח מכתב המזמין את יוסף ומשפחתו מטורקיה, להצטרף למשפחה בארגנטינה. למכתב התשובה שהגיע הייתה מצורפת תמונה משפחתית וכן בקשה לעזרה במימון הנסיעה.

התכנסה מועצה משפחתית, מאין יבוא הכסף? ישבו חַשבו וחִישבו, סבתא אסתר קבעה שיצחק יתרום את חסכונותיו, במחשבה ובתכנון שבמשפחה בטורקיה יש בת רחל, שנראית נחמדה ויפה, וכשהם יגיעו היא תהיה לו לאישה. וכך היה.

אמי רחל הגיעה לארגנטינה בת שלוש-עשרה או ארבע-עשרה. היא רצתה לצאת ללמוד, לבלות וליהנות מהחיים בעיר הגדולה, אך נפלה למציאות קשה. מגורים בבית הדוד והדודה שאומנם פתחו את ביתם לפני המהגרים שהגיעו בחוסר כל, אך יותר מזה לא יכלו לתת. עבודה לא נמצאה להם. לאמי היו חמישה אחים ואחיות והיא הייתה האחות האמצעית. המצב בבית היה קשה כלכלית וצפוף לשתי המשפחות. מתח ולחץ לא חסרו בבית הזה.

לאחר זמן החליטה סבתא אסתר שהגיע הזמן לחתן את יצחק(אבי) עם בת-דודו רחל(אמי). החתונה התקיימה כשאבי יצחק- כבן עשרים וחמש ואמי רחל- בת חמש-עשרה, נערה צעירה שרוצה לחיות ולבלות. הם קבלו חדר בתוך בית המשפחה ולאמי נוספו עבודות הבית שלא היו לרוחה. לאחר החתונה נולד להורי הבן הבכור-ליאו ושנה וחצי אחריו נולדתי אני-אסתר. לאמא היה קשה לטפל בנו, אולי כי הייתה צעירה מאוד. המריבות בין בני הזוג, שלא הסתדרו ביניהם, נשמעו בכל רחבי הבית. לא פעם גררו המריבות את התערבות ההורים משני הצדדים.

אבי יצחק עבד כנהג בטראם (אוטובוס חשמלי). יום אחד נשבה רוח חזקה ולאחד הנוסעים, כהן דת נוצרי עפה המצנפת דרך החלון. הוא דרש מאבא לשוב על עקביו או לפחות לעצור את הרכב במקום, כדי שיוכל להרים את המצנפת. אי-אפשר היה לעצור במקום, ואבא לא עצר. קמה מהומה גדולה ואבא פוטר מעבודתו. האם היותו יהודי השפיעה על ההחלטה?

המריבות בין ההורים היו קשות וקולניות ועכשיו לאבא לא הייתה עבודה. אמו, סבתא אסתר הציעה לו לנסוע לצרפת למשפחתה ולנסות את מזלו שם.

בוקר אחד לקח אבא יצחק את ליאו אחי בן השלוש וחצי ואותי בת השנתיים לערך, ועלה אתנו על אוניה שאחרי זמן רב הביאה אותנו לצרפת- למרסיי בשנת 1932.

למעשה אבא חטף אותנו, בלי לידע את אמא ובלי פרידה ממנה.

אותנו הילדים כמובן לא שאלו.

לסיפור המשפחתי הזה התוודענו לאט תוך כדי הכרות עם האנשים באותו קיץ של שנת 1947 . כל זאת אחרי כל מה שעברנו בחיינו הקצרים, כנראה ששום דבר כבר לא יפתיע אותנו.

כשאבא הגיע אחרינו לארגנטינה הוא מצא מדינה מודרנית יותר, ושמח שתנאי המחיה השתפרו ושבני משפחתו הסתדרו יפה.

 

בהיותי בת שמונה עשרה הלכתי להוציא תעודת-זהות. ציידו אותי בתעודה מילדותי בה ראיתי תמונה שלי בת כשנה וחצי תינוקת שמנמנה עם סרט על ראשי. אהבתי את התמונה, היא היחידה ששרדה לי ושמחתי שיש ולוּ מזכרת אחת מהתקופה שאני לא זכרתי בכלל. לא יכולתי לתאר לעצמי איך נראיתי בילדותי. במשרד לקחו את התעודה, הפקיד הציץ בה וזרק אותה לאש שבערה בתנור מאחוריו. נשארתי עומדת בלי יכולת להוציא הגה מפי, מהלם וכאב על אובדנה של המזכרת היחידה. הנפיקו לי תעודת זהות עם תמונה עכשווית. גדלתי, בגרתי.

 

מצאתי אהבה

דודתי מריה האחות הקטנה של אבי, הבת הצעירה של סבתא אסתר, ספרה לי שבזמן שהייתי תינוקת היא אהבה לטפל בי, ונהגה לשחק אתי כאילו אני בובה. הייתה מלבישה ומסרקת אותי. אני הייתי הבובה שלה. בתחילה נדהמתי שמישהו זוכר אותי מילדותי, לי לא היו זיכרונות מילדותי לא אנשים ולא שפה.

כשהמשיכה לספר אהבתי להקשיב לסיפוריה על ילדותי המוקדמת, על זה שמישהו אהב אותי, ואהב לטפל בי ולשחק איתי. זה עשה לי טוב ונעים. עכשיו הייתה נשואה. נעם לי לבקר בביתה ולשוחח אתה. באותה תקופה ניסיתי לחפש עבודה בתפירה. רציתי לקנות לעצמי משהו קטן, בושם, ארנק חדש ואולי עוד, אך אבא התנגד. לדעתו על הנשים להישאר בבית. אבא דאג לדברים הבסיסיים אבל אני נערה צעירה הייתי צריכה עוד דברים, אבא לא הבין זאת. אני ביקשתי ממנו כסף כי רציתי לצאת ולהרגיש בסדר, כמו כולם. אך הרגשתי מאוד לא נוח ולא נעים בבקשה זו.

באחד מביקורי בביתה של מריה ישבנו ושוחחנו, בא בן-דוד של בעלה וסיפר שבא לבואנוס-אירס לעשות סידורים כדי לעלות לישראל. סיפר שהוא עובד עם אבא שלו בחנות נעליים, ונמאס לו. הוא רוצה שינוי. הוא היה גבוה, חזק, בלונדיני ויפה. הזמינו אותו להצטרף לארוחה המשפחתית שגם אני הוזמנתי אליה. השיחה הייתה נעימה אפילו שלא את כולה הבנתי. כך הכרתי את בעלי משה (מואיס)מוטל. נפגשנו בביתם עוד מספר פעמים, בעיקר בשבתות. אחרי זמן מה הוא נעלם לחודש שלם ואני התגעגעתי. הסתבר שנסע למשפחתו בקורדובה לבקר את אמו החולה, לסדר סידורים שונים, ואולי לספר את סיפורנו למשפחה וכן לבדוק את רגשותיו. כשחזר המשכנו להיפגש, אבא ראה אותנו מדברים בינינו, כנראה שהמראֶה סיפר יותר מאשר התכוונו, כי הוא לחץ על חתונה. אבא לא הרשה לנו לצאת לבד, תמיד הצטרף אלינו מבוגר. אם היינו מנסים להתבודד במרפסת ולו כדי לשוחח בינינו, להעמיק את הַהֶכּרוּת שלנו, היו היושבים בחדר נועצים בנו את מבטם. לא היינו רגע אחד לבד. יכולנו רק להסתכל זה לזו בעיניים והן אמרו הכול. אחרי האירוסין כבר יכולנו לצאת לבד לסרט או לטיול בפארקים היפים. כדי שנוכל להכיר האחד את השנייה. תקופת החיזור והחתונה, בשנת 1949 הייתה נהדרת, פרחתי. לראשונה בחיי הרגשתי שייכות וקשר מבחירה למישהו, הרגשתי שזה הדדי. הרגשתי מוגנת, רצויה ואהובה. שוב נדחתה העלייה לישראל.

משפחתי שלי חיה בבואנוס-אירס, משפחתו של משה בקורדובה , איך מפגישים, מכירים בין המשפחות?

באותו זמן הכיר ליאו אחי בחורה מקורדובה רוסה שמה, לנישואיהם בקורדובה נסענו כל המשפחה. משה לא יכול היה לנסוע. משפחתו של משה הכירה את משפחת הכלה וגם הם היו מוזמנים. כך בחתונה התוודענו משפחה אחת לשנייה. הוזמנו לבית משפחתו של משה, בית חם, ובילינו יחד בנעימים. הכרות מוצלחת. משפחת מוטל בקורדובה הייתה משפחה ידועה ומכובדת אז, וכך גם היום, יש לנו סניף משפחתי שם.

 

בחתונה שלנו השתתפו בני כל המשפחות של שנינו, הייתה שמחה ואני חשתי איחוד בין כל המשפחות.

החתונה הייתה בביתה של סבתא אסתר שהיה מרובה חדרים, עם הול גדול ביניהם. קישטו את הבית כולו בקישוטי נייר יפים ומיוחדים וגם הרבה פרחים. הבית הואר בלַמפוֹת מנייר צבעוני. התזמורת ששמחה את כולם מורכבת הייתה מאקורדיוניסט ובנו שניגן בגיטרה, מבני המשפחה המורחבת. שנגנו ושרו נעימות מכול העולם.

לכיבוד דאגו כל בני המשפחה המורחבת. כל אחד הביא לפי יכולתו. את השמלה הלבנה היפה שכרתי יחד עם זר פרחים מלאכותיים לכלה. נעלים לבנות קניתי, והרגשתי כלה יפה ומאושרת. הסיעו אותי לחתונה באוטו שעצר ליד השער הפתוח והמקושט שלידו חיכה לי משה ויחד נכנסנו הביתה לקול מחיאות-הכפים של כל המוזמנים ונגינת התזמורת. רקדנו ושרנו, היה שמח מאוד, השמחה והמוזיקה פרצו החוצה לרחוב, כך שכל השכנים הצטרפו והוסיפו לשמחה. היה פשוט יופי.

גם המתנות כמו החתונה היו צנועות. אנשים התעניינו מה אנחנו צריכים, מה חסר ולזה דאגו. שולחן וכסאות למטבח, ספה לסלון...

אחרי החתונה טיילנו קצת בארגנטינה, ביקרנו ביקור משפחתי ארוך בקורדובה. פגשתי משפחה חמה, קירבה ואהבה בין האחים והאחיות. הם שמחו לשתף אותי בחוויות הילדות המשותפות שלהם, ואני שגדלתי כל-כך אחרת למדתי שיכל להיות שונה וּמהַנֶה. סיירנו בסביבה, למשה היה חשוב שאכיר את עיר מולדתו ואשמע את סיפורי הילדות שלו. חזרנו לבואנוס-אירס.

 

משה אהב אותי, שמר והגן עלי, יחד הקמנו בית, משפחה לעצמנו. משה היה בחור שקט ורציני, היה סקרן וידע הרבה. היה ספורטאי וצמחוני, אהב לטייל. אף פעם לא כעס. הוא השרה עלי שלוה ובטחון.

ב-22.4.1951 נולד בנינו הבכור יעקב ריקרדו בבואנוס-אירס . השמחה הייתה גדולה ובעיות הפרנסה גם כן. יעקב, אבא של משה, הציע לנו לעבור לקורדובה, להיות קרובים אל הוריו של משה, ובעיקר קרובים לאמו שהייתה חולה מאוד ורצתה את בנה ונכדה לידה. אביו יעקב עזר לנו לפתוח שם חנות של מזכרות מחוץ לעיר. עברנו לשם, המצב היה קשה. כסף לא היה. כל מכרינו תרמו לנו מי שולחן מי כסא ומי מיטה וכך התחלנו את חיינו שם. בתקווה להתחלה חדשה, שנראתה מבטיחה, ואנחנו היינו מאושרים.

הסתפקנו במעט שהיה. פגשנו קבוצת משפחות יהודיות צעירות שהתקבצו יחד להתארגן לעליה ארצה. בינתיים נולד גבי ב 27.7.1955 . הצטרפנו אליהם. זו הייתה חבורה טובה ומלוכדת שניהלה חיי חברה תוססים ויחד עם זה עשתה הכנות לעלייה. היינו מתכנסים לאספות ב"בורסקו" –קאנטרי, בית-אבות יהודי יפה ומטופח. שם פגשנו מדריכים מישראל ולמדנו על ישראל, שירים ישראלים וכמובן עשינו בשר על האש.

רובנו היינו סוחרים זעירים, מעט עורכי-דין ומהנדסים ואף אחד לא היה חקלאי. אנחנו ניסינו למכור את החנות לקראת העלייה ארצה, מצאנו קונה שנתן מקדמה והבטיח את יתרת הכסף בהמשך. שמחנו, עם המקדמה נסענו להורים בבואנוס-אירס לספר על תוכניותינו. כמובן שהם התנגדו להן נמרצות. בינתיים הקונה של החנות לא עמד בהסכם בינינו ולא שלח את יתרת הכסף ואנו איבדנו את רכושנו וגם את כספנו. נשארנו בחוסר-כל אצל ההורים. המשכנו את ההכנות לעלייה ארצה כשיתר המשפחות תומכות בנו מול התנגדות המשפחה למהלך, ומול כל יתר הקשיים שחווינו. אמרנו לעצמנו "שאם כבר יצא

ככה אז נִסע לישראל". לאט חזרו אלינו ההתלהבות והתקווה. היו הכנות והייתה שמחה בלב.

הגיעה עת הפרידה מהמשפחות וזה היה מאוד מאוד קשה. שוב לחוות פרידה אחרי שהרגשנו משפחה, שייכות משפחתית, ממש נשבר הלב אבל הייתה גם תקווה לעתיד טוב יותר.

 

עלינו על האוניה "הנסיכה ליאופולדינה" ב-יולי 1963 . שישים משפחות צעירות בדרך חדשה. האם נפגש שוב עם בני המשפחה שאנו משאירים פה? אנחנו נוסעים לסוף העולם, למקום לא מוכר, מה מחכה לנו בארץ החדשה? הייתה זו אוניה ברזילאית חדשה, זהו שייט הבכורה שלה. הכל יפה וחדש ולנו זה סמל לחידוש שלנו.

כשהרימה האוניה עוגן והתחילה לזוז, עמדנו כולנו על הסיפון. ראינו את המשפחות שלנו מתרחקות, החוף והעיר שהייתה ביתנו, הכול מתרחק מאיתנו. חזרה אלי ההרגשה של אז, שוב ניתוק מהידוע והמוכר. חיים שלמים ומשפחה שכה קשה עמלנו כדי להרגיש שייכות אליה נשארים מאחור. לעלות לישראל רצינו והיו הרבה תקוות לטוב, ובכל זאת היה קשה ביותר לכולם, ובעיקר לי. ההרגשה ש"קודם לא היה לי כלום, ועכשיו כשיש אני היא הנוטשת". ליחד – שישים משפחות היה קצת כוח מרפא.

היינו בדרך עשרים-ושנים ימים. בתחילה גבי הרגיש מאוד גרוע בים, אח"כ השתפרה הרגשתו. מצד אחד היה באוניה שפע של אוכל אבל דתיים שנסעו איתנו זרקו אותו לים, מגשים שלמים, ולא הרשו לנו לגעת כי זה לא היה כשר. כך שבמשך כל הזמן היינו רעבים. כשעגנה האוניה באחד הנמלים בדרך, היינו רצים לקנות משהו לאכול.

הזמן עבר במסיבות, רחצה בבריכות וחיי חברה תוססים. היו אתנו מדריכים מהארץ שגיבשו אותנו, סיפרו הרבה על הנעשה פה. חיכינו בקוצר-רוח להגיע לארץ.

כשחַדֵי-העין הודיעו שרואים את חיפה והכרמל מרחוק הייתה שמחה גדולה על הסיפון שירים וריקודים. הדתיים שבעולים נשאו תפילת הודיה.

כשהתקרבה האוניה לחופי חיפה, יצאה לקראתנו סירה עם מוזיקה ישראלית בקולי-קולות – קבלת פנים שמחה. בנמל חיכו לנו אנשי הסוכנות, הילדים קבלו ממתקים, דגל ישראל, כובע ועוד מתנות. הרגשנו רצויים ומבורכים.

 

הסיעו אותנו באוטובוסים לקריית-גת, הייתה זו שעת צהריים נצמדנו לחלונות ראינו את הירוק בכול מקום ושמחנו, הרי שמענו שישראל היא מִדבר. מה שמחנו לראות את הערים והכפרים בדרך ושהכול ירוק. בקרית-גת הושיבו את כולנו יחד באחד השיכונים, ארעית עד שיסתדר לכולנו מושב או קיבוץ. לא נמצאה עבודה. וכשנמצאה עבדנו באחד הפרדסים "קבלנות", המפקח עלינו היה נוגֵשׂ בנו ביד קשה. הרגשנו שמתייחסים אלינו כמו אל עבדים. אף אחד מאיתנו לא עבד קודם בחקלאות. עוד עבודה שהטילו עלינו הייתה לעשֵׂב שדות גדולים ורחבים, ויום שלם ללכת כפוף מעל גידולים צעירים זה היה למעלה מכוחי.

באו אלינו מדריכות או עובדות סוציאליות ללמד אותנו מה ואיפה לקנות, מה ואיך לבשל. כולנו היינו עקרות-בית עם ניסיון ובכל זאת הכול היה חדש ולא מוכר. שמחנו על ההדרכה ועל תשומת-הלב. יחד עם זה התנאים לא היו טובים ואנשים התחילו להרהר אם עשו נכון שעלו ארצה. אנחנו ועוד מספר משפחות עברנו למושב כוכב קבלנו בית ומשק וניסינו לבנות לנו חיים. זה היה קשה. קבלנו לול תרנגולות ובחמסין הראשון מתו כל העופות. היינו מתוסכלים ומאוכזבים. חיפשנו מקום אחר בארץ. חלק מהמשפחות חזרו לארגנטינה כי לא הסתדרו עם העבודה והשפה או שהגעגועים למשפחות שנשארו שם גברו.

פגשנו אנשים שעלו מארגנטינה, שחיים בקבוצת-שילר ומאוד מרוצים. הם הזמינו אותנו לבקר אצלם וכך עשינו. התקבלנו יפה, מצאנו שפה משותפת והחלטנו להצטרף לקבוצת-שילר. עזרו לנו בקליטה . הילדים נכנסו לבתי-הילדים שבהם נהגה עוד הלינה המשותפת, דבר שלי היה מאוד קשה, אני רציתי אותם על-ידי בלילות בגלל עברי. אבל ראינו שלילדים טוב וחשבנו ש"אם לילדים טוב, אנחנו נסתדר." ונשארנו פה.

 

לקבוצת-שילר הגענו בשנת 1965. התקבלנו כמועמדים, כדי לבדוק אם חיי קיבוץ מתאימים לנו ואם אנחנו מתאימים לקיבוץ, ואח"כ התקבלנו כחברים.

אני עבדתי תקופה קצרה בבית-החרושת "שילטקס". עבדתי ליד מכונות, גלגלתי גומי וסגרתי שרוכי-נעליים. אתי יחד עבדו מלכה ול (אמא של ספי) ומינה אמא של יהודה רבד. גם קלרה קמל והילדה רייפן עבדו אתנו. יותר מאוחר עברתי לעבוד במטבח עם אריאנה ועירית גולדפישר, ובחדר-האוכל.משם עברתי למחסן הבגדים שבתיה אילן הייתה המנהלת שלו. בתחילה עמדתי וגיהצתי בגדי-חברים שמונה שעות ביום.

משה עבד בפרדס.

בערב יום העצמאות של שנת 1968 הייתה מסיבה גדולה בקיבוץ, בעקבות הניצחון במלחמת ששת-הימים. כול חברי הקבוץ השתתפו במסיבה שארכה עד לשעות הקטנות של הלילה. ביום העצמאות עצמו נערך מצעד הניצחון הגדול בירושלים "המחוברת לה יחדיו". מקבוצת-שילר יצאה משאית בה נהג אליעזר מילר לירושלים למצעד. נסעו בו בעיקר בני-נוער: בני-המשק וחברת-הנוער שהתחנכה בקיבוץ, וכן מבוגרים מעטים. היו הורים שלא הרשו לילדיהם לנסוע והם כעסו מאוד. היו נערים שהצליחו להתעורר מוקדם ולהגיע לאוטו אלא שרצו לשירותים, ואֵחָרו את הנסיעה ברגע, כמה הצטערו.

משה התעורר מוקדם ואמר לי "תמשיכי לישון, אני הולך להעיר את ריקרדו ואסע אתו לראות את המצעד". ניסיתי להגיד שהם עייפים ואולי יוותרו הפעם. אך משה שהיה סקרן מטבעו, ספורטאי, אהב להיות באוויר-החופשי וכל סיכוי לטייל קרא לו, לא יכול היה לוותר. ירושלים הייתה מושא חלומותיו של כל יהודי ולמשה שטרם ביקר בה הייתה זו הזדמנות, מה גם שלראות את חיילי ישראל במצעד ניצחון היה חלום עבורו. הוא הרגיע אותי ויצא. נשארתי במיטה לא רגועה ולא מצאתי מקום לעצמי.

הם הגיעו לירושלים, צפו במצעד ובדרכם חזרה קרתה תאונה. המשאית התהפכה הרבה נפצעו וגם הרוגים היו. פינו אותם למספר בתי-חולים בסביבה. כשהגיעה הידיעה לשילר היו כולם בהלם. לא לגמרי היה ברור מי הנוסעים. יצאו משלחות לבתי-החולים לנסות לזהות, לראות מי פצוע ומי הרוג. משה שישב ליד אליעזר הנהג, נפצע קשה איבד את ההכרה, נלחם על חייו במשך תשעה חודשים ולבסוף נפטר. יעקב-ריקרדו שישב על המשא עם יעל חברתו נהרג במקום ויעל נפצעה.

ביום אחד חרב עלי עולמי. המשכתי לנסוע לבית-החולים לשבת ליד משה, לדבר אליו. בבקר עבדתי במחסן-הבגדים, בצהרים היו חברים מסיעים אותי לבית-החולים, ובערב כשחזרתי הביתה חיכה לי גבי ובלבו התקווה "נכון שאבא יבריא". גם אני קיוויתי אבל זה לא קרה.

גבי בן השלוש-עשרה כמעט, ביום אחד נהרסה משפחתו, נהרג אחיו הגדול, נפצע אביו וגם אמו נעלמה לו. היה מאוד מסכן. ספי חברו ומלכה אמו תמכו בו ונתנו לו קצת בית.

יהודית הבת של גיסתי ויקטוריה (אחות של משה) ויוסף פירסטטר שחיו אז בקיבוץ בחן עשו כמיטב יכולתם לתמוך בנו, וזה היה מאוד חשוב לנו להרגיש קצת משפחה מסביבנו.

אני נשארתי לבד שבורה ובאין תומך, וָאקוּם נוראי נִפעַר בתוכי. לאבד גם בן גדול מוכשר ויפה, וגם את משה בעלי החזק שהיה לי חבר, אוהב ותומך. מסביבי היו אנשים, אך משפחתי איננה ואנשים אינם יודעים מה עבר עלי עד שהגעתי הנה. אינם מבינים את שפתי, עברית טרם ידעתי, עוד היינו חדשים. אני שוב הייתי לבד, אלא שעכשיו אני אמא של גבי, ילד שעולמו חרב עליו. יחד המשכנו בידיעה שזה מה שיש, אנחנו אחד לשני. היה מאוד קשה ועצוב לשנינו.

אחרי התאונה הייתי מאוד חולה ושָהִיתי בנס-ציונה מספר חודשים, עד שהצלחתי לאסוף את השברים.

כשחזרתי לעבודה, עברתי לעבוד ליד מכונת-תפירה לתקן ולהטליא בגדי-חברים.

הגיע הזמן לערוך לגבי בר-מצווה אך לא יכולנו, ולא עשינו שום דבר לציון האירוע שהוא שמח ומשמעותי בחיי הילדים בקיבוץ.

על-אף כל הקשיים גבי גדל והיה לי מקור של כוח. הוא סיים את בית-הספר התיכון, עשה חַיִל בצבא בתפקיד אחראי ומשמעותי. ראיתי אותו נעשה לגבר גבוה ויפה, דומה לאבא שלו, והתמלאתי גאווה. הוא הכיר את תמי, השתחרר מהצבא וחזר לשילר. נשא לאישה את תמי ונולדה אפרת הבכורה הנחמדה ושימחה את כולנו. ליוותי, ראיתי את גבי בונה משפחה עם אישה ובת ומאושר, שמחתי.

כל אותו זמן הייתי בקשר מכתבים עם המשפחה בארגנטינה. ההורים הזדקנו לאט, כל אחד בביתו. יום אחד הזעיק אותי ליאו אחי לבוא לארגנטינה כי אמא הֵחֵליקָה בביתה, נפלה ואיבדה את ההכרה. הם שלחו לי כרטיס מארגנטינה, ואני דאגתי לקנות בארץ כרטיס הלוך וחזור לשהות של חודשיים, ונסעתי.

מצאתי שהמצב קשה, בינתיים גם לאבא קרתה תאונת-דרכים,הוא עבר ניתוחים שונים. טיפלתי בשניהם כמיטב יכולתי, והזמן עבר. הרגשתי שאני מאוד חיונית שם אך גם התגעגעתי לגבי, למשפחה ולקבוץ. לאחר לבטים רבים החלטתי לנסות להאריך את שהותי שם לעוד חודש.

יום אחד בדרכי להאריך את תוקף כרטיסי הטיסה כדי שאוכל להישאר עוד מעט, בתחנת האוטובוס, בַּדוחק הגדול מישהו חתך את רצועת התיק שעל כתפי, שהכיל את כל כספי, את כרטיסי הטיסה, את הדרכון הישראלי וגם את תעודת הזהות שלי. נשארתי עם רצועת התיק בלבד חסרת-כול ובהלם גדול, מה עושים אל מי פונים? הגעתי לשגרירות לספר זאת והם כעסו וצעקו עלי נורא למה לקחתי איתי את תעודת-הזהות, היה עלי להשאיר אותה בארץ. עכשיו מי יודע מי ישתמש בתעודה ואיזה נזקים הוא יעשה למדינה. בַּמקום שחשבתי שיעזרו לי כעסו עלי, לא ידעתי מה לעשות ואל מי עוד אני יכולה לפנות לעזרה וחזרתי הביתה לטפל בהורים.

לאחר זמן הלכתי למשרדי חברת התעופה ק.ל.מ. שכרטיסי-הטיסה שלי היו שלהם, אך המשרד היה סגור כי בינתיים פרצה מלחמה בין ארגנטינה לאנגליה "המלחמה על איי פוקלנד" בשנת 1982. לא היה לי כסף ולא כתובת אחרת לפנות אליה והייתי עסוקה בטיפול בשני ההורים, ונשארתי. במשך כל הזמן הייתי בקשר עם גבי.

בשגרירות ישראל אמרו לי שיתנו לי דרכון חדש רק כשיראו שבידי כרטיס טיסה ארצה.

אחרי שנתיים הצלחתי לאסוף כסף לכרטיס חזרה, כל המשפחה תרמה לי עשרה ועשרים דולר כל אחד לפי יכולתו. קבלתי דרכון והתכונתי לחזור לארץ לקיבוץ,לקראת הלידה של אביב. התגעגעתי, זה ביתי, פה חיה משפחתי בני ונכדי. בינתיים נולד נכדי אביב. את ברית-המילה איחרתי.

כשהגעתי הבהירו לי בקיבוץ שמאחר ונעדרתי מעל לשנתיים, איני עוד חברת קיבוץ. היינו בהלם גם גבי וגם אני, מאוד כאב לנו.

חזרתי לארגנטינה לטפל בהורים עד יום מותם, אמא רחל שלא שבה להכרתה נפטרה בת שבעים ותשע. מספר שנים אחריה נפטר אבא יצחק בן תשעים ושתיים במותו. כשלא נשארה לי סיבה להישאר שם חזרתי ארצה בשנת 2001 . בינתיים נולדו ארבל ורון המשפחה גדלה. יש עוד שני נכדים שמשמחים את לבי. מאז אני פה ליד המשפחה שנותרה לי. הם מקור כוחי היום.

 

ליאו, אחי הבוגר ממני בשנה וחצי. יחד וגם בנפרד, עברנו תלאות רבות וילדות ללא ילדות.

בצרפת בימי המלחמה נשלח ליאו ממוסד למוסד עד שעבר להלחם בשורות הפרטיזנים, כשלמעשה היה עדיין נער צעיר מאוד. משנסתיימה המלחמה נמצא חולה מאוד באחד מבתי החולים ושם גם התחדש הקשר בינינו. כשהחלים במקצת ויצא מבית-החולים בא לגור איתנו בבית עם אבא עם ליאונטין בת-זוגו ואיתי. לאחר תקופה הציעו לו לקבל אזרחות צרפתית. אבא פחד שיאלץ לוותר על האזרחות הארגנטינאית ולכן הודיע שליאו נתין ארגנטינאי והוא נוסע לשם וכך נסענו שנינו .

בארגנטינה כשהיינו אצל סבתא הגיע זמנו להתגייס לצבא ארגנטינה. ליאו נולד בשנת 1928 ב-9.7. שהוא יום העצמאות של ארגנטינה ובדרך-כלל הילדים שנולדו ביום הזה משוחררים מהצבא. איני יודעת למה אבל במקרה שלו אמרו לו שהוא חייב גיוס לזמן כפול. ניסו לסדר לו כל מיני דברים ולבסוף גייסו אותו לזמן קצר.

כשהשתחרר עסק בעבודות שונות עד שסבתא אסתר התחילה לחפש לו כלה בין משפחות חברותיה.

נמצאה כלה, בחורה צעירה ונחמדה רוסה שמה, בעיר קורדובה. בת יחידה להורים בעלי חנות בגדים מצליחה. הם נפגשו והתאהבו ולאחר זמן מה נקבע תאריך לחתונה. נסענו כל המשפחה לחתונה בקורדובה. הזוג הצעיר הסתדר שם וליאו נכנס לעבוד בחנות המשפחתית.

כשהתחילו חיכוכים בין הדורות עזב ליאו ומצא עבודה אחרת. בינתיים נולדה להם בת רחל והם עברו לבואנוס-אירס. הוא מצא עבודה ובנה להם בית בשכונה טובה. כשהזדקנו הוריה וחלו בקשו ממנה שתבוא לטפל בהם, היא הייתה בת יחידה. רוסה עזבה את ביתה ומשפחתה וחזרה לקורדובה לטפל בהוריה. תקופה ארוכה חיה לסירוגין אצל הוריה וטיפלה בהם וגם עם בעלה ובתה בבואנוס-אירס. נולדה עוד בת מטילדה. רוסה המשיכה לנסוע בין שני הבתים עם כל הקושי שבדבר. לפעמים לקחה את הבנות אִתה להוריה, אך בדרך-כלל הן נשארו עם אבא, ואמא חסרה לכולם מאוד. כך תפקדה הרבה שנים עד מות הוריה. כשעלינו ארצה גם הם באו לנמל להיפרד מאיתנו.

אחרי שעלינו ארצה ליאו נפצע וטיפלו בו בפנצלין, שהופיע אז לראשונה, אלא שלא בדקו שהוא אלרגי ומצבו התדרדר והיה בסכנה גדולה. ליאו החלים אחרי תקופה ארוכה אך נשאר חלש וחולני.

הוא עבר ללוס-אנגלס ושם הוא חי עד היום. אנו בקשר טלפוני.

בקיץ שנת 2008 יהיה ליאו בן שמונים שנה.

 

"יש אנשים שנולדים והכול בסדר, נולדים עם כוכב האושר.

ויש אנשים שנולדים והכול מההתחלה לא טוב וקשה." - אסתר

עלי הכול נפל קשה מההתחלהבתוך כול הקושי והנורא שעברתי היו גם ימים יפים וטובים .

אני נושאת אותם אתי בברכה.

בתוך כול האושר כשהיה, פחדתי מה יקרה. לא הייתי רגילה שטוב לי.

וקרה מה שלא חשבתי שיקרה, קרה הנורא מכול.

יהיו דפים אלה זיכרון למשה מוטל בעלי, אביו של גבי וסבא שלכם. וליעקב בני הבכור ואחיו של גבי, אביכם.

 

אנו פוגשים אנשים במשך החיים, עוברים, מחייכים, אומרים שלום וממשיכים הלאה. לידנו עוברים אנשים ולהם סיפורי-חיים מיוחדים - כל אחד עם סיפורו המיוחד לו. חלקים מסיפורי-החיים הללו גלויים לנו כי היינו שותפים פעילים או עוברי-אורח בסיפור, ואחרים, קודמים יותר נסתרים ונעלמים מאיתנו.

הדור הזה, של אנשים שעברו את השואה עובר ונעלם. אם לא יספר את סיפורו וישאירו בכתב ייעלמו גם הסיפורים.

אסתר בכר מוטל חיה איתנו בקבוצת-שילר מאז שנת 1965 . אנו יודעים על האסון הנורא שקרה פה. איננו יודעים על קורותיה לפני הגיעה אלינו.

בחוברת זו, לראשונה בשנים האחרונות היא מתמודדת עם זיכרונות ילדותה, השואה וכל השאר אותם היא ממשיכה לחיות בלילות בחדרה לבד. קשה היה להלביש את הזיכרונות במילים וגם כואב. יחד ישבנו בפגישות עצובות לאורך תקופה די ארוכה.

אני, כמו כולנו לא ידעתי ולא שערתי לאן יוביל הסיפור, ובכול זאת פניתי לאסתר שתשתף אותי בסיפורה.

פגשתי אישה עם סיפור-חיים עצוב וכואב ויחד עם זה אישה חזקה, שורדת. אישה יפה שכל הדברים הקשים שעברה לא פגעו בעדינות, בחום-הלב ובאנושיות שבה. אישה טובת-לב ונעימה לנכדיה ולכל הסובבים אותה.

בעיני היא גיבורה.

נילי שחר

 

יהי זכרה ברוך 

 

 

 גבי, ארבל ואסתר מוטל - חנוכה בחדר האוכל 2006

 

 

 אסתר מוטל עם הנכד ארבל - חג המשק בבריכה 2009