דפי הנצחה

 בראשית המאה ה-20 נולד אדי-אברם בוורשה, פולין. ב- 1908 היגרה המשפחה לגרמניה בתקווה לשפר את מצבה הכלכלי. אדי למד טכנאות אורטופדית והצטרף לעבודה במפעל המשפחתי.

ב- 1932נישאו אדי ואישה וחיו בברלין. השלטון הנאצי עלה באותם ימים, ואדי, שהיה מדריך בתנועת נוער נאלץ לוותר על רצונו לעלות לארץ כי אסור להשאיר את הנוער ללא מדריכים.

הודות לשלושת ילדיהם, לבסוף, קיבלו אדי ואישה היתרי עליה ומגיעים ב-1937 לארץ ישראל.

 

ב-1938 נקלטו אישה ואדי בקבוצה, חרף הקשיים: המעבר מברלין הבירה אל הקיבוץ בחיתוליו, החמסינים, ההסתגלות לעבודת כפיים קשה, השפה, "החינוך המשותף".

במרוצת כמעט שבעה עשורים בהם עבד אדי בקבוצה, הוא מילא תפקידים רבים, החל כמרכז ועדת אספקה, ו. עבודה, ו. משק, ו. בריאות, ו. נוער, ו. חינוך, ו. תקציבים, ו. שילומים וחבר מזכירות.

גולת הכותרת של מפעל חייו ללא כל ספק היתה הקמת שילטקס בשנות השישים המוקדמות.

 

מאין באנו?

בין הניירות המצהיבים ששמרתי במשך השנים, מצאתי מסמך שבו מתועד הארוע של רישום הנשואין של הורי, בוארשה, בראשון לינואר 1897. זהו המידע היחידי שיש לי על אבות משפחתנו - ההורים של הורי.

הנה המסמך:

תמצית מתיק נישואין מס. 355, וארשה, 1 לינואר 1897

איש הדת (= הרב?) טוביאס רוטלוי – TOBIAS ROTLEVI , שגר ברחוב דזיקה (DSIKA) מס` 38.

הרווק אייזיק הירש גטריידה (AISIJK HERSCH GETRAIDA), בעל מלאכה, הבן של חיים ורבקה (CHAIM, RYFKA) גטריידה, בן 22, שמתגורר בעיר וארשה, בבית מס.....

הכלה רוחלה רוזנמן, (RUCHLA ROSENMANM) תופרת, הבת של איצק וסורה-רבקה לבית אנגלנדר (ICEK, SURE-RIFKE, ENGLANDER), בת 21 שנים, שגרה בוארשה...

כמו כן הופיעו בפנינו העדים שאול רוטר (SCHAUL ROTTER), כתבן, בן 36 שנים... ודניאל רוזנשטיין, סוחר, בן 24 שנים.

איש הדת טוביה רוטלוי העיד תחת הצהרה שבין הימים 21 עד 26 לחודש דצמבר 1896 התקיים טכס החתונה של הזוג אייזיק הירש גטריידה ורוחלה רוזנמן, על פי המנהג, כנדרש, בהסכמה שהם מתכוונים להקים משפחה משותפת.

מכאן שבתקופה שמ- 23 בנובמבר 1896 ועד ל-1 בינואר 1897 ננקטו כל ההליכים הפורמליים.

ההסכמה ההדדית הוכרה ע"י העדים."

עד כאן לשון המסמך, ש"אושר על ידי המשרד הממונה ונרשם בספרי האוכלוסין של וארשה הבירה", והכל כדת וכדין.

אבא שלי היה על פי המסמך "בעל מלאכה" ואמא היתה "תופרת". המסמך לא מציין את העיסוקים של הוריהם, אבל אני מניח שכמו צאצאיהם היו גם הם מן הפרולטריון הוורשאי ולא נמנו על האצולה הפולנית... יהודים פשוטים מהגטו, שפרנסתם בדוחק.

"גטריידה" בגרמנית היא "תבואה". האם היו אבותינו סוחרי תבואה, או מגדלי תבואה או עסקו באופן אחר במוצרי תבואה? וכמה דורות נשאו את השם הזה - אין לי תשובה.

ומהיכן קיבלו את שמם הגרמני? האם היו מאותם יהודים שסולקו מגרמניה במהלך המאה התשע עשרה, ואולי עוד קודם - האנטישמיות בגרמניה לא התחילה עם היטלר - כאשר פולין קיבלה אותם בהמוניהם כי ראתה בהם אלמנט חיובי שיכול לקדם בה את החברה ואת הכלכלה? אין לי תשובות לשאלות אלה.

 

נולדתי בוארשה ב-28 בחודש יולי 1907, וניתן לי שמי: אברם. בפולין של אז לא היה נהוג רישום מדויק של תאריכי לידה. כעבור שנים, כאשר נדרשו לתאריך הלידה הסתמכו על הזיכרון, והוסיפו לתאריך את המילה "בערך", כי מה זה משנה - עוד יום- פחות יום...

לפני נולדו להורי הבנות מרי ורוזה, ואחרי נולדה, כבר בגרמניה, בת הזקונים גילדה.

בשנת 1908 היגרה המשפחה, שמנתה כבר שלושה פעוטות, לגרמניה, בתקוה לשפר שם את מצבה הכלכלי. על משפחתנו בוארשה ידוע לנו אך מעט: כילדים שמענו רק סיפורים מעטים על חיי המשפחה בפולין. אחרי שעזבנו לגרמניה נותק הקשר עם הנשארים בפולין, ורק מכתבים בודדים שהגיעו משם, ובהם בקשות לעזרה כספית, העידו על המצוקה הכלכלית שהיו שרויים בה.

עם המעבר לגרמניה נוסף לי שם שני - "אדולף" - ובקיצור "אדי".

 

הורינו גדלו בבתים אופייניים ליהדות העממית של שלהי המאה ה- 19. שלטה בהם התרבות המסורתית הדתית. הבנים למדו ב"חדר" לימודי קודש בלבד. חינוך הבנות הסתכם במילוי קפדני של חובות הדת והמוסר, ובניהול משק הבית.

סבי, חיים גטריידה, נפטר בצעירותו ואבא נאלץ כנער לפרנס את המשפחה. תוך כדי עבודה למד את מקצועו - ייצור מוצרי עור למיניהם.

לימודי הדת לא סיפקו את אבא, ולאחר יום עבודה ארוך וקשה למד בעצמו לקרא ולכתוב עברית, אידית ופולנית. אבא התענין במגוון נושאים ונחשף בגיל צעיר לבעיה הלאומית היהודית. אבא נעשה ציוני, שילם את ה"שקל" החל מהקונגרס הציוני השני, (אוגוסט 1898). תשלום ה"שקל" שימש כתעודת חברות בהסתדרות הציונית. עם זאת אבא התעניין והתמצא במדיניות הבינלאומית, ועד ימיו האחרונים קרא בדבקות את העתונות היומית.

 

המצב הכלכלי בפולין היה קשה ואבא הצליח לקיים את משפחתו בדוחק. כמו צעירים יהודים רבים ראה גם אבא את חוסר המוצא ואת הצורך לפרוץ את מעגל העוני ששרר בגטו. העיר אופנבך שעל נהר המיין בגרמניה נודעה בימים ההם כמרכז עולמי של תעשיית דברי עור. אבא, שעסק בייצור דברי עור, חשב שיוכל לפתח את המפעל המשפחתי שהקים אם יתיישב בעיר זו. הוא לקח את אשתו ושלושת ילדיו הפעוטים, מרי בת הארבע, רוזה בת השנתיים ואותי, אברם, עוד לא בן שנה, ויצא אל האורות הקסומים-מפתים של אופנבך. ללא ידיעת השפה, ללא אמצעים כספיים ובלי להבין את נורמות החיים החמורות שנהגו בגרמניה בתחילת המאה ה-20. איש לא חיכה להם באופנבך. גם לא "הסוכנות היהודית" ולא "המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ ישראל" שעזרו לי ולמשפחתי לעלות לארץ ישראל 30 שנים מאוחר יותר. עברו עליהם שנים של עבודה קשה בייצור מוצרי עור, כשאמא מסייעת לאבא בעבודתו, ומנהלת את משק הבית, גידול הילדים וחינוכם. בימים אלה הצטרפה למשפחה בת הזקונים - גילדה.

לאט לאט ביססו ההורים את בית המלאכה שלהם והגיעו לעצמאות כלכלית אליה שאפו כל השנים. במקום לייצר מוצרי גלם עבור מפעלים החלו לייצר ולשווק מוצרים מוגמרים שזכו להצלחה רבה. בית המלאכה הקטן התפתח למפעל ממש ששכן במבנה דו-קומתי. כילד בן חמש אני זוכר את פתיחת המפעל החדש, שהיה מצויד במכשיר טלפון - חידוש מהפכני ממש בימים ההם.

 

פרצה מלחמת העולם הראשונה. הורי היו נתינים רוסיים (רוסיה שלטה בפולין) ובן לילה השתנה מעמדם כשהפכו להיות "נתיני אויב", שהשלטון לא חסך מהם את איבתו. כל "נתיני האויב" הועברו למחנות הסגר עם משפחותיהם. עד היום אני זוכר את ההכנות שעשו הורי לקראת שילוחם למחנה הגזרה. נדרשנו לארוז את כל רכושנו תוך מספר ימים ולמצא סידור למפעל המשגשג. ברגע האחרון שונתה המדיניות ומשפחות שמטופלות בפעוטות הורשו להשאר בבתיהן אבל את ראש המשפחה לקחו למחנה הסגר.

אמא נותרה לבד, מטופלת בארבעת הילדים הקטנים, ובניהול המפעל שעליו פרנסת המשפחה. למרות שהיתה מעורה בנושאים המקצועיים והניהוליים, לא היה באפשרותה להשתלט על ניהול המפעל ללא ידיעת קרא וכתוב, ויחד עם זאת לגדל את הילדים ללא נוכחות אבא בבית, בתנאי חוסר מזון ואי ודאות של תקופת המלחמה.

באין ברירה הטילה אמא על מנהל החשבונות של המפעל, גוי גרמני מבוגר, לסייע בניהול המפעל ובחינוך הילדים. הייתי אז כבן 7-8 שנים, וזכיתי לחינוך קפדני נוקשה וחסר רגשות. "המחנך" אמנם העניק לי את השיעורים הראשונים בנגינה בכינור, אבל מהר מאד קשת הכינור הפכה בידיו למקל חובלים...

זו היתה התקופה הקשה בחיי עד שניסיתי פעם להתאבד!

אמא היתה שקועה כל כך בענייני המפעל עד שכלל לא ידעה דבר על התנהגותו האלימה של "המחנך" שלי. לאחר שהתברר שהאיש גנב סכומים ניכרים מקופת המפעל, אמא פיטרה אותו והמשיכה לסחוב בעול לבדה.

 

אבא לקה במחלה קשה ושוחרר מהמחנה, אבל נאסר עליו לשוב לביתו באופנבך. הוא השתקע בבד-הרצברג, עיירת נופש בהרי הרץ. הוא שוטט בחוצות העיירה חסר מעש, לפעמים התגנב לאופנבך באופן בלתי חוקי. ביקורים אלה היו מקור שמחה לכולנו, אבל היו מלווים בפחד עמוק שמא יתגלה על ידי השלטונות וייענש. לעיתים ביקרה אמא את אבא ופעם גם לקחה אותי אליו. אני זוכר את שמחתו הרבה כשראה אותי, בנו יחידו. אני התרשמתי יותר מהנסיעה ברכבת, מהנופים ומבית המלון שבו התגורר אבא. לא הייתי מודע לסבלם של הורי.

אחרי כשלוש שנים קיבל אבא רשות להתיישב בברלין. לקהילה היהודית בברלין היתה השפעה בקרב גורמי השלטון והמשטרה. "נתיני אויב" רבים קיבלו רשיונות מגורים בברלין. בסוף שנת 1917 שבה המשפחה והתאחדה בברלין.

 

בברלין התחלנו הכל מחדש. אמא הצליחה להציל חלק מהרכוש באופנבך ולהעביר אותו לברלין וזה היה הבסיס לשיקום המפעל. ההורים עבדו במרץ רב והצליחו להתבסס כלכלית ולהגיע לרווחה מסוימת. עתה החלו לעצב אותנו כמשפחה תרבותית ושואפת דעת. הבנות הגדולות למדו בבית ספר ערב למסחר, גילדה נכנסה לבית ספר לנערות ואני לבית ספר יהודי לנערים.

היתה זו אמא שדרשה שאקבל חינוך מסורתי. היא גם הקפידה שהבית יתנהל לפי המסורת. אבא היה חופשי יותר בדעותיו, אבל העדיף שנקבל חינוך יהודי לאומי. הוא עצמו השתלב בפעילות הציונית ושימש כיו"ר הסניף השכונתי של ההסתדרות הציונית.

מאבא קיבלתי את ראשית השכלתי הציונית. בשבתות ובחגים, בדרכנו לבית הכנסת, בשיחות בבית, שהפך למעין מועדון תרבותי בו נפגשו אמנים יהודיים וסתם "עמך" לבלות ולשוחח. בבית קיימנו מסיבות התרמה למגבית הציונית והרצאות הסברה בנושאים ציוניים. ממסיבות אלה זכורה לי דמות גבר יפה, בעל גוף, שהיה חייט מוכשר במקצועו, אבל אצלינו התבלט כשחקן בשפה האידית. הוא דיקלם וזימר את מנדלי מוכר ספרים, וגם סופרים אחרים, בכשרון ובחן. בהופעותיו נהננו וצחקנו. אני חושב שמופעים אלה קרבו אותנו לציונות וליהדות יותר מהלימודים המשעממים בבית הספר היהודי בו למדנו.

המפעל התבסס, רמת החיים בבית עלתה, אבל כולנו המשכנו לעזור במפעל. אמא עשתה במפעל את רב זמנה. הבית התנהל בידי העוזרת על פי הוראותיה של אמא. מרי עזרה בניהול פנקסי המפעל ועזרה לאבא במכירות ובביקור אצל הלקוחות. רוזה עזרה בייצור ובאריזת המוצרים, ואני ניצלתי כל שעה פנויה לתפור במכונת התפירה או להוביל בעגלת יד סחורות ללקוחות, עגלה כבדה שהיה צריך למשוך אותה ברחובות העיר.

ההורים עודדו אותנו ללמוד נגינה. אבא אהב מוסיקה והירבה לבקר בהצגות אופרה. רוזה ואני ניגנו בכנור. גילדה ניגנה בפסנתר ומרי למדה זימרה. במסיבות משפחתיות ניגנו ושרנו יחד. לא ידענו משחקים, בובות וצעצועים. אלה נחשבו למיותרים בעיני ההורים, ואנחנו הילדים דוקא התגעגנו אליהם!

 

את ה"בר מצוה" שלי חגגנו בביתנו בפאר רב ובאוירה תרבותית. מיד אח"כ חיפש אבא אפשרות לשלב אותי בתנועת נוער ציונית. כך הגעתי לתנועת הנוער "בלו-וויס", שמאוחר יותר גרמה למתח רב בין אבא שדגל באידאולוגיה הציונית, לביני שרציתי להגשים אידאולוגיה זו...

בגיל 14 החלטתי לסיים את לימודי בבית הספר. לא הצטיינתי בלימודי ולא ראיתי טעם להמשיך ללכת לבית הספר. תנועת הנוער משכה אותי יותר. הושפעתי מאד מהאידאולוגיה של התנועה שחינכה להגשמה אישית חלוצית בארץ ישראל, ומההוי החברתי שבמרכזו היו טיולים ביערות ובמרחבי הטבע. לטיולים אלה הביא עימו כל מטייל כריכים, ובנוסף בישלנו משקה חם בסיר משותף. אני שמרתי על כללי הכשרות והורשיתי לחמם לעצמי משקה בסיר שלי. לקראת סיום הטיול היינו עורמים את שארית הכריכים של כל המטיילים וסועדים בארוחה משותפת מכל הבא ליד. קרה פעם ונשארתי ללא כריך משלי. הייתי מאד רעב ובחרתי לי כריך מהערימה הכללית. במקרה נפל בידי כריך עם בשר לא כשר. אחז בי פחד גדול שהנה הנה יבוא עונשי משמים - אך ימים חלפו ולא קרה דבר. מכאן התחילה, כנראה, התרחקותי ממנהגי הדת, שאימי השתדלה כל כך להעניק לי אותם.

תנועת ה"בלו-וויס" בנתה אותי כאדם. היא נתנה לי ערך עצמי וגיבשה את זהותי כאדם וכציוני מגשים. הייתי קשור לתנועה ופעיל בה, ובממשיכתה תנועת "קדימה", כמעט שני עשורים מחיי: כחניך ומתבגר, אח"כ כמדריך לנוער, ולבסוף - כבר כבעל משפחה, כמדריך ומארגן קבוצת צעירים לקראת עליה לארץ ולהתיישבות.

 

בהשפעת התנועה רציתי להכשיר עצמי במקצוע מועיל לקראת עלייתי לארץ. הורי התנגדו לכך. למרות מסירותם לתנועה הציונית הם חשבו שאין זה מתפקידו של הנוער היהודי המבוסס לעלות לא"י. עליו להכשיר עצמו למקצועות אקדמיים. "את יישוב ארץ ישראל צריך לעשות הנוער היהודי העני ומחוסר הפרנסה ממזרח אירופה" - היתה גישה שרווחה בין ציוני גרמניה. אני לא קיבלתי את דעת אבא ולא יכולנו לגשר בין גישותנו השונות. היה ביננו מתח רב שהגיע עד לקרע ממש. לבסוף התפשרתי עם הורי והסכמתי ללמוד מקצוע שקרוב לעסקי העורות, ושבאותה תקופה היה מבוקש בא"י - טכנאות אורטופדית: ייצור מכשירי עזר אורטופדיים כמדרסים, חגורות שבר, תמיכות גב וכד`. הצלחתי לשכנע את אבא שבידע כזה אוכל לקדם ייצור מוצרים אורטופדיים במפעל. הורי הסכימו וחתמו על "חוזה הלימודים" שהיה תנאי לקבלתי לעבודה בתור מתלמד.

 

בגיל 16, בשנת 1923, התחלתי לעבוד כשוליה-מתלמד בבית המלאכה האורטופדי של בית החולים הגדול ביותר בברלין. העבודה היתה מגוונת ומעניינת מאד. הכרתי פגיעות שונות ולמדתי לתת מענה לצרכים האורטופדיים השונים.

תקופת הלמודים היתה אמורה להמשך שלוש שנים. אבל אחרי שנתיים הורע מצב בריאותו של אבא והוא לא יכול היה לטפל לבדו בכל ענייני המפעל שהתפתח. נאלצתי להפסיק את למודי/עבודתי ולחזור לסייע בפרנסת המשפחה. הצטרפתי למפעל המשפחתי והקמנו בו מחלקה אורטופדית.

 

אחותי גילדה עבדה כמזכירה. כאשר יצאה לחופשה בבית מרגוע באחד מאתרי הנוף היפים בגרמניה הכירה שם את עלזה לב, שהתרשמה מאד מהופעתה התמירה ומעליזותה בחברת מעריצים. גילדה ועלזה מצאו שפה משותפת ביניהן, בילו הרבה ביחד ונרקמה ביניהן ידידות אמת. גילדה סימנה את עלזה כגיסתה המיועדת.

כשחזרה גילדה מהנופש היא הזמינה את ידידתה החדשה לביתנו ודאגה שאהיה במקרה בבית...עלזה לב הפכה לאשה גטריידה.

נישאנו בברלין בתאריך 3 באפריל 1932. בסגנון מסמך הנשואין של הורי הרי ראוי לרשום ש: "ביום שלישי באפריל שנת 1932, הרווק אדולף אברם בן רחל ויצחק צבי גטריידה, נשא לאשה במזל טוב את הכלה עלזה-ריטה בת אמה (לבית סובוטקי) וגרהרד-סמיאס (שמאי) לב".

מאז ועד היום מלווה אותי אשה בכל דרכי ובכל מעשי, כבר יותר מ- 70 שנה! בכל הקשיים והמשברים, בכל המאבקים ובכל ההישגים. גם היום, כששנינו כבר לא מה שהיינו בצעירותנו, לא אעשה דבר בלעדיה.

בשנים הבאות עבדתי במפעל המשפחתי שהתפתח ורכש לו שם טוב. נולדו לנו שלושה ילדים. חיינו ברמת חיים טובה. אבל מתחת לשטח האדמה רעדה. ידענו שהבעירה יכולה לבא כל יום.

 

היטלר עלה לשלטון בגרמניה בשנת 1933. אנחנו, משפחה צעירה בברלין הבירה, מצאנו את עצמנו במוקד השלטון החדש, שנתגלה מהר מאד באכזריותו ואלימותו כלפי מגזרים שונים של האוכלוסיה, ובמיוחד כלפי היהודים. מיד לאחר שהממשל החדש התבסס בשלטון החלו לחוקק חוקים חדשים כנגד היהודים. מי שנחשדו כפעילים בשמאל - קומוניסטים, סוציאליסטים ופעילים פוליטיים שהתנגדו למשטר נכלאו במחנות הסגר, אם לא נרצחו מיד עם לכידתם. התעמולה הרשמית קראה שלא לסחור עם יהודים, ופלוגות ה A.S. של המפלגה הנאצית עסקו בהרס חנויות של יהודים, בהתנפלות על הסוחרים היהודים, בשריפת הסחורות וכד` - כשהמשטרה עומדת מן הצד ואינה מטילה מרות על הפורעים.

אנשים נלקחו לחקירה ולא חזרו. מי שניסה להתלונן או לברר מה עלה בגורל יקיריו קיבל הודעה רשמית שיקירם התאבד, ונדרש לבוא לקבל את הגופה כנגד תשלום הוצאות...

פקידים יהודים, בכל רמות הממשל, פוטרו מעבודתם. רופאים יהודים בבתי חולים ובקופות החולים סולקו מעבודתם, וכך גם אנשי מחקר והוראה באוניברסיטאות ובמוסדות מדע.

כולם איבדו את פרנסתם. מי שהיתה לו אפשרות לצאת - יצא לאותן מדינות מעטות שעוד היו מוכנות לקלוט את היהודים, בעיקר ארה"ב, קנדה וארצות דרום אמריקה. מעט באירופה ואנגליה.

לארץ ישראל יכלו לצאת רק מי שזכו לקבל סרטיפיקט מהשליט הבריטי, ואלו ניתנו בדוחק.

 

בשלב זה, באמצע שנות השלושים, השלטון הנאצי עוד היה נכון לאפשר ליהודים לצאת מגרמניה, אבל בתנאים שהוא הכתיב אותם. לכן התיר השלטון הנאצי לסוכנות היהודית לפעול, אבל רק תחת פיקוח צמוד של משטרת הביטחון.

בברלין פעלו שליחי הסוכנות היהודית חיים ארלוזורוב ולוי שקולניק, לימים ראש ממשלת ישראל לוי אשכול. אחרי מו"מ ממושך הגיעו להסכם משולש עם השלטון הנאצי ועם השלטון הבריטי, ששלט בארץ ישראל. ההסכם אפשר מתן אשרות-סרטיפיקטים לעליה לארץ לשני סקטורים מבין יהודי גרמניה:

א. למספר מצומצם מאד של חלוצים שעברו הכשרה חקלאית או הכשרה מקצועית נדרשת בארץ ישראל.

ב. לבעלי רכוש, שהורשו להוציא אתם סכום של 1000 לירות שטרלינג, לא פחות ולא יותר. יתר רכושם נאלצו להשאיר בגרמניה. תמורת הכסף שהעולה הורשה להוציא סיפקו הגרמנים סחורות לסוכנות היהודית, בעיקר צנורות, ובמחיר כפול ממחיר השוק. הסוכנות היהודית בארץ שילמה לעולה את כספו, כאילו רכשה ממנו את הסחורות. הסחורות שנתקבלו בדרך זו שימשו להקמת יישובים ולהקמת תשתיות.

חיים ארלזורוב, שהיה סטודנט בגרמניה, למד להכיר את "כללי המשחק" עם הגרמנים, והצליח להגיע להסכם שנחשב להישג גדול. הישג זה עלה לו בחייו כאשר נרצח בחוף ימה של תל אביב על ידי מי שהתנגדו להסכם.

באותה תקופה הדרכתי בתנועת הנוער "קדימה". תנועה זו קמה בסוף שנות העשרים והחליפה את תנועת "בלו-וויס" הותיקה, שהיתה מוכרת כתנועת נוער ציונית. "קדימה" היתה המשכה של ה"בלו-וויס" אבל שמרה על א-פוליטיות כלפי חוץ, בעוד שבסתר הכינה את חניכיה לעליה לארץ.

בארץ ישראל שרר משבר כלכלי חמור. הרבה בוגרי "בלו-וויס" שעלו לארץ לא הצליחו למצא עבודה וחזרו לגרמניה. הארגונים הציוניים אבדו מכח המשיכה שלהם וקשה היה למשוך צעירים להצטרף לתנועות הנוער הציוניות.

כמפעילי תנועת "קדימה" היינו חייבים להגיש לשלטונות הגרמניים תכנית פעילות חודשית מפורטת מאד. לכל פגישה של צוות המדריכים, ולכל פעולה עם חניכים או ארוע חגיגי או טיכסי, הגיע משגיח מטעם השלטון, כדי לשמור שלא ייאמרו דברים בגנות השלטון, או ייעשו מעשים שבהם משום התרסה כלפיו. המשגיח היה מגיע לפגישה של פעילים בודדים וכמובן לפגישות שבועיות של החניכים, והיה קשה מאד ומסוכן לנהל את הפעילות החינוכית-ציונית בתנאים אלה.

קשה לתאר באיזה מתח ופחד התנהלו החיים היהודיים בגרמניה הנאצית של ערב מלחמת העולם. הממשלה חוקקה חוקים שחייבו את היהודים לשאת על בגדיהם תג בולט "יהודי".

אזכיר ארוע משנת 1936: פלוגות ה S.S. - "פלוגות הסער" נהגו לצעוד ברחובות במדיהם השחורים ובכובעיהם שסמל גולגולת המת מתנוסס עליהם. הם צעדו בשורות לכל רוחב הרחוב כשהם שרים שירי הסתה ואלימות, ובמיוחד את ההמנון שלהם, ששורת המחץ בו אמרה (בתרגום חופשי) "כשדם יהודי מסכין יותז – כפליים אז מעשנו יומרץ".

הקהל שעל המדרכות היה חייב להצדיע במועל יד ולהריע "הייל" כמנהג הנאצים. מי שלא הצדיע עלול היה לזכות לטיפולם.

פעם הייתי עד למצעד כזה, וכשהצועדים חלפו על פני וכל הקהל הריע והצדיע - המשכתי ללכת לדרכי. לפתע קפץ מן השורות קצין מ"שחורי המדים" ופנה אלי בצעקה: מדוע אינך מצדיע? בלי לחשוב עניתי לו בצעקה, כמוהו: "כי אני יהודי!". הקצין כל כך נדהם מהתגובה שלי שעצר לרגע וסינן: "לא חשוב", חזר לשורת הצועדים. אני רעדתי מפחד כשהבנתי מה עשיתי. הרי יכול היה לעצור אותי ול"לטפל" בי כמו שהגסטפו ידע - ממעצר, מכות ועינויים - ועד חיסולי המלא והגמור.

 

לקראת סוף העשור התגבר זרם המבקשים לצאת מגרמניה, אבל הקושי לקבל אישור יציאה הלך וגדל. ואנחנו כבר משפחה עם שלושה פעוטות...

רצינו לצאת כל זמן שעוד אפשר, כי כבר היה נורא, ואיש לא יודע מה יהיה בעתיד. אבל עמדת ההסתדרות הציונית היתה שאסור להשאיר את הנוער ללא מדריכים ולכן דחו את מתן הסרטיפיקטים למדריכי תנועות הנוער עד שהיה מאוחר מידי...

בזכות שלושת הילדים שלנו קיבלנו לבסוף היתרי עליה בסוף 1937.

 

ביום 25 בפברואר 1938 הגענו לקבוצת שילר.

אשה בת 29, אדי בן 31, אמי עוד מעט בן חמש, גידי בן שלוש וחצי ונורית בת שנה וחצי. (חנן בן הזקונים, ה"צבר" היחיד במשפחה, נולד ב-1945.)

הרושם הראשון היה מעודד: חברים באו לברך אותנו, בהם כמה יוצאי גרמניה (דנקוורט, מוזס, זיכל, רייפן, ואחרים). עברית לא ידענו כמעט, והמפגש עם דוברי גרמנית ובמיוחד עם אלי רייפן שאותו היכרנו מברלין, נתן לנו הרגשה שאנחנו בבית.

קבוצת שילר היתה כבר בת עשר וחצי, וחבריה, רובם ככולם בשנות העשרים שלהם, רובם רווקים, ורק ילדים מעטים כבר מתרוצצים בחצר הקבוצה. התבלטו לטובה שטחי הגינון המוריקים והפורחים, שלא היו נפוצים אז בקיבוצים צעירים.

קיבלנו חדר של שלושה על ארבעה מטרים, בצריף מגורים שהיו בו ארבעה חדרים כמו שלנו ועוד שני חדרים קטנים יותר שבאחד מהם התמקמה המרפאה. הצריף עשוי לוחות עץ מצופים ב"טול" שהוא נייר-זפת שחור שמונע חדירת הגשם אבל סופג קרינת חום, וקירות דקיקים, עם סדקים בין לוח ללוח, שאינם מבודדים את הקולות מהחדרים השכנים, ולא את הקולות ולא את הריחות של חמרי החיטוי העולים מהמרפאה שצמודה לחדרנו. בצריף זה גרנו כשמונה שנים.

 

התחלנו מיד לעבוד. כמו כל חבר חדש התחלנו כ"פקקים" שנשלחים לפי הצורך לכל עבודה "שחורה", וללא קביעות במקום העבודה.

העבודה הראשונה שלי היתה "עבודת חוץ" בפרדסים בסביבה. עבודה קשה בטוריה, בתחרות עם פועלים ותיקים ומנוסים, כי חייבים "לספק את הסחורה" או להשאר בלי עבודה... הקושי היה נורא, וצריך היה לגייס את כל האמונה בדרך כדי להחזיק מעמד.

זכרון נוסף אני נושא מעבודה אחרת בפרדס: כשפרצה מלחמת העולם הפסיקו לקטוף את פרי ההדר, כי היה מסוכן לאניות להפליג בים. הפרי שנשאר על העצים נשר ונירקב. דעת ה"מומחים" היתה שהוא עלול לסכן את היבול של השנה הבאה. נשלחנו לאסוף את הפרי מתחת לעצים ולסלק אותו מהפרדס. עבדנו כפופים מתחת לנוף, זוחלים על הקרקע וסוחבים שק מלא פרי רקוב...מה גדלה אכזבתינו כאשר התברר לאחר מעשה שעבודה זו היתה בלתי נחוצה בהחלט!

אשה עבדה בעבודות שונות במטבח, בשרותים וגם בשדה. זכור לה שעבדה באיסוף תפ"א מהתלם שפתח ישראל ול בעזרת מחרשה רתומה לסוס. יום שרבי במיוחד, והעגלון עם סוסו פותחים תלם אחרי תלם ולא מוותרים!

השינוי שעשינו בחיינו היה קשה בכל היבט: המעבר מברלין הבירה הסואנת אל הקיבוץ בחיתוליו, מהאקלים הקר של אירופה לחמסינים של ארץ ישראל, ההסתגלות לעבודת כפיים קשה, ההשתלטות על השפה וההשתלבות בחיי הביחד של הקבוצה, ה"חינוך המשותף" והלינה בבתי הילדים - הכל היה קשה לנו וגם לילדים, ולאורך זמן.

 

ביום 11 לנובמבר 1939 (אחרי מועמדות של שנה ותשעה חודשים!) נתקבלנו כחברים קבועים בקבוצה. השינוי במעמד הביא אותנו לעבודה יותר קבועה ומסודרת. אשה השתלבה כמטפלת בפעוטים, כמבשלת במטבח, טיפול בחולים ועוד.

אני עבדתי בפרדס ובאמצע שנות הארבעים הגעתי לבננות. היתה חלקה קטנה ליד באר ב`, והאחראי לענף היה אברהם שטייניג. אברהם קיבל אותי בהיסוס רב, אבל אחרי שהוכחתי שאני מסוגל לעבודה הקשה שמאפיינת את מטע הבננות - נעשינו צוות לא רע.

לא היה לנו שום ידע מקצועי, אלא מה שרכשנו מנסיוננו שלנו. אברהם פרש מהבננות ונותרתי הוותיק בענף. אלי רייפן הצטרף אלי. אלי היה חבר שלי והקשר בינינו היה טוב וידידותי. בברלין אלי היה חבר בתנועת נוער שמאלנית בזמן שאני הייתי חבר בתנועת "בלו-וויס" הציונית. אלי נשא לאשה את הילדה שהיתה גם היא חברה בתנועת "בלו-וויס". כך שהיה לנו רקע דומה, ועכשו גם אינטרסים משותפים. בפגישות בערבים, אחרי יום עבודה, היה במה לדון ולדבר.

התחלנו לשאול שאלות בקשר לגידול הבננה וארגון העבודה היומיומית. השאלות הובילו לויכוחים, לפעמים חריפים מאד. אלי נעלב כאשר לא קיבלתי את דעתו, וניתק כל מגע איתי. הוא פנה למזכירות ודרש לחלק את מטע הבננות לשתי חלקות שאחת תהיה באחריותו המלאה. לזה אני לא יכולתי להסכים והצעתי למוסדות שימסרו את כל המטע לאחריותו של אלי. אחרי דיונים קשים החליטה המזכירות שאני חייב להמשיך. מאד הצטערתי לאבד חבר וידיד קרוב.

משנת 1942 ועד 1955 עבדתי בבננות וריכזתי את הענף, שבשנותיו הטובות היה מקור הכנסה מרכזי בין ענפי החקלאות שלנו.

 

התע"ש, מערך ייצור הנשק של ה"הגנה", הפעיל בקבוצת שילר בשנות הארבעים מפעל בלתי חוקי (בעיני השלטון הבריטי) ליציקת רימונים וחלקי נשק. אסור היה שידעו על קיומו, ורק חברים נאמנים ו"בטוחים" מעל לכל ספק הועסקו בו. כחברים אחרים נקראתי גם אני לתת את חלקי. מנהל בית היציקה ראה שלפניו בחור בריא וחזק, והטיל עלי לנפץ גרוטאות ברזל להתכה בעזרת פטיש כבד. העבודה היתה עבודה קשה אפילו ביחס לעבודה בבננות. ליד תנור לוהט ומתכת מבעבעת שנמזגה לתבניות, או במרתף תת קרקעי שנכרה מתחת ללול תרנגולות... תענוג קטן אבל מצווה גדולה וממלאת גאווה. כעבור כמה חודשים חזרתי לעבודה בבננות.

 

עבודתי בענף הבננות הביאה אותי בתחילת שנות ה- 50 לפעילות בארגון מגדלי בננות, בו היתה מחלקה מיוחדת לאיזור החוף והגליל המערבי, שתנאי הגידול בהם שונים מאלו של עמק הירדן, שם נמצאו רב מטעי הבננות.

בשתוף פעולה הדוק עם פרופסור חנן אופנהיימר ומומחי מחלקת המטעים של תחנת הנסיונות ברחובות (היום בבית דגן ובפקולטה לחקלאות ברחובות) ועם השרות המטאורולוגי, יזמתי ובצעתי שורה של מחקרים שקידמו מאד את גידול הבננות בארץ בכלל ובאזור החוף במיוחד. אזכיר אחדים מהם:

* הגנת צמחי הבננה מפגעי קרה. * בדיקת דרישות הצמח למים, ותכנון שיטות השקיה אופטימלית וחסכונית * שיפורים בטיפול באשכול להשגת הבשלה (מילוי) מקסימלי. * שליטה במועדי הפריחה לשם פריסת מועדי ההבשלה לאורך מרבית חודשי השנה. * התקנת שדרות של משברי רוח ובדיקת השפעתן על כמות הפרי ואיכותו. * אבחלת פרי הבננה ועוד.

 

בתחילת שנות החמישים הצטרפה לקבוצה משפחת פילפ והדסה גילון שעלו מדרום אפריקה. פיליפ גילון, עו"ד ממתנגדי שלטון האפרטהייד, הצטרף לצוות הבננות, והדסה, שהיתה ביולוגית בהשכלתה, הקימה בשילר מעבדת מחקר שצויידה ע"י תחנת הנסיונות במיכשור מתאים. כך יכולנו לעשות בבית חלק גדול מהבדיקות שנדרשו לנסויים שבצענו.

כל הנסיונות נעשו בתאום מלא עם מגדלי הבננות בעמק הירדן, שגם הם עסקו בחקר הבננה, ואזכיר את בכירי החוקרים שם - החברים סטולר, יהושע לדרר ודניאל זיו. חלק מהמחקרים פורסמו ב"שדה" ועמדו לרשות כל.

 

בשנים 1955 עד 1957 שימשתי מזכיר ארגון מגדלי בננות. בתקופה זו התחלנו לבדוק אפשרויות ליצוא בננות לאירופה. בחודש ינואר 1955 ליוויתי אניה שהובילה בננות ליגוסלביה. לאורך המסע בדקתי והשגחתי על תנאי ההובלה ואכסון הפרי באניה ובבתי האריזה בארץ היעד, כדי ללמוד על התנאים הראויים ולצמצם נזקים. בעקבות הלקחים שהפקנו יכולנו ליצא בננות לחו"ל ולהקל על השוק המקומי בתקופות של עודפים.

באותן השנים שימשתי במשרה חלקית כמדריך אזורי מטעם הארגון לאזור החוף, מזיקים ויד מרדכי בדרום ועד מצובה, אילון וחניתה בגליל המערבי. באותו זמן גם הכשרתי חברים להיות רכזי הבננות במשקיהם, ואזכיר את נפתלי שמכונה "עקשן", שהקים ענף לתפארת בקיבוצו מצובה, וממשיך ללוות את הענף עד היום.

תקופת עבודתי ב"ארגון מגדלי בננות", והמחקרים שבצענו לקידום הענף היו השנים היפות ביותר עבורי. העבודה היתה קשה, אבל היה הרבה סיפוק ושמחה כאשר הצלחנו למצא דרכים לשפר את הגידול ואת התנובה. והיו גם אכזבות וגם בכינו הרבה. אבל בעיקר למדנו. אני חושב שזה מה שנתן לנו, לחבורה קטנה של מגדלי בננות, את הכוח להמשיך לאורך שנים.

בסיום עבודתי בארגון כיבדו אותי חברי בתואר "יקיר ארגון מגדלי הבננות".

 

בסוף שנת 1956, ביום בהיר אחד, בא אלי חברנו היקר אהרון ראובן מאיר ז"ל, שהיה מזכיר הקבוצה, והציע לי לקחת את התפקיד ואת המכונית היחידה שהיתה בקבוצה. שאלתי אותו ומה אעשה בהם? והשיב: תהיה מרכז המשק!

טענתי לפניו שאינני מבין בחקלאות (מעבר לבננות) ואינני יודע כמעט כלום על ענפים אחרים. אבל נעשיתי למרכז משק בשנים 1957 - 1958.

אחד הפרויקטים הגדולים שהחל עוד לפני שהייתי בתפקיד היה בניית האסם העומד עד היום בחצר. עד הקמת האסם הכנת תערובת המזון ללול ולרפת נעשתה ידנית. חומרי הגלם הובאו בשקים והתערובות הוכנו במיכל מיוחד עם מערבל. העבודה היתה כרוכה בסחיבת שקים כבדים, באבק סמיך, ובאבדן כמויות משמעותיות של המזון, שנגנב ע"י מכרסמים וצפרים.

אלא שהאסם, שנועד לאיסום של גרעיני המזון למשק החי ושל יבולי הגרעינים שנקצרו בשדות שבנגב, לא עמד בעומס ונתגלו בו סדקים. היה צורך לחזק את המבנה ועשינו זאת בהדרכת מומחי הנדסה מהטכניון. האסם שרת אותנו כמה שנים, עד שהוקמו מפעלי תערובת אזוריים שהביאו את התערובות המוכנות עד למיכלים שברפתות ובלולים.

באותה תקופה היתה הפעילות המשקית של הקבוצה באחד משיאיה: עיבדנו בדרום אלפי דונמים של גידולי פלחה. נתן מיר ז"ל ריכז את הפלחה וארגן את עיבוד השטחים העצומים האלה בהצלחה רבה. הוא השקיע את כל נשמתו ואת ליבו, עבד בפרך מלפני זריחת השמש ועד שעות הערב המאוחרות, והפעיל צוות עובדים, מהם חברי הקבוצה ומהם בדואים שכירים.

בתקופת הקציר היה נתן מגיע בערב הביתה עם היבול שנאסף - גרעינים, קש או חציר למספוא - והייתי צריך לגייס חברים, אחרי יום עבודה, לעזור בפריקת החבילות ובסידורן בערימות. זה היה קשה לכולם.

 

בעבודתי בריכוז המשק השתדלתי לקדם הדרכה מקצועית בעזרת חוקרי תחנת הנסיונות ברחובות והפקולטה לחקלאות, כפי שעשיתי בהצלחה בבננות. מרבית מרכזי הענפים קיבלו בחיוב את ההדרכה ושיתפו פעולה. אזכיר בענין זה את חברנו יעקב צוקרברג ז"ל, שהיה מקצוען בתחומו - גידולי מספוא.

 

בנוסף לעבודה במשק השתלבנו גם בפעילות החברתית ובניהול חיי הקהילה. בין התפקידים שמילאתי במהלך השנים:

1941 - ועדת אספקה וועדת חופש.

1942/3 - גזבר שני (פנים) וחבר מזכירות.

1944- מרכז וע אספקה וחבר מזכירות.

1948- מרכז ועדת עבודה.

1950- ועדת משק.

1951- ועדת בריאות, ועדת נוער.

1952- ועדת חינוך, נשיאות אסיפה שנתית.

1953- ועדת חינוך.

1954- ועדת חברים.

1955/6- ועדת משק.

1956/7- מרכז משק.

1960- רכז הטיפול בשילומים.

1968- ועדת משק, ועדת תקציבים.

1970- ועדת עבודה.

1971- ועדת משק.

1972-ועדת שילומים והנהלת שילטקס.

(נמסר ע"י צוות הארכיון. אני מודה על היענות לפנייתי).

 

בשנת 1959 התקיימו בקבוצה דיונים על הצורך בהקמת מפעל תעשייתי שייתן תעסוקה ופרנסה לחברים ולחברות שמטעמי גיל ובריאות אינם יכולים להמשיך לעבוד במשק החקלאי וב"ענפי השרות".

היו התלבטויות קשות, גם בקרב חברי הקבוצה וגם במחלקה המשקית של "אחוד הקיבוצים". האידאולוגיה המסורתית שלנו גרסה "חקלאות" ולא "תעשיה", וגם הרצון להמנע מהעסקת עובדים שכירים. והנה הצרכים סותרים את האידאות...

הדיונים נמשכו כמה חודשים ובמאי 1960, אחרי שהוחלט לבדוק את האפשרויות להקמת מפעל תעשיה, נתבקשתי להביא הצעות למפעל מתאים. קיבלתי עלי את המשימה הזו, למרות שהצטערתי מאד להתנתק מהעבודה בבננות ובארגון מגדלי הבננות, שבהם השקעתי כמעט עשרים שנות עבודה.

הערכתי שההחלטה על הקמת תעשיה היא נכונה ונחוצה. מאחר והיה לי נסיון מסויים בניהול והפעלת מפעל לייצור מוצרי עור שהיה לנו בגרמניה - חשבתי שאוכל להביא כאן תועלת.

התחלתי לאסוף מידע על מפעלי תעשיה ש"מחפשים כתובת" אבל רובם לא התאימו להנחיות שקיבלתי, ולא נתנו מענה לצרכים של אוכלוסיה מבוגרת.

בחיפושים נעזרתי במשרד צנוע שהקימה התנועה הקיבוצית כדי לענות על צרכים דומים של קיבוצים נוספים. ואז הגעתי לאדם שהציג עצמו כמנהל מקצועי של מפעל לייצור סרטי טקסטיל. ברצונו לפרוש מהמפעל, אמר, ולהיות עצמאי. ביקרתי במפעל והתרשמתי רע ממצב התחזוקה שלו. אבל ראיתי שתהליכי העבודה עשויים להתאים לנו.

בררתי פרטים על הלקוחות של המפעל, התקשרתי עם הספקים של חומרי הגלם ולקחנו דוגמאות של המוצר המוגמר, כדי לברר כמה חומרי גלם הושקעו בו. מהניתוחים המפורטים שעשינו מצאנו שבמחירי השוק (דאז!) נשאר ליצרן רווח לא רע. היתה בעיה אחת מהותית: ההספק הנמוך של מכונות הייצור מחייב הפעלתן בשלוש משמרות. האם החברים יסכימו לכך?

הבאתי את כל המידע לפני אסיפת הקבוצה ב-11 לפברואר 1961, להכרעה. והחברים החליטו בחיוב! החלטנו לעבוד מההתחלה ללא עבודה שכירה, החלטה שמהר מאד נאלצנו לחזור ממנה.

התחלנו לעבוד בצוות מצומצם שבו היו קורט זיכל ז"ל, הילדה רייפן ואחרים, ואיש המקצוע, עימו חתמנו הסכם שותפות.

 

במקביל קיבלנו עלינו, אשה ואני, לרכז את הטיפול בקבלת השילומים מגרמניה עבור חברי הקבוצה. עשינו זאת אחרי שעות העבודה, במשרד מאולתר בדירת החדר שלנו ובעזרת מכונת כתיבה שהבאנו מגרמניה עם עלייתנו ארצה. פעלנו בתאום עם המחלקה לפיצויים שהוקמה בתנועה הקיבוצית, כדי להבטיח את זכויות חברי הקיבוצים. זו היתה עבודה משרדית רבה שהעסיקה אותנו שעות רבות, והכל אחרי יום העבודה הרגיל.

הטיפול בקבלת השילומים היה כרוך במענה לדילמות קשות שעלו: כיצד לנהוג בכספים אלה בחברה שאין בה רכוש פרטי. עד היום לא מצאנו תשובות לכל השאלות...

 

היה קשה מאד לקבל מידע על יצרני המכונות הספציפיות למפעל. איתרנו יצרנים רלוונטיים בגרמניה ובשוויץ.

בגרמניה, בעיר קלן, היה משרד של המשלחת הישראלית לביצוע הסכם השילומים. הם תיאמו עם היצרנים וקבעו לנו פגישות. נסעתי לגרמניה פעם ראשונה מאז שעזבתי אותה בשנת 1937, ערב מלחמת העולם ופשעי הנאצים במהלכה. לא יכולתי להתנתק מזכרונות העבר. השוטרים בנמל התעופה הזכירו לי את מדי אנשי האס אס בברלין שלפני המלחמה. הלב דפק. רק בקושי מסרתי לידיהם את הדרכון להחתמת כניסתי לגרמניה.

נתקבלנו בסבר פנים יפות במשרד משלחת השילומים. העזרה היתה חשובה ומועילה. ביקרנו במפעלים שבסביבת קלן וסגרנו עסקאות של כל מכונות העזר.

היצרן של מכונות הקליעה, אלה המכונות שמייצרות את הסרטים, נמצא באיזור רחוק מקלן, ונסענו ברכבת שעות רבות. מנהלי המפעל השאירו רושם קשה: גרמנים טיפוסיים מתקופת הנאצים. הביקור היה לא נעים למרות שהתאמצו מאד לזכות בהזמנה של כ- 100 מכונות קליעה.

החלטנו לבדוק את המפעל השוויצרי, שעליו היו המלצות טובות בספרות המקצועית.

המפעל שכן בכפר קטן, בתוך יער. נוף משגע, אנשים נעימים, הצעת מחיר יותר זולה, ובעיקר- מנהל המפעל הציג בפנינו פטנט חדש, מתקן שמותח את הסרט בזמן הייצור ומבטיח מוצר משופר. סיכמנו את העיסקה וחזרנו הביתה.

1961 הקמת המבנה למפעל

הגיע הזמן לבנות את המבנה למפעל. קבענו את המקום, התקשרנו עם אדריכל וחיפשנו קבלן. הרבה התרוצצתי לקבל את האישורים הדרושים, להגיש תכניות לרשויות ולקבל מימון ממשלתי.

במשרד המסחר והתעשיה שהיה אחראי לסיוע להקמת מפעלי תעשיה התייחסו בספקנות באשר לצורך במפעל נוסף מסוג זה. בהרבה מאמצי שכנוע הצלחתי להוכיח להם שהמפעל יוכל ליצא את מרבית התוצרת - ועמדתם השתנתה. הצלחנו לשכנע את בנק ישראל להעמיד הלוואה להקמת המפעל, לא לפני שבדקו לעומק כל ההיבטים הכלכליים שעליהם התבססנו. עם כל הפקידים יצרנו קשרי אמון וכבוד הדדי. קשרים שאפשרו לנו להעזר בהם בכל ענין, גם כעבור שנים, כאשר קודמו בתפקידיהם.

1962 הבניה נסתיימה והמכונות היכן?

מכונות העזר שרכשנו בגרמניה הגיעו בזמן. אבל מכונות הקליעה שהזמנו בשוויץ התעכבו, ובלעדיהן אי אפשר להתחיל לייצר!

מברקים (לפני עידן הפאקס והמחשב), טלפונים בהולים ומכתבים רשומים - ואין תגובה. חששתי שסכומי הכסף ששילמנו כמקדמות הלכו לאיבוד. אבל מה זה לעומת השבתת הייצור שטרם התחיל... לא ישנתי בלילות ושגעתי את כל מי שבקרבתי, והכי סבלה ממני אשה. כעסתי על היצרן שכך סידר אותי ולא עמד בהתחייבויותיו. שקלתי לנסוע לבדוק מה ניתן עוד להציל.

כעבור כמה חודשים הגיעו סוף סוף המכונות. נסעתי לנמל להביא את המכונות. ביקשתי שיפתחו את אחד הארגזים וראיתי שאכן המכונות הגיעו. יכולתי לנשום לרווחה.

אבל "מחלות הילדות" לא נגמרו.

הכנסנו את המכונות לאולם הייצור בעזרת מלגזה. הרצפה לא עמדה בעומס וחלקים גדולים שלה שקעו תחת משקל המלגזה.

למשלוח המכונות נלווה מומחה מטעם היצרן, שהיה צריך להרכיב את המכונות ולהפעיל אותן. הוא לא הצליח ליצר את המוצר המבוקש. במשך כמה שבועות ניסינו להתגבר על הבעיה וייצרנו מוצר פגום שנאלצנו למכור כאיכות ירודה. כמובן הסתרנו את שם "שילטקס" כדי לא לזהות את התוצרת הפגומה עם המפעל שלנו.

התברר שדוקא אותו פטנט חדש שבגללו החלטנו לקנות את המכונות מהיצרן השוויצרי, הפטנט הזה אחראי לתקלה. מנהל המפעל בא משוויץ והחליף את הפטנט המכשיל. אחרי כמה שבועות של ייצור פגום, מתח, תסכול ועצבנות יכולנו לגשת לייצור סדיר בקיץ 1962.

בסיום סיפור ההרפתקאות שלוו את הקמת שילטקס אני רוצה להזכיר את חברי הטוב דוד עופר ז"ל, שבתחילה התנגד להקמת המפעל, אבל אחרי שנפלה החלטה בניגוד לדעתו, עמד לצידי ועזר לי לעבור את הימים הקשים בפיננסים ובכלל. דוד השתלב בעבודת המפעל ושימש לי כיועץ כלכלי ומנהל החשבונות של "שילטקס".

 

באותם ימים, בהם גורל המפעל עמד בספק, קיבלנו אשה ואני מכה קשה ביותר.

אשה עבדה במזכירות הקבוצה. אחרי יום העבודה במזכירות עשתה איתי, בדירת החדר שלנו, את עבודת המשרד של המפעל. היא עשתה זאת רק בתוקף אחריותה לעבודתי ובזכות שליטתה באנגלית ובגרמנית ובכתבנות משרדית, ובעזרת מכונת הכתיבה הגרמנית העתיקה שהזכרתי כבר.

אשה היתה שותפה לכל תהליך הקמת המפעל על כל הצרות והמתחים שלוו אותו. היה לנו ברור וטבעי שאשה תשמש כמזכירת המפעל כאשר תתחיל העבודה הסדירה במפעל.

אבל היה מי שחשב אחרת. בלי להתחשב במצבנו הקשה ובדאגתנו להפעלת המפעל חרף כל הקשיים, בלי להבין את נטל האחריות המוסרית שהכבידה על מצפוני בשל ההשקעות במפעל שעוד לא נכנס לשגרת ייצור תקין, בלי כל שיקול דעת יסודי, ובלי להוועץ בנו כלל, החליט מזכיר הקבוצה שאשה לא תעבוד במפעל, מפני שחברה אחרת שרצתה לעבוד במפעל סרבה לעבוד לצד אשה...

החלטה זו היתה בבחינת סטירת לחי לשנינו, והיא הונחתה עלינו בלי לשתף אותנו בברורים שהביאו להחלטה המבישה הזו.

ברגע שהודיעו לי על ההחלטה עזבתי את העבודה בכוונה לעזוב את הקבוצה.

חברים שכיבדתי מאד ולוו את הקמת המפעל כמו דוד עופר ז"ל ושפרינצה לכטר ז"ל הפצירו בי ללכת לברור, ומצפוני לא הרשה לי להתעלם מבקשתם.

הברור התקיים לפני ועדת החברה של התנועה הקיבוצית. הועדה תמכה תמיכה מלאה בעמדתנו, וביקרה קשות את התנהגות מוסדות הקבוצה.

החלטות הועדה הניחו את דעתנו, אבל שנים ארוכות עברו עד שהתגברנו על העלבון הצורב.

אשה קיבלה את תפקיד מזכירת המפעל והתמידה בו עד שפרשה מהעבודה בשנת 1992, בעקבות פציעתה בתאונת דרכים.

 

חדירה לשוק ורכישת לקוחות היא המבחן האמיתי לכל יצרן חדש. השוק של סרטי טקסטיל היה בעיקרו בידי המפעלים הקיימים. סיטונאים שרכשו סחורה בכמויות גדולות והפיצו אותה לחנויות וליצרני הלבשה. הסחר עם הסיטונאים היה קשה ביותר עבורנו בגלל מוסר תשלומים ונורמות מסחריות ירודות שהיו נפוצות בקרב הסיטונאים. גם מס קניה בשעור של 30% היווה בעיה ונושא למקח וממכר...

המפעלים הגדולים כמו גוטקס, סברינה או לודזיה ואתא עבדו עם הסיטונאים והיה קשה לשכנע אותם לקנות סחורה מיצרן חדש, שאיכות מוצריו לא ידועה.

הייתי חייב לקיים שיחות הסברה רבות עם כל מי שהוא בעל עמדה בחברה כדי לשנות את ההסתייגות מלעשות איתנו עסקים. לעובדה שמאחורי המפעל עומד קיבוץ היתה אז, שלא כהיום, משמעות חיובית, אבל המבחן היה באיכות הסחורה, בעמידה בלו"ז לאספקת ההזמנות, במחיר תחרותי. עבדנו קשה כדי לעמוד בכל המבחנים האלה ולאט לאט הצלחנו לשבור את הקרח ולהוכיח את יכולתנו.

כך הפכנו את "שילטקס" למותג, לשם שמבטיח איכות גבוהה ואמינות מלאה. "חדרנו" למשרד הביטחון ולשקם, כיסינו את היצרנים בחיפה ובצפון. הדרישה למוצרינו עלתה והתחלנו לייצר בשלוש משמרות עם צוות עובדים בהתאם.

מוצרים חדשים, ייצוא והתבססות

הייצור נכנס לתלם, רכשנו לקוחות נאמנים והתחלנו לפנות לייצוא. זאב גורן הצטרף למפעל "לשנה אחת בלבד" אבל לשמחתי נשאר עד היום...

היה לי ברור שעלינו לפנות למוצרים חדשים. זיהיתי ירידה בביקוש למוצרי הקליעה הזולים ועליה בביקוש למוצרי אריגה וסריגה. אלו טכניקות ייצור יותר מורכבות, שנותנות מוצרים הרבה יותר טובים משאפשר לייצר בקליעה, אבל צריך ללמוד אותן ביסודיות.

פגשתי בבחור הולנדי שעבד בארץ באופן זמני. הוא הכיר בעל מפעל אריגה בהולנד, שהיה בעל מצפון יהודי חם, והסכים לקבל ישראלי צעיר להכשרה מקצועית למשך שנה.

צריך להבין שיצרנים אינם ששים להעביר את הידע המקצועי שלהם לאחרים, וכאן היתה הענות מעל ומעבר למצופה. ביקרתי במפעל ומצאתי שיש בו מחלקת אריגה די גדולה. חנן, שעבד כבר בשילטקס, הסכים לצאת לשנת לימודים במפעל ההולנדי. בעל המפעל מצא לחנן מורה לתיאוריה של האריגה.

החיבור של חנן עם בעל המפעל ועם המקצוע החדש היה מעולה. חנן רכש מקצוע חשוב על כל סודותיו, וגם ידיד שמסייע לנו בעניינים שונים.

את מכונות האריגה הזמנו והרכבנו עוד לפני שחנן חזר מהולנד. המפעל גדל והתרחב, נרכשו מכונות חדשות, הקמנו מחלקת גימור לצביעה ואשפרה, פעולות שנעשו עד כה במפעלי טכסטיל בתל אביב, ושלחנו עובדים ללמוד ולהשתלם במפעלים בחוץ.

באותו זמן שהקמנו את מחלקת האריגה מצאתי אצל מפעל ידוע שיטה חדשה לייצור תחתונים בסריגה. באותה מכונה יצרו גם את הסרט האלסטי. המכונה היתה של מפעל איטלקי.

השילוב מצא חן בעיני, ובעל המפעל היה מעונין לקנות מאתנו את הסרט האלסטי. מיד התקשרנו והזמנו את המכונות. המכונה הגיעה אבל הבנין עבורה לא היה מוכן. העמדנו אותה בבאר הישנה והמומחים שלנו הפעילו אותה שם ולמדו ליצר את הסרט האלסטי. כאשר העברנו את המכונה למקומה הקבוע יכולנו כבר להפיק סרטים אלסטיים במגוון דוגמאות. המוצר החדש מצא חן בעיני הלקוחות ומהר מאד ראינו צורך להזמין מכונות נוספות כדי לענות על הביקוש.

 

באחד הביקורים שלי אצל יצרני מכונות הראו לי מוצר חדש שעשוי שני סרטים: בסרט האחד מעין ווים ובסרט השני לולאות. כאשר מניחים את הסרטים זה על זה הם ניצמדים בחוזק רב - הצמדן.

הצמדן היה מוגן בפטנט ולא יכולנו לרכוש את המכונות לייצורו. היצרן הבטיח לי שכאשר יפקע הפטנט ישמח לספק לנו את המכונות. אחרי דיונים הוחלט להכנס גם לתחום זה. ייצור הצמדן בשילטקס החל אחרי שכבר פרשתי מניהול המפעל.

בשנת 1977, כשהגעתי לגיל 70 העברתי את ניהול המפעל לזאב גורן. נשארתי במפעל עוד כעשרים שנה ועסקתי בקשרים שלנו עם ספקים ועם לקוחות חו"ל.

בשנת 1997, כשהגעתי לגיל 90, פרשתי סופית מעבודתי ב"שילטקס".

 

בכל מה שעשיתי בקבוצה היו לי שותפים רבים, שבלעדיהם לא היינו מגיעים למה שהגענו. אני מודה לכל מי שהושיטו עזרה, במעשה ובמחשבה, לחברים שתמכו בנו בשנים הראשונות וב"חבלי הקליטה" הקשים שעברנו. לחברים שהיו שותפי-אמת ולוו אותי בעבודתי בבננות ואח"כ ב"שילטקס". אני מאחל לכולם חיים ארוכים ומאושרים.

אני זוכר בצער את מי שכבר אינם איתנו. לכולם נתונה התודה מכל לב.

תודה אישית לאשה רעייתי, שהיתה לצידי לאורך כל השנים האלה, שותפה מלאה לפעילות, לתסכולים וגם להצלחות ולהישגים. רק בתמיכתה החמה בכל עת הגענו עד כאן.

 

אדי נפטר בשנת 2004 כשהוא בן 97, מוקף במשפחתו הענפה והחמה.

 

 

 

 

 אדי, נורית, חנן, אמי, גידי ואישה גטריידה - 1951