דפי הנצחה

 

נולדה ב- 02.09.1920 בעיר אלברפלד שבגרמניה, לקלרה ושמעון הירש.

בתיה גדלה בבית שספוג היה באהבת ציון ואהבת אדם. לחינוך הציוני הזה נוספו ערכי חלוציות והגשמה, אותם ספגה בסניף תנועת "הבונים" בעיירה.

הוריה לא זכו לממש את כמיהתם לארץ שכן נספו בשואה, באחד מהמחנות בפולין.

בתיה עלתה ארצה במסגרת עליית הנוער ב- 1936, ונקלטה בחברת הנוער של קיבוץ עין-חרוד, בו התחנכה בשנים 1936- 1938.

בעין-חרוד התקשרה לעבודת החקלאות בכלל, ולרפתנות בפרט.

בתום תקופת חינוכה ולימודיה במסגרת עליית הנוער, היא עבדה כמדריכה לענף הרפת לילדים שהתחנכו במשק הפועלות ע"ש חנה צ`יזיק בצפון ת"א.

בתיה הגיעה לקבוצת שילר באקטובר 1946, ונישאה לחבר יחזקאל אילן בי"ב באדר תש"ז.

גם כאן המשיכה לעבוד בענף התמחותה - ברפת. עקשנות חיובית סמלה את דרכה, החל מתחילת עבודתה ברפת, עם הכוח הפיסי, כוח הרצון לא לפגר אחרי הגברים והצעירים ממנה. כעבור תקופה הוטל עליה ריכוז מחסן הבגדים, והיא מילאה תפקיד זה מ- 1957 ועד יומה האחרון.

 

במקביל לעבודה, מילאה בתיה תפקידים ציבוריים רבים בקבוצה: הן כחברה בועדות שונות והן כמזכירת הקיבוץ - תפקיד אותו מילאה שלוש פעמים.

בתיה היתה דמות מיוחדת במינה. היא הצטיינה ביושר ובנאמנות ללא גבול.

היא גילתה כוח ויכולת עבודה בלתי רגילים ומילאה את משימותיה כנדרש, במסירות ובאהבה, בלט במיוחד כושרה האירגוני המרשים.

כותב גורי מיר:

"ערבי חגים, חג הפסח - ליל הסדר, חג העצמאות, ראש השנה, כשכולנו מסובים בבגדי חג, נהנים מיופי אולם חדר האכילה הישן והחדש, שולחנות ערוכים בטוב טעם וכל חבר יודע מקומו, אין דוחק, אין ריצה לתפישת מקומות. כל זאת בזכות בתיה".

כשנולדו בניה הקדישה זמנה ומרצה בגידול הילדים ובבנין משפחה לתפארת. "להיות בן, כלה או נכד שלה זה משהו מיוחד, כאילו השתיכת לקטגוריה נפרדת. אנחנו היינו הכי יפים, הכי חכמים ולרוב צודקים". המשפחה היתה תמיד במקום הראשון - מרכז החיים עבורה.

בתקופת חייה האחרונה סבלה בתיה ממחלה, ואז גילתה כוחות נפשיים בלתי נדלים.

 

ט"ז בכסלו תש"ן