חזקה כמו שור עקשנית כמו פרד והיא בכלל מזל דגים, ככה היא היתה, מלאת ניגודים.

בן אדם פרגמטי מצד אחד עם בחירות משונות מצד שני.

מי חושב לרווח ילדים כך שלא יהיו 2 בנים בצבא?

ומי קורא ל 3 בנים בשם שלא ניתן לבטא כמו שצריך בשפת האם שלך?

היא הגיעה לכאן בגיל 19 ישר לתוך משפחת קלינגהופר בה מצפים מכולם לקודים התנהגותיים קפדניים... אמא מצידה לא עשתה דבר כדי להשביע רצון כזה או אחר. כשלא היה לה נוח, היא לא היססה להביע את דעתה או לשנות כיוון, גם אם זה אומר לעצור טיול שלם של הקיבוץ ולרדת מהאוטובוס בגלל שהנסיעה מפחידה אותה.

אמא הייתה טיפוס שונה בקיבוץ, לא אישה של סמול טוק, סלדה מזיוף ולא רצתה לשחק את המשחק, במידה מסוימת, ילדותית.

היו לה דעות מאד נחרצות לגבי כל דבר ובעיקר לגבי אנשים.

היא ניחנה בחושים חדים לזהות כל ניואנס ולהחליט על המקום, אוהבת לא-אוהבת.

הגישה הזאת, לא עזרה לה בחיי הקיבוץ בכלל ובמשפחה המורחבת בפרט.

רשימת האנשים שבאמת אהבה, קצרה. אבל אלה שזכו לראות מה קורה באמת מאחורי החזות הקשוחה, גילו אישה חכמה ורגישה עם מגוון גדול של תחומי עניין שמוכנה ללכת עד הסוף עבורם.

למרות אופייה העיקש, אמא מילאה אחר כל החובות הקיבוצויות ואף צברה קבוצה אוהדת של נשים שהלכו אחריה בכל חוגי המלאכה שעשתה בקיבוץ.

תכונה דומיננטית נוספת שאפיינה את אמא היא דיסקרטיות. אמא לא אהבה למשוך תשומת לב. חונכנו מגיל צעיר לא להעיר על בגד או שעון חדש שקנתה בנוכחות אבא, שלא יתרגז.

היא הייתה מלאת סודות. את חלקם אנחנו יודעים, את רובם אני מאמין שלעולם לא נדע.

בתור הבן הקטן, זכיתי ליחס מיוחד. זה התחיל בכך שעד גיל שנתיים הייתי כלוא בלול. לטענתה היא הגנה עליי מפני דריסה ע"י שלושה בנדיטים שהתרוצצו ללא הרף.

בבית הספר כבר לא היה לה כוח להילחם, אז נהניתי מקצת שקט.

לאחר שהבית התרוקן ואני כבר עברתי לבית הנעורים, הסכימה אמא לקבל כלב למשפחה למרות שלא היה נחמד בכלל. זה היה חלק מתהליך ההתרככות שלה שנמשך עד יום מותה.

גם ההתמודדות שלה עם המחלה נעשתה בדרך אנקית טיפוסית,

החלטה מהירה על ניתוח להסרת האיום. דרך פעולה שכבר הוכיחה את עצמה בעבר. כימו? לא בא בחשבון. לא באנו לכאן כדי לסבול.

אני מתנחם בכמה דברים,

אמא חייתה חיים טובים ושלמים עשתה מה שאהבה והגיע לסיפוק בכל התחומים.

הקימה משפחה לתפארת, קשרה חברויות אמת, השלימה לימודים גבוהים טיילה בעולם וביקרה בכל המוזיאונים החשובים וגם הצליחה לא רע בברידג'.

הלוואי על כולנו.

גילי 

על היחסים בין החמות לכלה נכתבו אינספור בדיחות, דרמות ואפילו טרגדיות. אבל אנק הצליחה לכתוב ארבעה סיפורי אהבה. ארבעת הסיפורים שונים מאוד זה מזה, כשם שאנו, ארבע הכלות שלה, שונות מאוד זו מזו. יש להם עלילות אחרות ומקצבים שונים, אבל כולם מבוססים על אותם מוטיבים: כנות, פתיחות וכבוד.

 

נדמה לי שארבעת הבנים העבירו את כולנו הכנה לקראת הפגישה הראשונה איתה. זאת היתה האקספוזיציה, והיא כללה משהו בין התיאור המתון "הולנדית קשוחה" להגדרה הציורית "אמא קומנדו". כי אנק לא היססה לקרוא אליה את בניה לעזרה בכל דבר - שיפוצים, ניסורים, תיקונים, סבלות - והם התייצבו בדום מתוח. אבל עד מהרה למדנו גם אנחנו שאנחנו רשאיות לקרוא לה בהתראה קצרה לבייביסיטינג, לבקש שתסיע את הנכדים או שתתפור לנו, תקצר, תצר, תטליא ותתאים, והיא נענתה ברצון והפליאה לעשות באצבעותיה המיומנות.

 

בסיפור האהבה שנרקם בין אנק לכלות שלה, לא היתה נקודת מפנה עלילתית. אנק הקפידה לא לעשות הצגות, לא להתחשבן, לא להעמיד פנים. היא בנתה איתנו קשרים שנשענו על גילוי לב.

היא השתדלה מאוד לא להתערב - אלא להציע.

היא ניסתה לא להתעכב - אלא להתקדם הלאה.

והיא לא באמת היתה קשוחה - היא היתה הוגנת.

 

ומעבר לכך היא היתה גם חכמה, יצירתית, רגישה ונדיבה. והיא השאירה לנו את ארבעת הגברים הכי חמודים, הכי חרוצים, הכי נאמנים והכי הגונים בעולם. ארבעה גברים בדמותה ובדמותו של מיקי גם.

תודה, אנק.

כבר מתגעגעת,

שירי פ.

 

 

ישבתי לכתוב לכם זיכרונות מסבתא, אבל הם עלו והציפו אותי בלי שום סדר, לא קוהרנטים, לא כרונולוגים. המוח לא נשמע לקריאה לחשוב פתאום על העבר, על כל החיים שאני מכירה בעצם, כשהכל עדיין כל כך הווה. רק לפני שלושה שבועות באתי לבית חולים, אחרי שסבתא חזרה אליו עם הזיהום בלבלב. זה היה קצת לפני ראש השנה. סבתא התלוננה שהיא לא יכולה לאכול את כל הדברים הטובים. אסור לה תבלינים, אסור לה חמאה, אסור לה שרימפס. היא היתה חדה וכעוסה על העוול הזה, עם ארשת פנים של "זה לא הוגן" ופרצוף לא מרוצה של ילדה, שהבהיר לי שוב מאיפה ירשתי אני את המחוות האלה.

 

בעודי כותבת וחושבת על הזיכרון האחרון מסבתא, קיבלתי הודעה מחברת ילדות טובה, איתה לא דיברתי כבר 8 שנים. היא הכירה אותה טוב, מהסיפורים אבל בעיקר מכל הפעמים שהיא הסיעה אותנו, מהקניון, מפארק המדע, מהרכבת ברחובות וחזרה לקיבוץ. צמידי הזהב מצטלצלים כשהיא העבירה הילוך באיביזה כמו נהגת שודים, ולאונרד כהן מתנגן במלוא העוצמה. ההודעה הזו הזכירה לי כמה סבתא הייתה נוכחת בחיי דווקא בחוויות היומיומיות, בכרוניקה. אם זה לאסוף אותי מבית הספר או מהחוג, לתקן עוד שמלה, לתפור תחפושת לפורים, כיסויים לכריות של הספה הישנה שמצאנו כשעברתי לדירה בירושלים, מסיכה לקורונה, והרשימה לא נגמרת. תוך כדי שאני נזכרת, הבנתי שגם הגופייה שאני לובשת עכשיו עברה תיקון תחת ידיה.

 

זה לא שתמיד היה קל להזמין עבודה מהתופרת. כל תפר עבר משא ומתן, בגדים "פושטים" מבד זול לא נכנסו תחת המכונה. בכלל, סבתא היתה האישה עם עמוד השדרה הכי יציב שאני מכירה. גם בתוך הקיבוץ, גם במשפחה, היא עשתה כמעט תמיד מה שהיא רצתה. אולי הנכדים הצעירים וג'וני החתול כבר זכו לגרסה מרוככת יותר, אבל אני זוכרת בעיקר את הגרסה האורגינל. סבתא שהייתה איתי ברוגז תקופה לא קצרה, כך מספרים, אחרי שבגיל 5 ירקתי עליה כשלא רציתי לבוא איתה, והיא התעקשה. כשבאה עם סבא לשמור עלינו באחת הפעמים שההורים טסו לחו"ל, הכריזה שאנחנו כבר גדולות מספיק וצריכות להכין לעצמנו כריכים לבית ספר. למרות שהייתי בתחילת התיכון, היינו רגילות שבכל ערב אבא מכין לנו כריכים מדוגמים לבית ספר. ריאן עם סבתא לא מתעסקת, והכינה לעצמה כריך בכל יום, אבל אני, שלמדתי עקשנות מן הטובה ביותר לא רציתי להסתכן ביצירת תקדימים, ופצחתי בשביתה משלי. לא הכנתי כריך, ובכל יום הגנבתי לתיק תפוח ושקית עם קורנפלקס, בתקווה שסבתא תישבר. אבל לעורר רחמים עם קורנפלקס ותפוח בקרב האישה שהסלוגן שלה היה "רעבים, יאכלו. לא רעבים, לא יאכלו", היה חסר סיכוי, ואני העברתי את השבועות האלה על תפוח וקורנפלקס.

 

אבל למרות הקשיחות הזו, הבית של סבא וסבתא תמיד היה מקום מפלט בשבילי. בכל הפעמים שברחתי מהבית הגעתי לשם. ולמרות שההבטחה שלא יספרו להורים שאני שם הופרה בכל פעם, המשכתי להגיע. אחרי שנים, כשהריבים בבית התלהטו ואני רציתי לנסוע להתלונן במשטרה, סבתא הגיעה להרגיע אותי ולקחה אותי במקום לעובדת הסוציאלית של מחלקת הרווחה במועצה. וזה לא רק התמיכה, אחרי הכל הנכדים זכו גם להרבה פינוקים. הצפייה בסרטים מצוירים בווידאו בבית של סבא וסבתא, עם קערת במבה וכוס חלב, התחלפה בנסיעה יחד לקולנוע לראות את סרטי הארי פוטר שהיא אהבה, ובהמשך בבילוי יום הולדת בו כל נכד הוזמן ליום כיף כדי לבחור לעצמו מתנה בקניון, ואז לאכול במסעדה בפארק המדע.

 

סבתא, היית עמוד השדרה שמחזיק יחד את המשפחה, עם ארוחות השישי מרובות המשתתפים שאירחת אצלך בכל שבוע, שתמיד הסתיימו במילות הסיכום "אכלתם יפה", כשכלי ההגשה נותרו ריקים. ובאותה הנשימה, האופן שבו שמרת על סדר היום שלך ושל סבא, על כל התחביבים והעיסוקים שלך בעדיפות גבוהה, הוא מעורר השראה. סבתא תמיד עסוקה, עם הברידג' וההולמס פלייס, הרצאות בת"א עם יעל, פרויקטים של תפירה או משחקי מחשב, את כל הזמן בעשייה.

אני רוצה לומר לך שנטפל בסבא ונשמור עליו כמו שהיית רוצה. נשתדל לדאוג שלא יתרגז, ושלא ילך יותר מדי למזכירות, למרות שרק לך הייתה על זה שליטה, וגם לא לגמרי.

אני אוהבת אותך מאד, וכבר מתגעגעת.

גאיה