דפי הנצחה

שולה קרשפין, נישאה לחיים,

הוריהם של יאיר, סמדר ונטע.

 

כשנולדת ב- 07.09, היית סול הקטנה, בהוואנה שבקובה בשנת 1929. בת רביעית לאחר 2 בנות ובן למשפחת מטלון.

כשהיית בגיל ארבע חזרתם, כל בני המשפחה מקובה לתורכיה.

תמיד סיפרת שבבית היה פטפון מרשים שהבאתם איתכם מקובה והרבה תקליטים עם מוזיקה דרום אמריקאית שהנעימה למשפחה כמו לכל השכנים מסביב את הזמן. כנראה שהמוזיקה זרמה בדמך כי תמיד הנכדים היו מתרשמים מכך שסבתא כל הזמן שורקת. מכינה אוכל ושורקת. שוטפת רצפה ושורקת.

עוד סיפרת שזכורים לך ימים של שנאה גדולה כלפי היהודים, וכוונות של גזל רכוש מצד הכפריים. השכנים שלכם הופיעו אצלכם בבית וניסו לשכנע את אביך שבמקום שיבואו הגזלנים וייקחו את החפצים, הם, השכנים רצו לקבל את ציוד המשפחה ולהינות ממנו.

לאחר שהרוחות הרעות נרגעו, וכל הפליטים היהודיים שנאלצו לעזוב את בתיהם מפחד התורכים, חזרו לבתיהם, חלק מהציוד הוחזר. משפחת מטלון החזירה לעצמה את הפטפון אך תקליטים לנגן כבר לא היו כי אביך לא יכול היה לשאת את המחשבה שפושעים וגזלנים יתענגו על המוזיקה ויהינו מהתקליטים ולכן במו ידיו שבר את כולם.

בזמן מלחמת העולם השנייה תורכיה התגלתה כעויינת ליהודים ועם הזמן, הגרמנים היו כבר ביוון, על גבולה של תורכיה. מה שניתן היה, לפי חוקי המדינה, זה להוציא את הילדים, לשלוח אותם לפלשתינה. אמנם הגיעו סיפורים מהארץ שאין מה לאכול והכל ניתן בדוחק אך זה היה כנראה עדיף בעיניך ובעיני צעירים יהודיים אחרים על פני הפחד, והלחץ הכלכלי.

עליית הנוער עשתה פעולות נרחבות של איסוף בני נוער וכך מצאת את עצמך, יחד עם אחותך ויולט על רכבת תורכית שנסעה מזרחה. רכבת זו עברה דרך חלב שבסוריה, בירות שבלבנון ומשם לראש הנקרה ולחיפה.

את בת 14 יחד עם אחותך מגיעות לקבוצת שילר שם כבר היה האח הבוגר יעקב.

 

בקבוצת שילר את משתייכת למסגרת של עליית הנוער, קבוצת בני נוער כמוך שנאלצו להיפרד מההורים ולהתחיל חיים חדשים בארץ חדשה.

מסול של קובה ותורכיה הציעו לך ואת בוחרת את השם שולמית.

בבקרים עבדתם ובהמשך למדתם עברית, על המדינה, ועל חיי הקבוצה.

בקבוצת שילר, בקבוצה שלכם היה גם חיים קרשפין, בן 17 וניתן לומר שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה.

מקבוצת שילר היו תחנות נוספות: מסדה, שוב קבוצת שילר, ב- 1947 פלוגת העבודה "שגב" בחדרה, קבוצת השרון, קבוצת עיינות, ואבוקה.

קבוצת אבוקה שבעמק בית שאן היתה מאויימת ע"י ערביי הסביבה ומאויימת גם כלכלית. אתם הגעתם לעזרת הקבוץ ששיווע לצעירים נמרצים. היה שם חם, התנאים לא משהו, הערבים יורים והמצב החברתי התדרדר.

על חתונה חושבים אבל בזמן מלחמה וברעב מוחלט לא מדברים על כך.

בה' באייר תש"ח 1948 אתם, שומעים ברדיו על הכרזת המדינה ובטוחים שמעכשיו יהיה רגוע יותר מה שהתברר כטעות.

בזמן ההפוגה הראשונה בקרבות, החלטתם שזה זמן טוב לחתונה, וביחד עם זוג נוסף ומספר חברים, נסעתם לעפולה להינשא.

קבלתם את ברכת הגזבר ששילשל לכיסכם כמה מטבעות.

עם תום האירוע הרשמי והצנוע לכל הדעות, החלטתם שמן הראוי גם להתכבד בדבר מה.

הלכתם לקיוסק הסמוך לשתות וכל זאת מהכסף שקבלתם מהגזבר, שאמנם היה מאד נדיב, אך מתנתו לא הספיקה, וכך ביום כלולותיכם, עמדתם ליד הקיוסק ונאלצתם לבקש מספר גרושים מחבריכם שבאו איתכם לאירוע.

החזרה לקבוץ, לאבוקה, היתה פרוזאית לא פחות. הגעתם ישובים על גבי משאית מיטלטלת ועל ירח דבש בכלל לא היה מה לדבר.

עוד שנה שהיתם באבוקה, שנה של מלחמת השחרור, וקרבות בכל הארץ. תמיד סיפרת על תרומתך הייחודית להגנת המולדת: עמדת בעמדת השמירה, באבוקה, עם נשק כשהערבים התנפלו ועלו לכבוש את בית שאן הסמוכה.

מסול שנולדה בקובה, גדלה בתורכיה ועברה את גיל הנעורים בישראל, הפכת לאישה נשואה ומכאן, התחלתם בהקמת משפחה.

התחלתם משניים בודדים ותוך שנה אתם גם ההורים של יאיר. עם תינוק על הידיים, ישר מבית החולים נסעתם לקבוצת שילר לבנות את בית הקבע.

 

בעשר השנים הבאות נוספות שתי הבנות, אני ונטע ובבית הקטן אתם מארחים משפחה שבאה מחו"ל, נערים מהפנימייה וחיילים מהגרעין. לכולם יש מקום בבית ובלב.

כל אחד מאיתנו הביא נספח או נספחת להרחבת המשפחה שבעזרתם יצרנו את מסד הדור השלישי והרביעי והפכנו אתכם לסבים. סבים של שמונה נכדים ונכדות ותשעה נינים.

ביום החתונה לא היה לידכם איש מבני המשפחה. היום כאן אמא, כולם איתכם, כל המשפחה הגדולה שיצרתם גידלתם טיפחתם ועד היום האחרון, לא הפסקת להעניק ולדאוג.

לאחרונה, בחודש ספטמבר האחרון, זכינו לחגוג לך ואיתך את יום הולדתך ה – 90. היינו כולנו בהרכב מלא כל הארבעה דורות ועם הרבה שמחה על מה שיש וצפייה להמשך . להמשך של כולנו.

באותה מסיבה הרשתי לעצמי לספר ולומר בעיקר מילות תודה והערכה. מילות תודה על העשייה שלכם ועל כל הנתינה שלך ושל אבא עבור כולנו.

לסיכום, הייתם לנו דוגמא אישית.

אבא שמשקיע בעבודה, לומד ומתפתח ואמא שכולה נתינה ורגישות בתחום החינוך. גידלת דורות של ילדים ונתת להם הרבה תשומת לב ואהבה. ואסיים בעוד סיפור קטן.

לפני כשבע שנים נכנסתי לספרייה בבית הספר בו אני עובדת, תיכון "מגידו", ואחת הספרניות, רעייה ממשמר העמק מספרת לי שדליה, מנהלת הספרייה במסגרת שיחה חברית, סיפרה לה שהיא נולדה בקבוצת שילר. ידעת את זה? היא שואלת אותי. ממש לא, עניתי. ניגשתי לדליה שכבר אז היינו ביחסי חברות ושאלתי אותה האם נכון? דליה אישרה וסיפרה שהיתה ילדה קטנה כאשר היא והוריה עזבו את שילר ושמה שהיא זוכרת שהיתה לה מטפלת שמאד אהבה אותה ושהיא לא תשכח לעולם וגם יש לה תמונות מאז. למטפלת קראו... שולה. וואוו. צמרמורת. בלעתי את הרוק ניסיתי לחנוק את ההתרגשות, אמרתי בגאווה ששולה היא לא אחרת מאשר האימא שלי ומיד אפשרתי לה לדבר איתך בטלפון. דליה התרגשה וסגרה מעגל ילדות ואמא, בשבילה שיחה זו היתה חזרה כשישים שנה לאחור. לדבר עם הבת של דני הג'ינג' שהיה חבר. לאחר כמה ימים כששוב נכנסתי לספרייה, דליה קראה לי לראות את המחשב האישי שלה. על המסך היתה תמונה גדולה של הרביעייה עם המטפלת שולה, והיא אמרה לי – לעולם לא אשכח.

 

בשם כולנו הרבה הרבה תודה על שנים מלאות מסירות ואהבה עבורנו.

אהבנו אותך אוהבים אותך ונאהב תמיד

ועוד אוסיף – ברצוני להודות למשפחתי בשילר. לנטע לנח, ליאיר לאלונה ולכל בני משפחותיהם על הדאגה המתמדת והטיפול המסור באמא בכל השנים האחרונות. וכמובן למטפלת דונה שהיתה בת משפחה אהובה.

כמו כן, לכל בית קבוצת שילר שהיה בית במשך כל השנים להורינו. בית ומשפחה. תודה.

 

בשם של המשפחה: סמדר בר און

02.01.2020