דפי הנצחה

ה3 חודשים האחרונים נראים עכשיו כמו סרט רע.

הימים, ובעיקר הלילות היו קשים, רגשיים ומלאי תהפוכות.

ביממה האחרונה אמא, מאז שקיבלת את מבוקשך והלכת לישון,

פתאום נהיה שקט, אין קוצר נשימה, אין סטורציה נמוכה, אין אנחות.

יש רגעים דוממים, מלאי דמעות

וגעגוע –

אני כבר מתגעגע למבט האוהב מהעיניים שלך, למגע בשיער המסודר שלך, ללחיצות ידיים האוהבות ביננו, ללטיפות על כפות הידיים, למשפטים המדהימים שלך – "אילו ילדים מדהימים יש לי".

לכל מי שטיפל בך לאחרונה תמיד דאגת להצביע עלי ולהגיד – "זה נוי, הוא רופא ילדים פה, אתה מכיר?"

הגאווה שלך בכל אחד ואחת מאתנו, ילדייך, היו אחת מתוך הרבה מתנות שהענקתם לנו יחד עם ההורות הטוטלית שספגנו ממך ומאבא.

הוקרת התודה והאהבה העצומה שקרנה ממך – היא מקור הכח של כולנו.

כלכך קיוויתי לדחות את הרגע הזה אמא, להרוויח זמן,

אבל המציאות סדרה לנו אחרת – רגע הפרידה הגיע.

 

אמא, כולנו יודעים שזכינו, ילדייך ונכדייך, באמא וסבתא עוצמתית – כל חיי המושג אמא היה עצום ומשמעותי בזכות דמותך המיוחדת.

אמא שהיא לביאה ומחוספסת אך באותה מידה רכה ועוטפת.

את צבר ארץ ישראלי אמיתי. קוצנית - קשוחה ועצורה, לא משתפת ולא מתעסקת ברגשות וכמעט אף פעם לא דומעת

ועם זאת הפרי מתוק וטעים - דמות אימהית ומחבקת, עוטפת ומכילה.

 

תמיד שמחת לארח אנשים באשר הם, כלכך קל היה להתחבר אלייך, כמו מגנט, הישירות הקיבוצניקית והאהבה ששידרת. היית בעלת יכולת קבלה של אנשים כה רבים ומגוונים - כל החברים שלנו ידעו שהבית פתוח בכל שעה, הראל ואורי, חברי לקבוצת הכדוריד בשנות ה80 – היו מגיעים לפני האימונים לביתנו ואת ביד רחבה פותחת את הבית – מאכילה ונותנת מקום לנוח.

מארחת את חברייך מהקיבוץ – אורית, טליה אחותך, גריט, קלייר, דורית, משפחת שטוסר המורחבת, הקשר המיוחד עם משפחת ברגיל – השיחות עם ליאורה – שם חזר לך הזיכרון כנראה. תמיד מנהלת שיחות עם ילדים, מבוגרים, מתנדבות מחו"ל, פנטה ואור, חברי גרעיני נח"ל שעברו פה עם השנים, המפגש השבועי בשבת בערב עם יובל, המרפסת שלך שימשה כותל, אנשים התחברו אלייך בקלות - לכנות ולישירות שבך.

 

אני רוצה לשתף קצת בהסטוריה על אמא שלנו – סבתא נירה של הילדים שלנו -

ב5 לנובמבר 1941, נולדה נירה, בת שנייה אחרי דוד אמנון ז"ל לסבתא יוכבד וסבא ישראל לבית שטוסר.

אמא נירה נולדה כאן, באדמת קיבוץ קבוצת שילר, פירוש השם נירה הוא הצורה הנקבית של "ניר", החריש הראשון בשדה, כמה סמלי שהשם העברי המיוחד ניתן ע"י סבא וסבתא שעלו מפולין, אוקראינה של היום, והצטרפו לקיבוץ הזה שהוקם ע"י עולים מגליציה ב1927.

אמא שלי, נולדה וגדלה במהלכה של מלחמת עולם אכזרית ושואת היהודים באירופה. העובדה שאת ואבא מושקו נולדתם בארץ ישראל של טרום המדינה, עיצבה ומעצבת את דמותי ודמות משפחתי, זה נשמע ברור מאליו לעומדים פה, אבל אתם הדור הראשון של ילדים עבריים/ישראלים חדשים אחרי 2000 שנות גלות – אני נפעם וגאה עם תחושה של שייכות למדינה הזאת למרות כל הקשיים שבה והדבר מזקק מבחינתי את המשמעות של העם היהודי ששב וחי בארצו (מצטער על הציונות).

 

אמא תמיד אמרה שהיא לא זוכרת כלום מהילדות שלה ולא מהלידות של 5 ילדיה, אבל מדי פעם הפגנת ניצוצות של זיכרון כמו הבזקי זיכרון של תמונות ממלחמת השחרור של ילדה בת 7. ניסיתי בשבוע האחרון לדלות ממך עוד מידע כשהבנתי שרגע הפרידה מתקרב אבל בדרכך הישירה והאסרטיבית אמרת לי "נוי עזוב אותי, אני לא זוכרת".

 

מה כן סיפרת? כשאני התחלתי לשחק כדוריד פתאום סיפרת שבנעורייך היית שחקנית כדוריד בהפועל רחובות, זה היה מפתיע אבל מרענן.

זכרת אמא, שלא אהבת ללמוד, לא סיימת תיכון ולא עשית תואר, אבל במשך חייה הארוכים אמא עסקה במגוון מקצועות שבכל אחד מהם הצטיינה - במקום צבא אמא שירתה כאחות מעשית ב"אסף הרופא", בשנים שלאחר מכן עסקה בחינוך בקיבוץ, לא פעם היו מגיעים חניכיה ששמרו איתה על קשר והחום שספגו ממנה היה משהו שניכר ממנה ומהם שנים רבות לאחר מכן. בהמשך לאחר שהתחתנה ב1966 עם אבא מושקו ז"ל הם עברו למושב לכיש שם גידלה אמא 4 ילדים וזאת תוך ניהול משק בית (תמיד תהינו מי משניכם עשה את החשבונות) ועבודה בחקלאות.

 

סיפור שחקוק במשפחה ואיתי היה האובדן של אחותנו פז שנפטרה בגיל חודש וחצי בחורף 1976, אמא ואבא לא דיברו הרבה על האירוע שנים לאחר מכן אבל הדבר המדהים היה ששניהם לא שקטו על השמרים וזיו, אחינו הקטן נולד כשנה וחצי לאחר מכן להשלים רביעיה מנצחת. שנים לאחר מכן לא דיברתם על האירוע והצלחת להתגבר על אובדן כה קשה ע"י הפניית כל כולך לגידול והחינוך שלנו.

 

בשנת 1980 חזרו אמא ואבא לקיבוץ וכאן נכנסה אמא לקריירה מדהימה של טבחית/מבשלת במטבח הקיבוץ, מעשי ידייך וחברותייך להתפאר הלך למרחוק ותמיד היינו גאים בך - מגוון מאכלים שזכורים לכולנו מאז – עוף הוואי (עוף בפירות) של יום שישי בערב, יום פיצה (בריבועים ומלבנים), פודינג הוניל/שוקו, בישולי ימי השישי ועוד. היית מהמבשלות האהובות בקיבוץ ומקור גאווה לכולנו, הרי הקיבוץ כמו הצבא, צועד על קיבתו.

בשנות ה90 עם הירידה בשימוש בחדר אוכל פתחת וקידמת את המרכולית – חנות לממכר פירות, ירקות ומוצרי חלב לחברים בקיבוץ. תמיד קמה לפני השחר, חרוצה ומסורה, הכל מתוקתק ומסודר. בשנים האחרונות שלפני הפנסיה עבדת במפעל של הקיבוץ ומאז שנות ה2000 יצאת לפנסיה ונהנית מהחיים – קריירת השיא מבחינתך, מגדלת את הנכדים ביחד אתנו ובמקביל נהנית מהחיים, נוסעת לחברים, מארחת, מתמקדת בעשיה ובטוב שלפנייך.

 

בניגוד לשבועות הקשים האחרונים אמא נזכור אותך תמיד חיה ובועטת, גידלת את כל הנכדים שלך/הילדים שלנו, הייתם, את ואבא, בשבילנו תמיד, עזרתם לכולנו – נכדייך היו מקור גאוותך והם כולם כלכך אהבו ואוהבים אותך עדיין. הבישולים של חדר אוכל עברו לערב פסטה בחמישי וארוחות השישי הכלכך טעימות שלך. מתכנסים בימי שישי ואת מוציאה תמיד תחת ידייך ארוחות מגוונות וטעימות – אף פעם לא חסר דבר (ותמיד בעודף).

 

אחד הדברים המדהימים ביחס למצבך הבריאותי היה שכל קיץ אמא נהגה לשחות 40 בריכות ביום, ללא בעיה גופנית, שומרת על דופק 60 של ספורטאית. בשבת האחרונה גילית לי את הקצב של השחייה – מתחילה 4 בריכות גב, את המסלול מתחילה ביד ימין, יד שמאל, שתי ידיים וחוזר חלילה, ואז כל בריכה חמישית - שחיית חזה וכך הלאה.

אזכור אותך אמא, יושבת על הקלנועית ונוסעת ברחבי הקיבוץ, מסיעה את הנכדים שנהנים יחד. אזכור אותך יושבת על הכיסא במרפסת, סיגריה בפה, מפרקת פקאנים ביד אחת וממלאת תשבץ/סודוקו ביד השניה, תמיד אופטימית, מוקפת חברים ומלאת שמחת חיים, לא יודעת עצבות או דיכאון מהו, מתעניינת, קשובה, תמיד מעירה לי "נוי, תעזוב כבר את העיתון, אני מדברת אליך".

צדקת אמא, עכשיו אני מקשיב, שומע ובעיקר כבר מתגעגע.

 

רגע לפני שאסיים אני חייב להגיד שבלי 2 אחי ואחותי, קרנית, מעיין, שי ואורית אשתי התקופה אחרונה הייתה בלתי אפשרית, אתכם היא הייתה נסבלת ואף מעוררת תחושת גאווה של משפחה.

אוהב עד אין קץ, אותך ואת אבא מושקו שנח פה כבר 7.5 שנים, תמסרי לו נשיקות ותעשו שם חיים,

נוחי על משכבך בשלום ובנחת אמא, מגיע לך.

תודה על הכול, אוהב לעולמים, נוי

עבר חודש שכולו געגוע.

עמדנו פה לפני חודש, עצובים ועמוסי רגשות וניסינו לתאר כמה עצוב להיפרד.

אבל לא תיארתי לעצמי כמה קשה יהיה הגעגוע.

געגוע לשיחות הרגועות איתך אמא.

געגוע לארוחה מזדמנת ביום רביעי או שלישי כשאני מביא את גילי לסטודיו בחולדה – יושבים אצלך לשעה, מכינה לי משהו קטן (במונחים שלך), מעדכן על החיים.

געגוע לישיבה על המרפסת – את עם סיגריה, אני על כיסא מולך, מדברים על הקיבוץ, על הילדים.

געגוע לישיבה על הכיסא האדום בבית, דיבורים על דה והא.

געגוע לעוגת שמרים, לעוגיות שתמיד חיכו על השיש.

געגוע לבית המלא מכל טוב.

געגוע לחום, לחיבה ולאהבה שקרנה ממך.

געגוע לנוכחות השקטה והכל.כך שלמה שלך, יש דברים שאתה חושב שאתה מעריך ומכיר ויש אנשים שהנוכחות שלהם עוצמתית ונוגעת בכלכך הרבה פרטים קטנים שהחסר מעצים את הגעגוע.

 

געגוע למילה טובה ממך.

געגוע לגאווה שלך בכל אחד ואחת מאיתנו.

געגוע לזה שתגידי לרני ולילדים הקטנים איזו מילה טובה לצד העמדה במקום.

געגוע לארוחות שישי – לפני שבוע המשפחות של זבו ושלי, נפגשנו לארוחה אצלך בבית – חשבנו שיהיה נחמד להיפגש בבית, ואז הבנתי כמה משמעותית היית בכל אירוע כזה, יושבת בראש השולחן ומכוונת את כל הארוחה, כמו מנצחת על התזמורת, איפה נשב, מעבירה את הכלים, דואגת שלא יחסר לאף אחד כלום, "טעמת את הסלט הזה", מוודאת שלא יחסר, מנווטת את האירוע, דואגת לפרטים ובעיקר לנו הילדים והנכדים.

בסיום הארוחה היה חסר המשפט – "עזבו, אני אסדר אחרי, רק תורידו את הכלים ותנקו את השולחן".

 

אמא שלי, אני פשוט מתגעגע לכל הטוב הזה שזכיתי לו.

אוהב ופשוט מתגעגע.

נוי