"אתה בא או שאתה בא?" הוא היה שואל אותי, כל יום, אבל כל יום.

כל יום אחר הצהרים, הוא היה לובש מכנסי ספורט, תוחב בהם קצת נייר טואלט, כי אי אפשר לדעת, ומתיישב על המרפסת לנעול את נעלי הריצה. ורגע לפני שהיה יוצא לדרכו היה שואל עוד פעם רק כדי להיות בטוח "אתה בא או שאתה בא?"

-"אני לא בא, אבא."

ולא באתי. הייתי בגן, אולי בכיתה א' והייתי עסוק. ניגנתי על תופים שהכנתי מקופסאות ישנות ובניתי בלגו.

"אתה בא או שאתה בא?"

הייתי כבר בכיתה ד'. "אני לא בא אבא, יש לי אימון כדוריד. אתה בא למשחק שלנו בשבת? משחקים נגד מכבי ראשון"

-"אני לא בא. יש לנו אימון בשבת."

והימים באו והלכו, ועונות התחלפו ואבא, בכל יום אחר הצהרים היה לובש מכנסי ספורט, תוחב בהם קצת נייר טואלט, כי אי אפשר לדעת, ומתיישב על המרפסת לנעול את נעלי הריצה.

"אתה בא או..."

-"לא בא, אבא." הייתי בן ארבע עשרה. היו לי דברים אחרים בראש. "אני לא בא, אבא. עזוב אותי."

-"בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי. ידע שור קונהו..."

-"וחמור אבוס בעליו. אני יודע אבא, אני יודע, אבל אני לא בא. יש לי אימון טקוואנדו.

הוא היה נד בראשו. "איזה מין ספורט זה להרביץ?"

-"זה לא ספורט וזה לא להרביץ. זו אמנות לחימה."

הוא היה מגלגל את עיניו. "יעבור לך," היה אומר ואחרי היסוס קל, כמו לא יכול להתאפק, כמו רוצה למצות את הסיכוי, "אז אתה לא בא?"

לא.

היום אני מבין עד כמה הייתי יכול לשמח אותו, אם הייתי בא סוף סוף, אם הייתי לומד לרוץ כמו בן אדם, כמו שהיה אומר, אם הייתי ממשיך את המרוץ שלו, שנקטע ביחד עם גיד אכילס שלו זמן קצר אחרי שנולדתי.

אבל אני דווקא המשכתי להרביץ והוא המשיך לצאת לבדו, ומאוחר יותר, עם הרצים שלו, שכן באו איתו.

והשנים חלפו, וזוגות נעליים התבלו, והשמש חרצה במצחו חריצים ואפילו על מצחי שלי לא חסה.

גם אחרי שחלה, וכבר לא יכול היה כבר ללכת וגם לא לנהוג, היינו לוקחים אותו אנחנו ללוות את הרצים בשדות. אפילו עכשיו היה יוצא לאימונים, כמו חי רק בשבילם, משלישי לשבת, ממרתון למרתון. הפעם האחרונה שלקחתי אותו לאימון היתה אולי עשרה ימים לפני מותו. הוא לא לבש מכנסי ספורט ולא נעל נעלי ריצה ואני עזרתי לו להגיע לאוטו ולהתיישב בזהירות. תפסתי את מקומי לידו וביחד יצאנו אל השדות. שיקשקים ואנפות התעופפו כתמיד ברוח המתעוררת, חוגלות רצו בשדה שלצד הדרך ואנחנו נסענו בשתיקה. הנה באתי, אבא, סוף סוף, הנה באתי.

אבנר וישניצר

 

ציפורים מוזרות הם רצי מרחקים. אני איני נמנה עמם.

מעולם לא רצתי באמת, לא כמו שאבא שלי רצה שארוץ. 21 קילומטר הוא המרחק הגדול ביותר שעברתי בריצה, מה שבחדר הזה מזכה אותי רק בבוז, אולי ברחמים. ובכל זאת, גדלתי בבית רץ, בבית שבו כמעט הכל התנקז בסופו של דבר לריצה. יום העבודה של אבא שלי זרם אל האימון של אחר הצהרים, כמו מסדרון המוביל אל החלק העיקרי של היום. הזמן איתנו, הילדים, התנקז בעיקר אל הימים שבילינו במרוצים. החברויות גם הן היו בתנועה, אל האימונים, במהלך האימונים, בחזרה מאימונים. שעות ארוכות מילדותי ביליתי בהדר יוסף, במרוץ התבור, עין גדי, ההדר, רעננה, בשדות, בשדות ושוב בהדר יוסף. התלוויתי, ליוויתי, צפיתי, מחאתי כפיים על קו הסיום, השתעממתי, שמעתי בעל כורחי, בהיתי בעל כורחי, בריצה, בריצה, בריצה. משהו מזה חדר אלינו, הילדים, ומלווה אותנו, בדרכים שונות, כמו שאבא שלי היה מלווה את הרצים שלו.

בשנה האחרונה לחייו של אבא, חזרנו אל הריצה שאליה נולדנו ולצידה גדלנו. הוא כבר לא היה יכול לנהוג ואנחנו, בתורות, היינו לוקחים אותו בג'יפ ללוות את הרצים בעת האימון. מחלון הרכב הייתי עוקב אחריהם, מודד את צעדיהם, בוחן את שטף התנועה, מסתכל בפניהם בעודם מאיצים בקטע מהיר.

ציפורים מוזרות הם רצי מרחקים ואני, מה הייתי, אולי צפר חובב, פרשן לענייני תנועות גוף ונפש באולפן הטלוויזיה הפנימי שלי, שרלטן של ספורט ורגש. הייתי מסתכל באבק העולה מדרך הכורכר, מציץ באבא שלי היושב לצדי דרך המראה וחושב על העיסוק הזה, על הדבר הזה שנקרא ריצה, על הדבר הזה שאליו התנקזו כל חייו.

במבט שטחי אפשר לחשוב שזו פעולה גופנית פשוטה. אתה מרים רגל אחת לפנים ומזנק אליה, ואז את השניה, וחוזר חלילה, עשרות אלפי פעמים עד שאתה משלים את האימון, 18 מהיר, 35 בבן שמן, מה שלא יהיה. כמו מכונה, כמו מכונה, ולא מכונה מתוחכמת במיוחד, טכנולוגיית קיטור, מונעת פחם, משהו גולמי, בסיסי, מכאני לגמרי. פעולה שנראית תמיד אותו הדבר, ברגליים של כל הרצים כולם, בקילומטר הראשון ובקילומטר ה-16, בחורף ובקיץ, באימון ובתחרות.

אבל זה לא. אפילו צפר חובב יודע להבחין בין אנקור אחד לאחר, לתת בהם סימנים. לא. כל ריצה היא אחרת, היא שונה, היא ההוויה הנעה של הרץ אותה. כי כל מי שיוצא לרוץ עשרה ועשרים ושלושים קילומטר, לוקח את עצמו למסע הזה. הוא לוקח את הזיות הגדולה ואת רגשי הנחיתות, לוקח את טרדות היום יום ואת הכאבים בברכיים, אוסף את כל הכוח שיש בו, עם כל החולשה, את כל החיות וכל הרצון, לוקח את כל מי שהוא עכשיו ואת כל מה שהיה אי פעם, את כל זה הוא לוקח לריצה. ובדיוק בגלל זה הריצה של אדם היא רק שלו, כמו טביעת אצבע, כמו קול, כמו אישון העין. הריצה מורכבת לאין שיעור מן המכאניקה של הריצה. יש אדם סוחב איתו ברגליים כבדות דאגתו לבנו הקטן; אחרת, במתח מיותר בחגורת הכתפיים נושאת חרדות שאת טיבן אינה יודעת, ועדיין נושאת אותן; שלישי בתנועה עגולה ושוטפת של רגליים קלות רץ לקראת פגישה עם אהובתו. ושבוע אחר כך יכול הראשון להיות השלישי והשניה לראשון. לא, אפילו אותו אדם לא יכול לרוץ את אותה הריצה פעמיים.

אבא שלי לקח איתו לריצה את כל חייו. הריצה שלו היתה חוסר השקט שלו, והרגישות שלו; הריצה היתה כמו שמן סיכה שהקל על האינטרקציה החברתית שלו; הריצה היתה הקשר שלו לאחרים, הדאגה שלו לזולת, ההתעקשות שלו לראות אנשים כאנשים, הבוז שלו לרודפי כבוד ושררה, ולאנשים המדכאים אחרים, והרגישות שלו לחלשים והכעס שלו על ההזדמנויות שמעולם לא היו להם. הרצים שלו, החברים שלו לריצה, כולם הכירו את כל זה. המודעות הפוליטית שלו, חוש הצדק שלו, האחריות החברתית שלו, הכל הכל התנקז לריצה, את הכל הוא היה מוציא איתו לשדות.

ציפורים מוזרות הם רצי מרחקים ואבא שלי היה המוזר מכולם. אבל בעולם שמקדש הסתדרות בשלשות וצעידה בטורים צייתניים, בינוניים, בחברה שבה שגם הנונקונפורמיסטים מנסים להיות כמו כולם, אני מתגעגע למשק כנפיו, מסורבל וביישני, גמלוני מעט, אבל מתרומם, ולו לרגעים קצרים, מעל האופק האפור.

אז בתור צפר חובב, המביט כבר שנים בפליאה בציפורים המוזרות שאתם, שמחתי, יחד עם כל משפחתי, על היוזמה של דפנה וחי, יוזמה שמחברת בצורה כל כך נכונה את כל אותם דברים שהיוותה הריצה בשביל אבא. הכסף שגויס בזיעה, באין ספור צעדי ריצה; המודעות החברתית והניסיון לסייע, ולו במעט, לרצים הראויים לכך, לא כמעשה צדקה אלא כאות להכרה בנחישות, במחויבות וגם בהישגים; השאיפה לעוף קצת יותר גבוה, להיות קצת יותר מהירים, קצת יותר טובים ממי שהיינו רק אתמול, להתרומם, ולו לרגע מעל לאופק האפור.

אני רוצה להודות בשם המשפחה לחי ולדפנה על היוזמה והביצוע, לחברי ועדת המלגה, לכל מי שתרם מכספו ומזמנו למפעל הזה, ולכולכם, שבאתם לכבד את זכרו של אבא.

אבנר וישניצר