ערב שבת קודש, נושם משה את נשימותיו האחרונות, מלווה בבני משפחתו שכה אהב ואליהם היה קשור בכל נימי ליבו.

פרידה אחרונה, קשה וכואבת. המציאות נוכחת ביתר שאת.

 

משה שלנו נולד בברזיל ב 1930 למשפחה דתית. מאחר והוא נחשב לעילוי בשפת החברה הדתית בסיום התיכון הוא נשלח לברוקלין ללמוד בקורס לפרחי רבנות. אבל משה כמו משה רצינות והומור שלובים אצלו יחד והוא מוצא את עצמו נזרק מהלימודים לאחר שהוא וחבריו עשו בלגן רציני והעזו ככל הנראה להתחיל עם בנות. העונש היה גירוש מהלימודים ובפני משה נפתחו שתי אופציות לחזור הבייתה או לעלות לישראל. משה בוחר בעלייה, למרות שבבית מעולם לא דיברו ציונות והוא לא הלך לתנועת נוער כזו או אחרת.

 

1951 משה עולה לארץ לחיפה ומשם נשלח לקיבוץ פלמחים במסגרת גרעינים שמקימים קיבוצים. הופך להיות דייג ובאחד הימים בחדר האוכל הוא רואה לראשונה את מי שתהיה לצידו ותלווה אותו גם ברגעיו הקשים, עירית. ילדה שהגיעה בחברת נוער לקיבוץ פלמחים בעקבות אחיה.

באותם ימים אמא של משה לאה מחליטה אף היא לעלות ארצה, משתקעת ברחובות ומוצאת עבודה כתופרת בקיבוץ השכן, הקיבוץ שלנו.

 

משה ועירית נישאים ובשנת 1955 נולדת נוקי והם מחליטים לעזוב את פלמחים ועוברים לגור ברחובות עם האם שאחרי מספר חודשים מציעה להם לנסות את מזלם בקיבוץ השכן, בו היא עובדת בתפקיד התופרת.

משה משתלב בחיי הקבוצה ובכל מקום הופך להיות הדמות החייכנית, ההומורוסטית, טובת הלב.

בשנים הראשונות שלו הוא משתלב בענף הפלחה שהיה ענף מרכזי בקבוצה של אותם הימים ויחד עם נתן מיר, אבא שלי, אריה ברקן ואחרים הוא נוסע לעבד את השדות הרחק ברחבי הנגב.

מאוחר יותר הוא עובר לבעלי החיים ומוצא את מקומו ברפת כשאיתו אריה ברקן המבוגר ממנו וגורי הצעיר .

כשנכנסים הצעירים לרפת, משה מבין שהוא צריך להמשיך הלאה ומצטרף לגורי ויוסי בבית הקירור, לצידן של כרמלה וחברותיה וגם כאן, ההומור שמחת החיים, החריצות והעזרה ההדדית באים לידי ביטוי יום יום. בשלב מסויים מציעים למשה לעבור לעבוד במפעל והוא מצטרף למחלקה של לאה רבד ומאוחר יותר למחלקה של חנן.

 

משה היה מפורסם וידוע באהבתו לכדורגל בסופשבוע נזכרנו, במפגשים מקריים עם חברים בקבוצה, בימים בהם הוא היה מחובר לטרנזיזטור מקשיב לשידורי המשחקים. לא מפסיד שידור.

ואז הגיע פלה. הכדורגלן האהוד והמוכשר הגיע לביקור בארץ ומשה נקרא למשימת התרגום במהלך אותו ביקור. גאווה גדולה הייתה לנו בקבוצה כשפלה מגיע אלינו יחד עם משה ומסתובב ברחבי הקבוצה ואפילו אוכל בחדר האוכל.

משה, שעד אותו יום היה נחבא אל הכלים הפך בן יום להיות איש חשוב ומפורסם. ברם, כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא לא הושפע מכך והמשיך להיות משה של אנשים של נתינה, של אהדה ללא גבולות.

 

עבורי משה הוא השכבות לילה בגן הילדים של יונה כשהוא מחביא אותנו על התקרה או שמשגע את המטפלת האחראית לצידו ומחביא אותנו במקלחות. עושה הצגות עם סירי הלילה במרכז החדר ואף פעם לא אומר לנו להסתובב לקיר, כפי שנהגו האחרים.

אהבנו אותו והוא החזיר לנו אהבה.

 

ויש את משה של בית הכנסת שלקח על עצמו את האחריות לבית הכנסת תחילה לצידם של סבא שלי, שלמה מיר ושלמה דולגין וכשהם אינם הוא במסירות רבה מחזיק את בית הכנסת שלנו בסופי שבוע ובחגים ותמיד מוכן ללמד ילד זה או אחר את ההפטרה לבר המצווה.

משה הצליח לקבץ סביבו בבית הכנסת אנשים שונים וידע לתת להם הרגשה של בית ושל שותפות אמיתית. בחגי תשרי הוא היה נמלא יראת כבוד והתרגשות והתפילות נשמעו עמוקות ומשמעותיות.

הבנות שלי אהבו לבא לנקות את בית הכנסת אולי משום שידעו שזה בשביל משה. הנכד הבכור שלי אהב לבא לבקר אותך ונוצר חיבור בין נער ואיש מבוגר, בא בימים. והאהבה שלך אלי אותה חשתי בכל פעם שהיינו נפגשים על אם הדרך או כשהייתי מגיעה לביקור.

בשנים האחרונות, לאחר האירוע המוחי ממנו משה לא הצליח להשתקם באופן מלא ונזקק היה לתמיכה סיעודית, הוא יוצא לבית אלעזרי למרכז היום ושם התגלה חוש ציור וההנאה שלוותה את היצירתיות, גרמה לסובבים אותו להצטער על שעולם זה לא נפתח בפניו קודם לכן. בשנים אלה למרות הקושי הפיזי, עירית לא ויתרה ודאגה שתשמור על צלם אנוש בכל המובנים ותמשיך בשגרת החיים, עד שהמחלה הכריעה אותך ונכנעת לכאבים הבלתי נסבלים.

 

משה יקר, זכית במשפחה אוהבת ,הילדים הנכדים והנינים עבורם היית עוגן ומשענת. רבים מהחברים בני גילך כבר לא נמצאים בינינו או שמציאות החיים לא מאפשרת להם להיות כאן וללוות אותך בדרכך האחרונה.

יהי זכרך ברוך ותנוח בשלום על משכבך ונאמר אמן.

רותי אלימה