בראשי הרצתי את הסיטואציה הזו הרבה פעמים בזמן האחרון.

ולאור כל ההתפתחויות לאחרונה, היה לי ברור שזה קרוב מאי פעם.

אמנם לא כל כך קרוב

וכל כך פתאומי,

אבל קרוב.

 

ועדיין זה בא כל כך מהר ובלי הרבה הכנה,

וכך בלילה פשוט הלכת מאיתנו.

ובאיזשהו מקום אני מברכת שכך זה היה,

בלי הרבה סבל וכאב והיפרדות ממושכת.

זה קשה,

אבל בשבילי זאת קצת הקלה לחשוב שלא סבלת,

שזה נגמר מהר.

 

אמאל'ה

רוצה להגיד תודה על כל השנים שהיינו יחד.

תודה על חיבוק חם, צחוקים, עצות טובות, אוכל מעולה.

תודה על כל התמיכה במהלך הילדות וגם הבגרות.

תמיד הרגשתי שיש לי אוזן קשבת, יכולתי להגיד לך הכל וידעתי שלא תכעסי או תשפטי אותי.

 

תודה על זה שהיית סבתא אוהבת ומפנקת.

הילדים תמיד שמחו להגיע אליך לבריחה מהאחים שלהם ולהתפנק עם איזו עוגיה, עוגה שהכנת, או סתם פינוק

ולמצוא אצלך את השקט שהם זקוקים לו.

אני שמחה שבשנים האחרונות גרת לידנו וזה גרם לך אושר,

לראות את הנכדים כל יום, לשתול עציצים, להאכיל חתולים ולהנות מחיי קהילה בכפר.

 

אני אתגעגע אליך מאד

אוהבת אותך

אסנת

היום בסביבות שש בבוקר כשיצאתי מבית החולים הדלקתי את הרדיו – השיר שהתנגן שם היה "דמעות של מלאכים" של יוני רכטר וחשבתי לעצמי שזה השיר הכי מתאים והכי נכון לסיטואציה ולך.

אמא -

האמת שהפעם הפתעת אותי.

אני הרי משתמש קבוע במשפט הנצחי של אבא "ששום דבר לא בטוח חוץ מהמוות"

אבל אף פעם לא הטרחנו את עצמנו לדבר על הטיימינג של העניין הזה,

והנה, פתאום כשזה מגיע זה תופס אותנו בלתי מוכנים בעליל למרות שידענו שיבוא מתישהו...

ממש כמו הסערה הזאת שעוד רגע עוטפת אותנו...

 

רצינו לקבור אותך בקיבוץ אבל זה לא כל כך הסתדר – את יודעת הקיבוץ הוא כבר לא ממש "הקיבוץ" אז אני מקווה שכאן בכפר סירקין שהיה ביתך כבר לא מעט שנים תוכלי למצוא את השקט והשלווה שכל כך מגיעים לך.

 

אמא – אני יודע שהמסע היה לא קל וגם לנו לא הבטחת חיים קלים אבל אני גם יודע שאת מאוד גאה בכולנו ומאושרת במה שהחיים נתנו לך .

היום פתאום הבנתי כמה כולנו התבגרנו שלא לומר הזדקנו ...

לקבור אותך ?

את אלופת מחוז הדרום בשחיית פרפר ?

את מקום שלישי במכביה בכידון או דיסקוס?

את הרוח החייה של המשפחה הזאת ?

הרי אני עוד זוכר אותך מכריחה את כולנו להיות נוכחים בארוחות שישי , נגררת אחרי לכל גחמה שעלתה לי בראש לוקחת אותי לחוף הים לדוג, מלווה אותי באופן קבוע לתל השומר על כל מיני צרות שעשיתי ואין ספור שיחות שכנוע בהן את מנסה להסביר לי שהעיר זה דווקא מקום סביר...

ועוד ועוד

 

אז הנה אמא – הגענו לכאן.

חיית חיים שלמים אולי קצת קצרים מידי, אבל עשית עבודה טובה – ואם תראי את מה שקורה כאן מסביב, יש לך הרבה סיבות לנוח בשקט ואני יודע שאם היית יכולה היית אומרת לי עכשיו שהגזמנו לגמרי ושכולם יחזרו מייד לעשות את מה שהם עושים

ולא צריך לעשות מזה עניין וזה תמיד היה היופי שלך בעיני – לא לעשות עניין,

לא להתבטל, לתת ספייס, לקחת את החיים בפרופורציה, להיות צנועים ואופטימיים, לצחוק כל הזמן,

להאמין בילדים שלך ולגרום להם להאמין בעצמם...

אה וגם תמיד לגדל כלב... מה צריך יותר מזה ??

 

אנחנו משפחה קטנה של אנשים – נודה על האמת - די סגורים ,

אוסיק תגיד שאנחנו לא מדברים בכלל אבל אני ואת דיברנו לא מעט במהלך השנים כמובן רק על מה שצריך ...

וזו עוד תכונה שלפחות לי מאוד התאימה – דבר מעט עשה יותר והעיקר תהנה ממה שאתה עושה .

 

אמא – את מכירה אותי יותר טוב מכולם ואני יודע שאם היו שואלים אותך לא היית מאמינה שאנחנו עושים כאן צרמוניה כזאת סביבך.. אבל הנה כולם כאן ואל תדאגי – אנחנו נדאג לאבא ונדאג לג'ולי ונדאג לכל הנכדים והכל יהיה בסדר.

אז נוחי בשלום על משכבך אמא אנחנו נמשיך את השרשרת.

באהבה ממני ומכולנו.

עמית 

פנינה אחותי...לאן מיהרת?

רק 20 שנה חלפו מההורים וכבר הצטרפת אליהם.. וכאן אני עומד ומנסה לאמר לך את מה שהיה כלכך ברור בין שנינו...

היית לי בית וילדות, נערות וריח של קיבוץ שהיה ואיננו עוד.

תמיד מאירה פנים,

דואגת, מאכילה ומתענינת על אמת בכל מה שקורה.

יכולתי תמיד לבא ולדבר איתך על הכל תוך ביטחון שהכל יתקבל בהבנה, קבלה וחיבוק.

 

לעולם לא אשמע עוד את קולך הצרוד המתרונן בשיחות השבועיות שלנו קוראת "אח שלי"..

ידעת שתמיד אני לצידך בכל הדרכים שהלכנו.

ועכשיו את שלווה כבר לא כואבת...

אולי נתנחם שויתרת על מסכת היסורים וההדרדרות שעמדה בבירור לפניך.

 

תני בשמי חיבוק גדול לכל אוהבינו שכבר שם..

לאמא לאבא לאוסיק שלי

עד שנגמור פה את כל הסידורים ונצטרף אליכם.

אוהב תמיד מוטי.

 

 

 

 חסרה מאת ברק פלדמן. הקריאה אסנת רוט בטכס גילוי המצבה