דפי הנצחה

שנת עלייה: 1948

חבר משנת: 1950

נולדה ב-י"ב בניסן תר"צ

נפטרה ב-כ` בטבת תשס"ה

 

חנה ברקן, בת פטר ופאולה מושק, נולדה ב-10 באפריל 1930, בבִּיטוֹם/בּוֹיְטֶן שבגרמניה, בשם: אגנס הנרייטה מושק.

הוריה נתנו לה את השם אַגְנֶס, ואת השם חנה קיבלה רק שנים אחר כך בתנועת "גורדוניה".

ב-1945, עם תום המלחמה, שוחררה מהמחנה ונפגשה עם אחיה ואביה. יחד החלו לתור את גרמניה בחיפוש אחר אמהּ. זמן קצר אחר כך החליטה חנה שלא להמשיך בחיפוש עם אביה ואחיה, אלא לעלות לארץ ישראל. לצורך כך הצטרפה לתנועת "גורדוניה", שם פגשה את אריה בלומנשטוק.

האהבה ביניהם, סיפרה חנה, היתה ממבט ראשון, ובמהרה התחתנו. יחד עלו ארצה ב-1948, והגיעו לקבוצת שילר. בנם הבכור, פנחס, נולד באוגוסט 1948, בלילם הראשון בקבוצה. היה זה האות שנִיתַן להם להישאר בקבוצה.

ב-1950 נולד בנה השני, יוסי, וב-1956 בת הזקונים דורית. חנה זכתה לשישה נכדים ושתי נינות.

 

שנים ארוכות בקיבוץ עסקה חנה בטיפול בילדים - בגיל הרך ובגיל בי"ס.

בשלב מסויים הכשירה עצמה חנה כקוסמטיקאית, ועסקה בכך תקופה ארוכה. במקצוע זה יכלה חנה להביא לידי ביטוי את חוש האסתטיקה המפותח שלה ואת שאיפתה המתמדת לשלמות.

ב-1992, לאחר נפילת חומת ברלין, ולאחר 47 שנים של נתק, פגשה חנה שוב את אחיה ומשפחתו.

 

את שנותיה האחרונות הקדישה חנה לטיפול מסור באריה, בעלה, כשהיא מפחדת לאבד אותו,

אך אתמול בבוקר ליבה לא עמד לה יותר, והיא נפרדה ממנו וממשפחתה שבחרה לגור בקיבוץ, תחת ידיהּ המגוננות.

 

אריה, חנה ופנחס - 1948

קורס קצינים - 1968

 

 

 

עומדים אנחנו כאן, סביבך כל המשפחה, כל השבט הפרטי שהקמת לך עם אבא, עומדים סביבך ואַת אינךְ.

אַת, שבשבילך כרינו את הקבר המשפחתי הראשון כאן בארץ, כאן בקבוצה - כאן בביתנו, ואת אולי סוף סוף נחה.

את כבר לא תתרוצצי סביבנו דואגת, מסדרת ואוהבת. זוכרת כל יום הולדת, זוכרת כל אירוע, מזכירה, מארגנת, טורחת וחושבת על כל פרט. תמיד יודעת מה צריך, מה להכין, ומה נרצה.

באת לארץ צעירה מאוד, ומאוד בהריון. תא משפחתי קטן שניטע בקבוצת שילר בקיץ 1948. כך התחלתם, בלי הורים, בלי סבים, בלי משפחה ובלי שורשים - את, אבא והבטן.

בית חם מאוד בנית ואנו הִתְחַרְדָנוּ בו, קמים לבוקר של מתנות ועוגה בכל יום הולדת - כמנהג הייקים, ארוחת ארבע משפחתית - כמנהג השִילרים, והתכנסויות משפחתיות - כמנהג הבּרקנים.

לכל אירוע דחקת בנו להתייצב בהרכב מלא, ואנחנו - לפעמים עם טְרוּנִיוֹת - ביצענו, יודעים להעריך את קשר היחד המורחב והחם שלנו, שנבנה והתרחב בהדרגה, ויסודותיו איתנים כל כך. יסודות שבנית בסבלנות ובהתמדה.

את כולך השקעת במשפחה: בילדים, אחר כך בנכדים ובנינות, ובשנים האחרונות עם מחלתו של אבא, התמסרת לו כולך.

עד אחרון כאבייך, עד אחרון רגעייך.

 

עומדים אנו כאן סביבך, כל המשפחה, כל השבט הפרטי שהקמת לך עם אבא ויודעים שייקח לנו חודשים להשתלט על כל "הארגון" הזה, על מִפְקַדָה של אמא אחת.

 

נוחי על משכבך בשלום אמא,

שימי ראשך על גאוותנו בך,

תתכסי באהבת כולנו אלייך,

נוחי ומצאי לך מרגוע.

הילדים

 

עדיין לא מאמינים, עדיין לא קולטים ולא רוצים לקלוט. המוח מסרב לעכל ולהבין איך. איך סבתא חנה, סבתא כל כך חזקה וחסונה פתאום הולכת לעולמה באופן כל כך מהיר ובלתי צפוי ?!

המוות הזה פשוט נוגד את כל החוקים ואת כל הכללים...

אַת סבתא כל כך טובה ואוהבת, תמיד נותנת ומחלקת לילדים, לנכדים, לנינות, לחברייך, וגם לסבא. כששמעת, אפילו במקרה שחסר למישהו משהו, מִיָד היית רצה ומביאה מהבית שלך, שיש בו הכל, אבל הכל ! וגם אם לא היה, היית מוצאת הזדמנות לקנות את הדבר ולהביאו.

 

אַת סבתא כל כך חזקה וזה התבטא בייחוד בטיפול שלך בסבא, אֵת כּל כולך נתת לו. השקעת, ליטפת, חיבקת, לא עזבת, לא הרפית, היית לצידו יום ולילה ותמיד רצית שיהיה לו טוב ונוח. אֵת עצמך קצת הזנחת וגם כשכאב לך פיזית והרגשת לא טוב, עדיין לא ויתרת על הטיפול בסבא. אַת סבתא שלא לוקחת כדורים ולא נותנת לנו לעזור לך עם המצב הבריאותי שלך, וכל כך הרבה פעמים אמרנו לך לנוח קצת ולהוריד הילוך.

אבל אנחנו יודעים שלא הצלחת לנוח כמו שצריך - היית שוכבת במיטה בוכה ודואגת לסבא. אז נכון שהיית חזקה כל כך חיצונית, אבל בפנים, בתוך הלב היית רכה ופגיעה מאוד.

כַּאָב לך הלב מהרבה דברים - כאלה שמתרחשים בעולם, בארץ, בקיבוץ, עם סבא. ליבך כל כך כאב ובכה שכנראה כבר לא היה לו כוח לפעול והוא פשוט נדם בבת אחת !

אנחנו מנסים למצוא איזושהי נחמה, וזה קשה. אנחנו מקווים שעכשיו אולי תמצאי קצת שקט וקצת זמן לנוח ולהרגיש טוב, כי זה באמת מגיע לך.

יש עוד הרבה מה לספר, אבל עכשיו אנחנו צריכים זמן לעכל את מה שקורה. אז נמשיך לחבק אותך מפה ולחשוב עלייך, ונבקש ממך שתסתכלי על המתרחש ותהיי נוכחת בחיינו.

הנכדים