דפי הנצחה

שנת עלייה: 1948

חבר משנת: 1950

נולד בל` בניסן תרפ"א

נפטר בט"ז בשבט תשס"ה

 

אריה (ליאון), בן פנחס ואֶתל בלומנשטוק, נולד בעירה גִ`ילְקֶבְקָה שבפולין ב-8 במאי 1921. לאריה היו אח בכור, שתי אחיות גדולות ואח צעיר.

בגיל שלוש החל אריה ללמוד בחדר, וכראוי לבן של חזן, למד בהמשך מוסיקה ונגינה בפסנתר.

עם תחילת מלחמת העולם השניה ברח לרוסיה, שם נשלח לעבוד ביערות בסיביר. אחר כך נשלח למחנה עבודה באוזבקיסטן עד ששוחרר ב-1945.

עם שחרורו הצטרף לתנועת "גורדוניה" שם פגש את חנה מושק, עימה התחתן ב-1947. עד 1948 שהה הזוג הצעיר בפולין ובאוגוסט אותה שנה עלו לארץ ישראל.

לאחר שהיו תקופה קצרה במחנה עולים בנתניה, ויומיים בקיבוץ משמר השרון, מצא אריה את קבוצת שילר, ובסוף אוגוסט 1948 הגיעו לקבוצה. ביום הגעתם נולד בנו הבכור פנחס, הקרוא על שם אביו.

בשנת 1950 נולד בנו השני יוסי, וב-1956 נולדה לו בת הזקונים דורית.

אריה עבד בפלחה בשטחים של הקיבוץ בנגב, ואחר כך במשך שנים רבות ברפת. עם סיום עבודתו כרפתן עבר לעבוד במפעל הטקסטיל "שילטקס".

 

ב-26 בינואר 2005 לפנות בוקר נפטר אריה, בטרם מלאו לו 84 שנים.

 

 

 אבא שלנו מת,

באמת

הוא מת.

והחיים, כבר עשו לו את המוות.

ובזמן האחרון יש לנו נטייה לפקוד את בית הקברות.

זה לא מתוך הרגל אבא... לא מתוך הרגל.

 

נולדת למשפחה דתית ענפה וברוכת ילדים, ילדות חמה וחינוך "בחדר", נערות שמחה בחיק המשפחה - את כל אלו גדעה המלחמה. המלחמה ההיא.

את שנותיך הראשונות כבוגר חיית בסיביר לשם הוגלית ועמך אחותך. ובסיביר כמו בסיביר עבודת פרך וכפור - כפור ועבודת פרך, שם גופך התחשל ושרדת. אחותך אסתר לא. דלקת ראות קיפדה את חייה ועם מותה נדם הסיכוי לשאר משפחה.

על כך ביכית תמיד.

ענני העצב הלכו איתך ומעליך, עוד משם, מאירופה.

במלחמה ההיא איבדת את כל בני משפחתך, כולם.

 

אחר כך בתנועת הנוער כמדריך צעיר, אהבת לרקוד ולשיר, לנגן ולשיר ולשמוח.

אהבת לשמוח.

שם גם פגשת את אמא שלנו, צעירה ממך בתשע שנים, והתאהבת, מה זה התאהבתם, ומאז לא היית יותר לבד.

החניכה הצעירה שנפלה בקסמיך נדבקה ברעיון העלייה לארץ ומהר מאד מצאתם את עצמכם על "אונית דג מלוח" כך קראתם לספינה "אל תפחידונו" שהביאה אתכם לחוף מבטחים בקיץ 1948.

את לילכם הראשון בשילר ביליתם בבית היולדות ברחובות, וכבר אתם שלישיה.

גם כאן בקבוצה אהבת לרקוד ולשיר, לנגן ולשיר, ולשמוח.

 

את הכישרון המוסיקלי שלך הורשת ביד נדיבה לכולנו, כל כך אהבת מוסיקה. תמיד בבית התנגן תקליט, או קסטה או דיסק, בצעדה בשדות היית צמוד לווקמן, במרפסת עם רדיו ובמקלחת עם טרנזיסטור.

גם כשחלית, לוו אותך תמיד השירים כמו חברים טובים.

שוכב בקפלן עם אוזניות ומפזם את "קלינקה" של הצבא האדום, בבית סיעוד מזמזם עם להקת קולן או עם הגבעטרון, מתאושש מניתוח עם דודו פישר ושורק עם האחיות ברי.

גם בשנה האחרונה, כשקולך כבר לא היה קול, והצלילים כבר לא בדיוק נגעו, גם אז היית צמוד לאוזניות, שר בקולי קולות שירים שכל כך אהבת, שר כאילו אין מחר.

 

והמחר באמת לא היה מי יודע מה.

אבל אתה חזק אבא, אויש כמה שהיית חזק.

וגופך כמה חזק היה.

ואמא שתמיד היתה לצידך, רגע אחד לא היית לבד.

 

נלחמתם בכל כמו צוות מיומן, "צוות ברקן", מרוויחים כך עוד שנה ביחד, עוד חנוכה להדליק נרות עם כל המשפחה, עוד יום הולדת ועוד יום שעובר. והנינות להן זכית, כמה שמחה עוד הרווחת אבא חרף כל המחלות והמכאובים.

בחיוכים הקטנים ההם, בשמחות הקטנות ובגדולות - בהם אנו מוצאים נחמה כלשהי.

שלשום סגרת את עיניך הכחולות אבא.

ויחד עם מסכת המכאובים, סגרת גם את ספר חייך.

אבא טוב היית, וטוב שהיית שלנו.

 

תתכסה בשמיכת העננים אבא, תתערסל לך שם למעלה, שים תקליט, וקדימה, לחיים הטובים.

הרווחת אותם בחייך. הרווחת אותם ביושר.

אז קדימה אבא, תתחיל לשיר, ולרקוד ולשמוח - כאילו אין מחר.

והיי, תחליש קצת את המוסיקה, גם אמא נחה.

הילדים

 

1949

 

 

יכול להיות שרבים כבר שכחו, אבל בשבילנו תמיד תהיה הסבא הגבוה והנאה, החסון, שלא מוותר על אף מהדורת חדשות או עמוד בעיתון.

סבא שעושה הליכות בשביל הבריאות עם חברך הנאמן - הווקמן. סבא שמשחק איתנו שחמט, דמקה או דומינו ומטייל איתנו ברחבי הקיבוץ.

סבא שכל הזמן, כמעט עד יומו האחרון, שר בקולי קולות את כל מילות השירים בעברית, ביידיש וברוסית, ומנצח באוויר את כל הסימפוניות.

כנראה שהמוזיקה הפיחה בך תמיד רוח חיים ששום דבר אחר לא יכול היה להפיח. אולי היא פרטה לך על מיתרים נושנים וחלודים של בָּית ואבא חזן, ועל זכרונות מארצות רחוקות. ואולי היתה תמיד מפלט מכל דבר, מהעצב ומהכאב שהיו מנת חלקך בשנים האחרונות לחייך.

אבל אתה, בחוסן בלתי נלאה, ובעזרתה הנאמנה והבלתי פוסקת של סבתא, התגברת על הכל, עד שלא יכולת עוד להתגבר או שהיה לך קשה מידי בלעדיה.

 

סבא, נזכור תמיד את עיני התכלת הגדולות שלך, המדברות ללא מילים, ואת מגע ידיך המחזקות את ידינו גם כשכבר לא היה בַּן כוח.

אנחנו מקווים שאולי עכשיו תמצא שלוה ויִפַּסְקוּ מכאוביך. אוהבים אותך תמיד ומחבקים אותך חזק.

הנכדים