ושוב חלפה לה עוד שנה בלעדיך. נראה שרק אתמול עוד חיית בינינו, אהבת את הילדים, היית גאה כל כך בנכדים ולא מאמין שזכית גם לראות את שני הנינים הראשונים. אבל חלפו להן חמש שנים בלעדיך שנים שהצער והגעגועים לא חלפו, לפעמים אף העצימו.

 

קשה מאוד בלי העזרה היומיומית שלך בכל דבר בחיינו ,בחיי שלי וגם בחיי בני המשפחה כולם.

אתה חסר כשהחשמל קופץ, ואני צריכה להזעיק את עמיר באמצע הלילה כשהמנורות נשרפות כשהמיקרו, מכונת הכביסה וכל שאר דברי החשמל בבית שובקים. אתה חסר בהסעות הילדים בקלבקאר ובעזרה לתלמידים שלנו במתמטיקה ובפיזיקה. אתה חסר במפגשים המשפחתיים בסיפוריך על הטיולים ועל העבר בראשית הקמת הקיבוץ.

אך בעיקר החוסר והקושי הוא הלבד. אכן יש לנו משפחה גדולה, חמה, אוהבת ותומכת אבל היחד איתך חסר בכל שעה משעות היום והלילה.

 

אני רוצה שתופיע אלי לפחות בחלום, אבל אני לא מצליחה...אני רוצה לחלוק איתך את השמחות הרבות שיש במשפחתנו, ללא הצלחה. לספר לך מה עובר עלי, לשאול שאלות מהעבר המשותף שלנו שאינני מוצאת את התשובות ולא יכולה להיזכר מה ואיך היה ואתה תמיד ידעת וזכרת הכל, כולל כל מקום ומקום שהיינו בו בטיולים בחו"ל כולל השמות של המקומות, המראות והחוויות שחווינו שם. רציתי הזדמנות לתמוך בך כפי שאתה תמכת בי בזמן מחלתי, באהבה ובסבלנות אין קץ ולא נתת לי הזדמנות.

 

עמוסי, בעל אהוב, אבא סבא ורב סבא גאה , ציפיתי לחיים ארוכים בהרבה יותר יחד איתך.

אני מתביישת אבל כשאני רואה חברים המבוגרים ממך בהרבה חיים בריאים ומאושרים אני פשוט מקנאה.

למה לא אנחנו? ניצחת כל כך הרבה נצחונות בחייך, אבל את המחלה הארורה לא הצלחת לנצח.

 

ואנחנו נשארנו כואבים, אך זוכרים, מזכירים ואפילו הנינים יהלי ועילי ואלו שלא זכו להכיר אותך יודעים , מהתמונות, מי היה סבא עמוס.

אני, חמשת ילדינו, 16 נכדינו וששת הנינים – נזכור אותך תמיד באהבה, גאווה וגעגועים.