דפי הנצחה

שנה ליוני מרץ 2017 - עמיר שור

לקום אתמול בבוקר.

לקום אתמול בבוקר ולהתחיל מהתחלה.

להיפרד ממך יפה ולהגיד תודה.

לזכור את הטוב ולשכוח את הרע.

זה כל מה שאני רוצה.

העצבות לא עוברת. כל בוקר מחדש היא חוזרת, חונקת.

אני כאן. ואני תוהה האם לומר לך ללכת או להישאר? אל תלכי, הישארי עוד קצת. אני לא רוצה לשכוח. לא רוצה שיפסיק לכאוב.

לקום אתמול בבוקר עם תפילה קטנה בלב. תחזור. רק לקצת . תחזור..

מתחזקים מיום ליום. השגרה לא נותנת לנו לנוח. דוחפת קדימה וקדימה. ורק אתה נשאר שם קפוא מאחור..

תחזור . רק לקצת.

בבקשה תחזור..

מחפש תמיד את האור בקצה. גוני ואורי הם פנסי התקווה שלנו. אתה חי בהם ונושם דרכם .

החושך לא נמצא בהם רק אור. אור חזק ובוהק. ולנו נותר רק לחבקם חזק חזק. להרגיש את החום ולא לתת לחושך לעולם לגעת בהם.

ענבלי,

אני רוצה לומר לך כמה שאנחנו אוהבים ומחבקים אותך. זכינו בך. את בן אדם מופלא עם כוחות בלתי נגמרים.

אני מוצא בך את האהבה הגדולה של יוני אליך, את ההומור המושחז והמדויק שלו. את היכולת לצחוק על כולם ועם כולם, גם ברגעים הקשים ביותר שחווית.. את נותנת לנו כוחות אדירים.

אהבנו אותך מאוד לפני, אבל בהחלט יכול לומר לך שזכינו בך אחרי. את הנס שקרה לנו מהאירוע הארור הזה.

אמא ואבא,

אתם העמוד שתמיד נשענו עליו. ואני רואה כמה קשה לכם. העמוד שלכם נחלש והמעטפת שלכם שברירית מתמיד. מקווה שאתם יודעים כמה הכח שלנו כמשפחה הוא חזק מהכל. ואתם תמיד תוכלו להישען עלינו. אנחנו פה תמיד. וביחד עם כל האנשים סביבנו שעוטפים אותנו בחום אנחנו נצא מחוזקים.

וג'ונסי,

הרי אתה כבר לא תוכל לחזור. אבל הדיאלוג בינינו יימשך לנצח. אתה איתנו תמיד.

אוהב אותך,

עמיר.

 

ברושים, שלוש שנים - ליטל אלימה גפן

שלוש שנים מאז אותה שבת שהתחילה כיום רגיל והפכה להיות יום אכזר ובלתי נתפס. המחשבות רצות, מציפות, ברגעים לא מתוכננים, משום מקום, גלים של רגשות עולים ונעלמים. רוצים לברוח, לחזור למציאות שלפני, אך היא טופחת, אתה לא איתנו.

 

זכרונות של יחד, מהמפגשים המשפחתיים, אלימות ושורים ולפעמים מצטרפים אלינו התיבונים. זכרונות מסוג אחר מהמפגשים שלנו בני הדודים כשאתה בן הדוד הבכור, מעל כולנו, כמו בוחן את דרכנו.

דמותך האירה אותה, מבלי שידעת עד כמה אתה משמעותי עבורנו, רביעיית הגיל המשותף, אני ועמיר, ענבל ואיילי. השנינות שלך שאולי נטעה בי זרעונים של חשיבה לפיתרון תשבצי הגיון. אהבת הקריאה והפילוסופיה שאולי נגעה גם בי מעט. שלוש שנים עברו ואני מהרהרת ביני לבין עצמי שמשהו ממך דבק בי, מבלי שאהיה כלל מודעת.

היית זה שהביא לי את הקלטת הראשונה, קלטת של אלטון ג'ון, כנראה זיהית שאתחבר ואהנה. מאז כל כך הרבה שירים מזכירים אותך. בחגיגת הכריסמס שהחלטנו לחגוג, זכיתי בהגרלה לקבל ממך את המתנה, ואתה בחרת, כוס להכנת שייקים. סיפרת לכולנו איזה סיפור על חנות קרובה לעבודה ושהלכת לקנות בעצמך. מודה שזו הייתה בחירה נכונה ומתאימה.

 

ויש את המפגש האחרון שלי איתך. היה אירוע בחצר של ההורים, (עוד אחד מיני רבים), לא זוכרת מה חגגנו אבל יצא לנו להיפגש על המדרגות בכניסה ואיכשהו נתת לי נשיקה. זה היה מפתיע, מוזר אבל גם נחמד. זכרון החיוך האמיתי והלא מזוייף נצור אצלי. חיוך שטומן בחובו עדינות רגישות אהבה וידידות.

לפעמים כשאני נזכרת באותו הרגע, אני חשה צביטה קטנה של פספוס, של רצון לעוד רגעים כאלו. שואלת את עצמי למה לא דיברנו יותר? למה לא נפגשנו יותר? למה בעצם לא החלפתי איתך הרבה מילים? אולי כי לא היינו צריכים והמעט היה מספיק ונכון. רגע קטן מתוק ונעים נצור לנצח מכיל אותך ואותי. בני דודים בכורים לעד.

 

ובין שגרת יום יום לאחרת במפגשים משפחתיים בפורום זה או אחר, עולות המחשבות עליך ועל המשפחה הקטנה שלך, על ענבל גוני ואורי, על יעל ורנדי עם הילדים והנכדים. חושבת לעצמי, מהיכן הם שואבים את הכוחות לחייך לאהוב ולתת לאחרים כל כך הרבה. אלו מחשבות שבאות, לרוב לא מתוך זכרון, הן באות ביום יום, בשבילים, בבתי הילדים, בחוגים, הן באות באירועים, בחגים ועם כל תמונה שמישהו מעלה לווטצ אפ המשפחתי.

 

יוני, חלפה שנה מאז שסבתא ראלה נפטרה. ולפני חודש גם סבתא בובי. התווספו לנו תינוקות למשפחה נועם, טוננסין, אביתר, אדם ויעל. אנחנו ממחזרים בכייף שמות במשפחה ומוודאים שתהיה ברית או בריתה אחת, לפחות בכל שנה.

אורי בן הדוד הצעיר והמוכשר שלנו מיסד את חייו ונישא לג'סיקה.

אמיר ומירי בארצות הברית וקרני וענבל חזרו אלינו לקבוצה.

דיצי הני מגיעה לביקורים מספרד וכולנו מנצלים זמן איכות לכפות הרגלים ועוד אברים שסובלים ממתחים.

השגרה היא הדבר הכי בריא והכי בטוח עבור כולנו וכל אחד בדרכו שלו מתמודד ומתגעגע.

מאמינה שהיחד המשפחתי הוא ששומר על גוני ואורי ומאפשר לכל אחד מהמבוגרים לפעמים מעט להתפרק. אנחנו המשפחה המורחבת נמצאים עבורכם בכל עת אוהבים אתכם ושותפים לגורלכם.

ליטל