דפי הנצחה

דף הנצחה לפרשטנדיג ישראל ז"ל
(25/10/1920 - 09/12/2005) ( - )

שנת עלייה: 1945

ישראל נולד ב- י"ג חשוון תרפ"א 25.10.1920 בעיירה סאנוק בגליציה, למשפחה בת 10 אחים.

מאוחר יותר עברה המשפחה לעיירה בז`וזוב.

כבר בתור נער החל לעסוק במקצוע האפייה בעיירת מגוריו.

היה היחיד מבני משפחתו ששרד את מוראות השואה.

עלה לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה.

באוניה בדרכו ארצה פגש את פלה, לימים אשתו.

השניים הגיעו לקבוצת שילר ופה בנו את ביתם.

במשך שנים היה ישראל האופה של המשק. כמו כן עבד בפרדס ובשנים האחרונות בשילטקס.

נפטר ב- ח` כסלו תשס"ו 09.12.2005

יהי זכרו ברוך

קטעים מתוך סיפור חיים - 02.08.1991

"נולדתי בעיירה סאנוק, גליציה - להורים זאב וחיה, באומוולשפינר, פרשטנדיג. עד מהרה המשפחה עברה לעיירה בז`וזוב. אבא עבד במנגנון הקהילה היהודית במקום ועיקר דאגתו הייתה לענייני בית הכנסת. אמא הייתה אשת חיל והייתה לעזר רב בפרנסת הבית.

הבית היה דתי-ציוני. ציוני – לא מבחינת השתייכות ארגונית-פורמאלית להסתדרות הציונית אלא ברוחו. שאיפת אבי היה לעלות לא"י. אחי הבכור היה חבר "ההתאחדות" ומטעמה אף יצא להכשרה, אבל לא הספיק לעלות ארצה.

לאימי נולדו 11 ילדים, מהם אחת נפטרה באיבה. המצב הכלכלי בבית היה שפיר. לא היינו עשירים, אבל גם לא סבלנו מחסור: מעמד בינוני-נמוך.

בגיל 3 כמקובל אז, התחלתי ללמוד בחדר. למדתי קריאה, כתיבה, תפילה, תורה עם פירוש רש"י, וגם קצת גמרא. בערך בגיל 11 התחלתי לעבוד כשוליה במאפיה. תחילה חילקתי לחם ואח"כ התחלתי להשתלם באפייה ממש. כשסיימתי את תקופת ההתמחות עברתי לבאליגרוד כבר כאופה בעל מקצוע, וקיבלתי משכורת יפה. כך עבדתי עד פרוץ המלחמה.

עם פרוץ המלחמה חזרתי הביתה. מייד גויסתי לעבודות כפייה ע"פ צו הגרמנים. הועסקתי בפיצוץ אבנים לחצץ, לצרכי סלילת הרכבת. אבל עוד לפני סוף 1939 ברחתי לסאנוק, מתוך כוונה לחצות את הנהר סאן, ששימש קו גבול עם בריה"מ. אבל לא הצלחתי לחצות את הגבול. נתפסתי והובלתי לבית הסוהר בלבוב. הואשמתי בריגול. אחרי חודש מאסר הובלתי לחקירה לאחריה שוחררתי ללא כל הסבר.

אחרי השחרור עברתי לסטרי ושם עבדתי כאחראי במאפיה קואופרטיבית עד פרוץ מלחמת רוסיה-גרמניה.

באחת השבתות בסטרי ראיתי אוטובוס מלא פליטים יהודיים. הבינותי שאוספים את הפליטים כדי לגרשם לסיביר. המשטרה החשאית הסובייטית נכנסה גם למאפייה בה עבדתי ושאלה על "פליטים". העובדים הצביעו עלי. כשגמרתי את עבודתי – נחקרתי בבולשת על סוציאליזם- קומוניזם ויחסי אליהם. בסוף עזבו אותי. זה היה המקרה הבודד של "פליט" ששוחרר ונשאר באיזור בקיץ 1941. שני אחי היו אז בדרוהוביץ` וגם הם הצליחו להתחמק מהבולשת ונשארו בסביבה.

מיד אחרי הפלישה הגרמנית לרוסיה החלו הגרמנים להפעיל את מכונת ההשמדה גם באזורים "הרוסיים" לשעבר, וגם באזור הספר. בכ"ז באלול תש"א (9.9.1942) אספו הגרמנים את יהודי בז`וזוב ליער ליד העיירה, שם הם חפרו בור עמוק והגרמנים ירו לתוכו את כל יהודי העיירה ובתוכם את כל בני משפחתי.

שבוע לפני יום מר זה נלקחתי למחנה כפייה, תחילה לפרוקוצ`ים ואח"כ לפלאשוב ולבסוף למחנה ההשמדה ברחוב ירוזולימסקה (מקום בית הקברות היהודי).

בפלאשוב היו עמי 2 אחי. במחנה לא היו תנאים סניטאריים ואי אפשר היה להתרחץ.

לכן התרחצנו בגטו. הצלחתי לאסוף קצת מזון עימו חזרתי למחנה והייתה זו תוספת חשובה לכלכלתנו ולבריאותינו. הצעתי הסדר זה גם לשני אחי. והנה יום אחד הם נשארו ללון בגטו. באותו לילה היה גירוש היהודים למחנה ההשמדה בלז`ץ` וגם אחי נשלחו לשם במשלוח זה.

מכאן הועברנו לסקרז`יסקו קאמייננה בה היה בית חרושת למוקשים ימיים. הייתה זו עבודת פרך. העובדים היו שלדי אדם, כולם צהובים מהחומרים המרכיבים את המוקשים. הבגדים התפוררו עד מהרה והעובדים התהלכו לבושים שקים מחומרי הגלם הכימיים וחגורים בחבל. מי שעבד ב"אולם 18" לא החזיק מעמד זמן רב. העובדים פשוט הורעלו מהחומרים ונפלו תוך כדי העבודה.

כאן עבדתי 2 -3 שבועות. אח"כ הועברתי, בגלל מחסור זמני של חומר גלם, ל"אולם 13", בו עבדתי כחודש ימים. בינתיים החלה ההתקפה הרוסית. הרוסים פרצו את החזית והתקדמו מערבה. היה הכרחי לחסל את המחנה. והועברתי לצ`נסטחובה. כאן לראשונה מזה זמן רב, נפגשתי עם עובדים בעלי דמות אנוש.

כעבור מספר שבועות העבירו אותנו לבוכנוולד. הועסקנו בפינוי הריסות העיר וויימר. כאן התייחסו אלינו, יחסית טוב. גרנו 1800 איש בבלוק אחד, 3 קומות של "פריצ`ות" (משטחי מיטות).

עם התקדמות האמריקנים פונה המחנה לכוון העיר דרדזן. כל תהליך הפינוי נמשך כחודש ימים. אני נשארתי בבוכנוולד, באשר הסתתרתי בנגרייה הענקית, שהייתה במחנה הילדים. שם שהיתי כשלושה שבועות. כמעט לא אכלתי כלום. רק פעם ביום השגתי קצת מרק.

ב-11 באפריל 1945 ניתנה פקודה לחסל סופית את המחנה. הלכתי לשער עם כולם, ואז החלה הפצצה אמריקנית והגרמנים החזירו את כולם לצריפים. למחרת בשעה 11:00 לערך, שמענו קול יריות . יצאנו החוצה וראינו אנשים מסתובבים עם נשק, והגרמנים שלא הספיקו לעזוב, עומדים עם ידיים למעלה. אמרתי אז לשבוי רוסי שעמד לידי: "האמריקאים באו". והוא השיב לי : (הגיעו (אחרי המוות.

הופיע אצלינו הרב שכטר והעמיד לפנינו את הברירה: ארה"ב (גם שוויץ) או א"י. אני בחרתי בארץ ישראל. ב- 6.7.1945 הגעתי לעתלית. כאן הייתי כמה שבועות. ואז הופיע אצלנו ידידיה ואסף כמה בחורים לקבוצת שילר. הוא אמר לנו : מחובתנו לקלוט את שארית הפליטה, אם כי עד עתה לא הצלחנו בקליטת הפליטים.

הגענו 20 איש לקבוצת שילר. מזה, כעבור זמן קצר, נשארנו רק שניים : חנה, שעברה לנצר סירני ואנוכי. את פלה פגשתי כאן, בקבוצה, אבל נפגשנו במקרה גם באוניה בדרכי לארץ.

בשילר נתקבלנו יפה. קיבלנו גם תוספת מזון. מוטל לימד אותנו עברית, אבל לאט, החלו העזיבות.

מסיבות אישיות עזבנו את הקבוצה. פלה עבדה בטיפול ילדים בת"א, ואני עבדתי במאפייה. בהשפעת דב אונגר-אריאלי ובהשפעת פלה חזרתי לקבוצה. זה היה ב- 1947. ומאז אני כאן."

אבא שלי - ממני, נעמי, הבת שלך

כל כך קשה לעמוד כאן וללוות אותך בדרך האחרונה.

כולנו פה מסביב - כל המשפחה היקרה שלך שאתה כל כך אוהב: סבתא - האישה שלך לכל אורך השנים, הבנות שלך והחתנים, הנכדים והנכדות. כולנו פה רוצים להגיד לך שאנחנו כל כך, כל כך אוהבים אותך ומבטיחים לשמור על סבתא מכל משמר בשבילך.

שתהיה לך מנוחה שלווה

תנוח לך בשלום על משכבך.

צדיקים מתים ביום שישי ואתה היית צדיק - אני יודעת.

שמור עלינו מלמעלה

ואנחנו פה נשמור אחד על השני כולנו.

אוהבת אותך כל כך

וכבר אתה חסר לי

סבא ישראל שלי - לי ברזק

אני אוהבת אותך כל כך

אתה האדם הכי סבלני, וחכם, ורגיש שאני מכירה.

סבא, אתה עולם ומלואו

איש צדיק ויקר

ירא שמיים

אתה מייצג עבורי את הפן האנושי, ההומאני, מלא האהבה לאדם, בדת שלנו.

אתמול בצהריים סיפרתי לך שהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה, וסיפרתי לך כמה טוב לי ומעניין לי, ואתה פקחת את עיניך והבטת בי והנהנת עם הראש... הבנת, סבא, הבנת הכל...

אני יודעת כמה אתה גאה בי, תמיד אמרת לי שאגיע רחוק...

תמיד, תמיד האמנת בי...

גם סיפרתי לך שסוף סוף מצאתי אהבה, את ניב שלי, ואני יודעת שגם לזה ציפיתם, אתה וסבתא כל כך...

אמרתי לך שאני נוסעת הביתה למושב, שאחזור בערב, ואתה הבטת בי והנהנת עם הראש.

וכשחזרתי, ישנת שינה שלווה, נשמת עמוקות...

סבא, אתה תמיד תהיה איתי, בליבי, בכל צעד שאעשה, בכל דרך שאבחר ללכת בה - אתה תהיה שם איתי.

סבא שרוליק שלי, נוח לך על משכבך בשלום.

אוהבת אותך,

נכדתך לי

אל מול קיברו, מילים לזכרו של ישראל פרשטנדיג - מוטי קרמיש

עוד בטרם בוא הארון עמדתי אל מול הקבר הפתוח בבית הקברות היפה של הקיבוץ, וחשבתי על כל אנשי השיכון - חבריהם של הורי - ההולכים ונאספים פה.

איש צנוע, פשוט הליכות, שטוב ליבו נשקף מפניו הטובים והמחייכים מימי ילדותינו ועד זקנתו.

כמעט ישר מהתופת הגיעו אלינו פלה וישראל, ואף שרק פעמים בודדות שמענו זאת מפיהם, ידענו כולנו. זוג יפה, שמיד חבר אל הקבוצה הקטנה של פליטים, בני גילם, כמו הורי וכמו חנה ואריה בלומנשטוק. מעין סוד לא מדובר חיבר את כולם.

יחד נולדו בנותיהם - לאהל`ה, חיהל`ה ונעמי - בדיוק איתנו - פנינה, מירהל`ה ומוטי. כל שם וזיכרון נצור בצידו, כל שם ולצידו הכאב והגעגוע.

רק היום אני יודע כמה כוחות נפש נדרשו מישראל לקום כל בוקר מביעותי הלילה והזיכרונות, לצאת להתמודדות לא פשוטה על חייו, עבודתו ומקומו בקיבוץ של אז. הקיבוץ, שגם הוא היה בתחילת דרכו, נאבק בקיום ולא אווה לשמוע על כאבי העבר.

כמעט טבעי היה שמצאו ישראל ופלה נחמה בחוג הקטן של ידידיהם החדשים, ששוחחו בשפתם. יחד יכלו לחבור למשחקי קלפים אל תוך הלילה, שיחות אין סופיות על כל המתרחש, שלוו לא פעם בצחוקים והומור שהקלו על קשיי היום-יום. להנות מכוס קפה משובח ומאפים מתוצרת בית שזרמו מכל הכיוונים, ועציצים ופרחים מידיה "הירוקות" של פלה.

ישראל של ילדותי קשור כמובן למאפיה המפורסמת שלו. היום אנחנו יודעים לנצור כל דבר שהוא מקורי, מיוחד ומהנה - אבל בקיבוץ של פעם גם זו נשמדה בחרב הרנטביליות המהפכות.

לא פעם, כשאני מורח מעט חמאה וריבה על פרוסה של עוגת שמרים ומקרבה על פי, אני יודע שהקרב אבוד וטעם מיוחד זה של יום שישי של ילדות לא ישוב לעולם. שעות היינו כילדים מתבוננים בישראל בעבודתו. קולע את החלות, לש את הבצק, מסדר את הכיכרות ביד אומן ודוחף את המאפה אל תוך הכבשן החם. מנגב זיעה בקצה חולצתו הכחולה ומיטיב את הקסקט על מצחו.

כשהוחלט על סגירת המאפיה עבד ישראל עוד שנים רבות בפרדס הוותיקים יחד עם אבי. מעולם לא התלונן, שמח על ביתו החדש ובנותיו היפות.

ואז, כאילו לא מלאה כוס ייסוריו, ניחתה המכה וחיהל`ה, היפה בבנות הקיבוץ, נהרגה בתאונה.

אבי, שהיה מזכיר הקיבוץ, נאלץ לזהותה בחדר המתים ואת פניו כשחזר - לא אשכח.

מאז מות חיהל`ה שחה קומתם של פלה וישראל, אבל כמו תמיד ידעו לנצור את כאבם.

בחיוך וליטוף מבויש המשיכו עוד שנים רבות לקבלנו בכל פעם שהזדמנו לקיבוץ.

בזקנתם - מוקפים בנכדים ונכדות ואפילו נינים, מצאו פלה וישראל נחמה בבית החם שיצרו.

יהי זכרו ברוך

קישורים אישיים:

הספד למאפיה - מרים דנקוורט