דפי הנצחה

קבוצה: גרעין הכשרה טורקי - 1945

שנת עלייה: 1943

חבר משנת: 1951

 

אברהם חורן נולד באיסטנבול טורקיה בשם אלברט חורה, היה פעיל בתנועת נוער.

ב- 1943 עלה לארץ ברכבת אשר עשתה דרכה דרומה, עברה בסוריה ורק אחרי למעלה מחודש הגיע ארצה.

בשנים 1943-1945 היה חבר בקבוצת מסדה אחר-כך באבוקה, וב- 1946 נשלח הגרעין להכשרה בחדרה לקראת עליה להתיישבות.

בתקופה זו, התגלה אברהם כמפעיל מומחה לברן.

ב-1949 הגיע לשילר יחד עם שולה וחיים קרשפין וב-1951 התקבל לחברות בקבוצה.

 

במהלך השנים עבד אברהם בענפים שונים: ברפת, בפלחה, בלול, באסם תערובות, במחסן בגדים, היה מראשוני מפעל שילטקס, לאחר מכן בבית-קרור ובשנים האחרונות , טרם חלה, היה הנהג של הסעות הבית - "אברם הסעות".

את עבודתו זו עשה במסירות רבה, נענה לבקשות המיוחדות של החברים, וביצע בחריצות את המוטל עליו בשרות המרפאה, התרופות והשרות לקפלן.

אברם היה איש משפחה למופת וכך גם סבא שאינו חוסך מאומה מהנכדים. ביתו היה מלא חום ואהבה אליהם, ואכן הקשר ביניהם היה חזק.

גם כשגברה מחלתו, לא נכנע אלא עבר לעבוד בבית-המלאכה המוגן, היה לאברהם עקרון: "כל עבודה מכבדת את בעליה."

 

באחרית ימיו, סבל קשות ממחלת הסרטן, המשפחה והחברים היו שותפים לסבל הזה.

 

 

דברים שנאמרו ביום השלושים

קשה לי מאד לדעת מאיפה להתחיל. ניסיתי לחשוב על הזכרון הראשון שלי מסבא, אבל לא מצאתי, כי תמיד הוא היה שם, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

יום אחד בשבוע, שהשתנה מדי שנה, אחר הצהריים היינו אצל סבא וסבתא בקיבוץ, בימי שישי בערב. האהוב עלי מכל, בוקר שבת. בלילה בחורף כשעוד היה תנור נפט, סבא היה שם עליו בלטה, ואת הבלטה המחוממת שם מתחת לכפות הרגלים, שיהיה חם בכל הגוף. היה מהדק את השמיכה, שהיה לה את הריח המרגיע של סבא וסבתא והרכות שרק סבא וסבתא יכולים להעניק והיה מקרב את השולחן שחס וחלילה לא אפול. בבוקר הייתי קמה לצלילי קולו בספניולית ולפעמים בטורקית בשיחות השבועיות עם אחותו התאומה אידה ודודה ברטה ז"ל. ואז הגיעה ארוחת הבוקר, טוסט וסלט, לפעמים חביתה. כולם תמיד מ"אמריקה".

 

כל הדברים הללו לא יהיו לי עוד מסבא, לכן אני מחפשת מעט נחמה בתמונות. מספר רגעים לאחר שנודע לי שסבא נפטר ונגאל מייסוריו, מיהרתי לחפש תמונות של זמנים טובים יותר ובכולן - חיוך. החיוך של סבא מתחת לשפם הטורקי הגאה. כמה חסר לי החיוך הזה... התמונות מזכירות לי רגעים שאתגעגע אליהם כל חיי,

אבל לצד דמעת הגעגוע תמיד בא חיוך, כי עברנו רגעים כל כך טובים ביחד שאי אפשר לא לחייך כשאני נזכרת בעצמי ליד סבא.אני נזכרת בסבא, שאף כינוי לא יהלום אותו יותר מסבא, שהעניק לי שפע אהבה ושמחה , משפחתיות, איכפתיות, צחוק והנאה, אושר וחוכמה, טוב לב, ביטחון ורוגע, לצד המון חיוכים ועוד דברים רבים טובים. סבא שבעצם העניק לי את כל כולו. סבא שלימד אותי גבורה וסבל מה הם, את ערך המשפחה שתמיד תהיה שם לצידך, עבודה, חריצות, עיקשות והצטיינות, מה הן. סבא שהעניק לי את הזכות להיות הנכדה שלו או במילותיו "הקטנה".

 

 

 

 

 

 

 אברהם, יעקב, דודה ריקי רוסוס, חנה ורבקה חורן

 

 

רוקם בתעסוקה המוגנת - 2002

 

הוקלט ביום חמישי 30.08.2001 ע"י דוידי בביתם של אברהם וחנה

קוראים לי אלברט חורן. כשעלינו ארצה, לא שאלו אותנו, לא אמרו שמחליפים שמות, ישר הדביקו לי את השם אברהם.

בלועזית, לשם חורה אין פרוש, במקום חורה צריך היה לומר אורה. אחרי זמן החלפתי את השם ובמקום ה` הכנסתי נ`, ונעשה חורן. יש חורן מהתורה וכך נקלט השם חורן.

 

שם גדלתי עד גיל 15. שם ההורים חיים ורבקה חורן ועוד שתי אחיות שרה ואודה.

אני בן תאומים ויש לי עוד אחות בארץ שגרה בקרית ים. היא התאלמנה לפני כמה שנים בארץ. יש לה בת שגרה בקהילת גילאון אחרי כרמיאל. מצבה טוב ויש לה שלושה ילדים ולאחותי יש עוד בת בצרפת.

עד גיל 15 בטורקיה למדתי 8 כיתות. היה נהוג שנכנסים בגיל 7 ולא בגיל 6. היו כמה אירועים:

בערך בגיל 13 התארגנו והקימו את תנועת ביתר, אספו את כל הילדים ונתנו להם איזה ידע על פלסטינה. נכנסתי לביתר, וכיוון שתנועות זרות לא היה מקובל, הכל היה בחשאי, כאילו שאנחנו מטיילים, מתאמנים במכשירים ומתחברים. פעם בשבוע התכנסנו בבתים, כל פעם בבית אחר, באים אחד, שניים שלושה, כדי לא למשוך תשומת לב. הורי היו פחדנים ועברנו, והכל היה בסדר.

 

בשנת 1942 לקחו לצבא גברים לא מוסלמים. הגרמנים התקדמו, התורכים גם היום אנטישמים סיפרו לי שהכינו תנורים כמו באושויץ, אבל יש מי ששומר למעלה וזה לא קרה. לקחו את הגברים לעזור נגד הגרמנים, לעבוד בביצורים. המגמה היתה להשמיד את היהודים באנטוליה. הרמטכ"ל התערב, לא להרוג חיילים במדים.

אבא היה בין הראשונים שחזר. מילה אחת זכרוני קלט: לא תשרת פה בצבא. כל מה שמזכיר לי את אבא זה מתרגש הוא אמר מילה אחת, אתה לא תשרת פה וזה נתן לי את הכח להיות פעיל בתנועה. אבא הבין לאט לאט. הוא לא הבין שאני תפסתי את המילה. בסוף 1942 התחלתי לרמוז להם שאני רוצה לעלות ארצה. היה דבר אחד טוב שהיה לי בן דוד גדול ממני ב- 25 שנה והבן דוד הזה במשפחה – מה שהוא אמר - כולם שמעו, צעיר ומבוגר. כשהוא שמע הוא ניגש ואמר להם תנו לו לעלות ארצה. אחרי איזה זמן גם הוא עלה. הוא היה עובד דיו מפורסם, אבל אחר כך הוא חזר בגלל הבנות שלו. טוב אז ככה עליתי ארצה.(ב- 28.06 עליתי ארצה, כשבוע) אני ממשפחה קצת מסורתית, יותר חילונית ממסורתית. אצלנו באיסטנבול היהודים לפחות 3 פעמים בשנה הלכו לבית הכנסת גם לראות וגם להיראות. אכלנו כשר זה נכון, לא הפרדנו בין הכלים. בין הגבינה לבשר. הסבא שלי היה באמת דתי מאד. הוא היה מקפיד מאד בכל מקום. דבר אחד שאני זוכר הוא שהיו מדליקים נרות חנוכה מצמר גפן ושמן. היו מדליקים את הנרות זאת היתה סבתא של אבא. סבתא של אמא היתה יותר חילונית. סבא של אמא לא היכרתי הוא נפטר. אני נקראתי על שם דודי, אח של אבא, אלברט. הוא היה רופא ורווק.

אבא התפרנס בבית מסחר לדברי מחברות, ספרים, קלמרים ומכשירי כתיבה. אמא היתה עקרת בית. בערך ב- 1942 הוא חזר מהצבא ובית המסחר נסגר כי לא היו פועלים. לפרנסתו הוא התעסק עם כלבים למשחק. הוא היה נותן נניח לאחד זוג כלבים חדשים סגורים טובים, הם היו משחקים חצי שעה ואחרי כן מעביר לאחרים וככה לאט לאט עד שהוא מגיע לבית קפה ושמה הוא לא היה חוזר חזרה ומזה היה מקבל אחוזים ומזה הוא התפרנס.

 

לפני שעליתי, ההורים לא חשבו שאני עולה כבר מחר מחרתיים. היה משהו כמו פה בארץ שהליכוד והעבודה מדבר, מפלגת העבודה ומפלגת חרות, הם הסתכלו שהחרותניקים לא והעבודה כן. אז אותו דבר היה באיסטנבול ולא רצו שאנחנו הביתרים נעלה ארצה הם היו עושים כל מיני קשיים ואנחנו ראינו שמקשים עלינו. השכל עובד קצת, אמרנו אנחנו עוזבים את ביתר ואז נכנסנו לחלוץ. בחלוץ לאט לאט התקדמנו עד שאמרנו שאנחנו רוצים לעלות וסידרנו את אשרות הכניסה. משהו קטן על זה - יהודי תורכיה לא היו עולים כל כך מהר כמו שאז עשו בסוף 1942-1944 שארית כניסה לא יכלו להשתמש באירופה, די נסגר הכל. אז אמרו בואו נציל את היהודים והביאו את זה לטורקיה והתחילו להוציא את הצעירים ביותר. אם אני אגיד צעירים מגיל 13-20 18-19 הלכו לצבא. עד הצבא הצליחו להוציא אותם ארצה. אנחנו עלינו עם דרכונים ובדרכון לא היה כתוב רק לביקור, ז"א שהיום אני מבקר בארץ והיום אין לי נתינות טורקית - רק ישראלית.

 

כשהגעתי לעלות ארצה ב- 28.6 בדרך הנסיעה היתה מאיסטנבול עד גבול סוריה תורכיה, שם עם רכבת שבה נסענו 3-4 ימים כל הזמן בתוך הרכבת. לא יכולנו לעלות דרך הים כי כי זה היה בזמן מלחמת העולם השניה ויכולנו רק ביבשה, דרך הערבים. אז סוריה היתה תחת שלטון הצרפתים. הסוכנות התארגנה עם הצרפתים והם נתנו לנו לעבור. עם הרכבת הגענו עד חאלב אחרי 3 ימים. בחאלב חיכה לנו איש סוכנות בשם שלמה סלים והוא היה מיודד עם הערבים, זאת אומרת שהיה משחד אותם. ככה הגענו עד חאלב. שם היתה גם קבוצת ילדים לעלית הנוער יחד איתנו. אמרו לנו אתם נוסעים לבית מלון שמה תחכו עד הערב שתבוא רכבת ושמה תקבלו גם אוכל. אל תקחו שום דבר. השארנו את הכל ולא אוכל ולא בטיח. סגר אותנו בבית מלון שלא נצא החוצה שהיה פחד שהערבים לא יפגעו בנו. הוא בא בערב ועלינו על כירכרות מה שרואים לתענוג בנהריה ובמקום 4-5, עלינו 10. אז הגענו לתחנת הרכבת בחאלב ושם יצאנו בלילה לבירות, הגענו בערך בלילה, באותו זמן שמטוסים הפציצו את העיר בירות. כמו שבאנו מהר לבירות כך יצאנו מהר ואז בא מישהו אחר מהסוכנות, אני לא זוכר אותו היטב והוא לקח אותנו לראש הניקרה. הגענו קבוצה די גדולה ב- 3 אוטובוסים. כמו שהגענו נישקנו את האדמה, זה היה מרגש מאד. אחרי זה הביאו אותנו לבית עולים בבת גלים נדמה לי לשלושה ימים ולקחו אותנו לעלית הנוער. ולאט לאט זה בדרך מחיפה, עד שאני ועוד מישהו הגענו למסדה, אבל לא היינו לבד.

 

אני הגעתי לקבוצת מסדה, וקבוצת מסדה היא לא מהכביש הראשי. בדרך שנסענו אני ועוד כמה חברים אנחנו מגיעים למדבר. לא היה שום דבר. כשהגענו מכביש ראשי חיכתה לנו עגלה עם זוג סוסים לקבל אותנו למסדה. עגלה וסוסים פה בארץ זה היה משהו גדול. כמו שאנחנו מתיישבים יש מכוניות לכל חבר, שם היו סוסים ופרדות.

הגענו למסדה הבית של עלית הנוער שבנו לעלית הנוער. הבית לא היה כל כך מוכן ולאט לאט החלו לשפץ ואני אחרי שבוע ימים שהייתי במסדה חליתי במחלה שנקראה פפתאדה (גריפה)בא רופא שהיה מבקר בכמה יישובים, כשאני ראיתי אותו אז אמרתי מי יודע מי זה אולי איזה נגר שרוצה לתקן פה, מה מתברר? שהנגר הזה היה רופא. אני גדלתי שרופא צריך להיות מסודר אם לא חליפה, אז עניבה כן. אבל שהוא מתברר שהוא רופא במכנסים קצרים וסנדלים תנכיות, וככה הסתובבו עם חולצה פתוחה. טוב, אז הוא נתן לי מה שנתן, הבראתי, ואנחנו במסדה בתור עלית הנוער היינו ראשונים קבלו תוספת של עוד חצי שנה. עלית הנוער זה בדרך כלל שנתיים. מכיוון שהקבוצה של מסדה היא התחילה להתפרק ונשארנו מעט חברים, אז הוחלט בעלית הנוער שגם בקבוצת שילר היתה חברת נוער אותו דבר שהתחילה להתפרק ואמרו שצריך לאחד אותם ואז איחדו אותנו ובגלל זה שהם באו לשנה שניה שלהם והיה שנתיים ולנו הותיקים של מסדה קיבלנו תוספת של חצי שנה יותר.

 

אנחנו היינו בתור גרעין במסדה ויחד עם שילר אז הוחלט איפה שהיינו. מכיוון שהיינו משתי קבוצות שונות, רצו אותנו לשנת שרות של שנה שלישית. היינו חופשיים להחליט לבד איפה אנחנו רוצים להישאר במסדה או בשילר. מכיוון שבגרעין הרוב משילר, הוחלט שאנחנו באים לשילר.

בשילר שנודע שאנו באים, אז באה חברה שקוראים לה אסתר קרמיש וקיבלה אותנו. זה היה בתחילת ינואר עם הרבה גשמים, הרבה בוץ, לא כמו היום שיש הרבה כבישים. מהכביש הראשי של עמק הירדן להיכנס לקבוצת מסדה זה היה די קשה. היה צריך ללכת עם מגפים. היתה אדמה בוצית לגמרי אבל באו לקבל אותנו ובין זה היה גם יוסק שבא לקבל אותנו. יוסק היה נהג, אסתר היתה בתור מגשרת ומדריכה. והביאו אותנו לשנת שרות לשילר בתחילת 1946.

בקיצור היינו פה 8-10 חודשים ובמשך הזמן שהיינו גם כן שוב פעם במיעוט שבחבר הקבוצות שהיום האחוד, הציעו לנו כמה חברות. חברה אחת שהיתה חברת תורכים בבן שמן שנתאחד איתם. היתה עוד חברה במוסד האהבה בחיפה. הם היו מכמה ארצות, בעיקר עולי גרמניה והתאחדנו.

אז התאחדנו ומפה יצאנו משילר אחרי 9-8 חודשים. כל הקבוצה מוסד האהבה ובן שמן לעבור לקבוצה גוף אחד ואז עברנו לרמת דוד-קבוצת השרון.

 

יש שתי קבוצות: קבוצת השרון וקבוצת איילון. אנחנו הלכנו לקבוצת השרון ושמה איחוד ולא הולך ושמה היינו חייבים להתפרק. אנחנו הלכנו לקבוצת השרון במגמה לעלות על הקרקע ולהקים קיבוץ וזה לא הלך ושוב פעם נשארנו לבד. בחבר הקבוצות אמרו שיש איזו קבוצה בדרך לעלות בקרקע ורק עכשיו היא מתארגנת וזו היתה קבוצת שגב בחדרה.

 

היא היתה קבוצה עובדת ובתור קבוצה היתה בחדרה ע"י משק הפועלים. כל הגרעינים כל הקבוצות שהוקמו בנגב הם עברו את המקום הזה, את המחנה הזה.

היינו שם עוד שנה עד התחלת מלחמת הקוממיות ואז הרגשנו ואמרו שמוכרחים להשלים קבוצה ולא להקים קבוצה ששמה קבוצה בעמק בית שאן עומדת להתפרק וזו קבוצת "אבוקה". הוכרע שאנחנו הולכים לקבוצת אבוקה להשלים אותה.

 

בקבוצת אבוקה היו חברים מבן שמן אבל רומנים וגליציאנרים מפולין. היינו שתי קבוצות וגם שמה התחילו להיטלטל, טוב אנחנו באנו להשלים. להשלים לא להשלים שוב פעם. אנחנו קרה מה שקרה זה כנראה טבע הגורל שלנו זה לא להישאר במקום ושוב פעם להתפרק. שמה באבוקה היה לנו רע. גם המלחמה, גם לא יכולנו לצאת לנסוע נניח לעפולה, היינו צריכים לעבור נקרא עינב.

ושמה כל הזמן הערבים היו יורים. כמובן גם על יד "אבוקה" שהיתה ע"י בית שאן גם שמה הם ירו. אבל איכשהו הסביבה היתה בסדר והערבים מבית שאן ברחו כולם והשאירו לנו כמה חודשים עדר של עיזים כבשים שאנחנו התחלקנו בכמה משקים כמו מעוז, כפר רופין ועוד אחד כרגע לא זוכר. גם להם לא היה בכלל מגע עם הערבים גם הם קיבלו משהו.

על ידנו בדיוק ע"י "אבוקה" עברו כולם עד כפר רופין משם הם עברו ליד הפליטים . העיר בית שאן אני לא יודע אם כולם יודעים, אבל טוב לספר בכמה מילים היתה לנו קבוצת נוער ישראלי. בתור נוער ישראל והם אח"כ התגיסו לפלמ"ח והפלמ"ח היו צריכים לכבוש את העיר הם פשוט לקחו איזה צינור של 6-8 צול, פרקו מהעגלה שני גלגלים, שמו את הצינור וירו כמה פגזים עם דווידקה והערבים חשבו שהיהודים באים עם תותחים אז הם פחדו וברחו.

אני לא יודע אם כולם זוכרים את זה, אבל ידענו שחבר אחד מעלית הנוער הוא השתתף וזה היה אם אני זוכר נילסון והוא איבד עין מזה.

 

היינו חברים בגרעין. אפרים ז"ל הוא היה המטפל שלנו ושפרינצה המקשרת. טיפלו בנו כמו בעלית הנוער. היה קצת לימודים. יום בשבוע פה ושם הרצאה שם אנחנו קראנו לזה "יום גידול". לא היינו קמים ב-5 בבוקר או 6, היינו קמים ב- 8 וזה היה כל הטיפול משהו גדול.

מחדרה ל"אבוקה" - לנו היה מזל שהשילרים היינו מאוחדים. מה שלא היינו עשרה ונשארנו ששה מאוחדים במקום אחד. היינו כמו משפחה וחצי ועוד שתי משפחות מסרגב. אמרנו שאנחנו באים לשילר. באותו הזמן הילדים של שילר זה הבנים הראשונים: נתן מיר, צביקה כסה, ועוד כמה, דב ז"ל באו לשכנע אותנו לחזור הביתה.מכיוון שהיינו פעמיים בשילר, שנחזור לתמיד. איתנו יחד עוד שתי משפחות. אני הייתי הרווק היחיד עם יתר המשפחות ואני יותר התקבלתי, מכיוון שהייתי רווק.

 

אחרי זה אני איכשהו חליתי. שתי המשפחות שאמרתי לא נקלטו והם חזרו ל"שגב" ול"שרון". הם עזבו העירה ואנחנו נשארנו פה. אני חליתי וזה לקח לי 8-9 חודשים בבית החולים. בית חולים גריאטרי. הבראתי וחזרתי הביתה אבל בזמן ההחלמה אני מוכרח לציין שני שמות: לילי דנקורט, היתה שולחת לי חבילה כל שבוע. זה היה ב- 49. הכלכלה לא מי יודע מה וגם בבית החולים לא בדיוק נחנו כמו שצריך. היה פעם בשבוע חתיכת עוף.

לילי היתה דואגת לשלוח לי 10 ביצים לא מבושלות ועוף מבושל והעיקר פה היה יצחק שוורץ ושאול אורנשטיין אז היו מבקרים פעם בשבוע באופן קבוע ואז הם היו מביאים. בבית החולים לא היה מקרר פה מקרר שם, ואני איכשהו הייתי צריך לשים את הביצים ואת העוף במקום קריר שיחזיק מעמד הייתי שותה חי את הביצים ואת העוף אכלתי חתיכה פה חתיכה שם וזה היה תוספת לאוכל. הבראתי, חזרתי הביתה והיו מטפלים. אז כמובן בשילר היה נהוג שמי שחולה היה מקבל צ`ופר מה זה נקרא - אם חבר היה מקבל קציצה, אני שתיים. המחלים היה מקבל עוד תוספת פודינג וזה היה ככה עד יוני או יולי ב- 1949.

ב- 1949 הגיעו שתי בחורות מבית עולים שחבר שילר הוא אחראי וזה היה יחזקאל אילן. הוא הביא שתי בחורות ובין שתיהן היתה אשתי שקראו לה חנה.

 

אלה דוברי ספרדית ספניולית - במקום הם לא כל כך דיברו ספרדית. זה המבוגרים ביותר דיברו בבית ספרדית הם קלטו אבל לא דיברו. כשהם הגיעו הנה אז פה חברה קטנה דוברי ספרדית גם אני השתייכתי לשם ומפעם לפעם זה היה כמו שהחבר שלי חיים ושולה קרשפין ועוד כמה דוברי ספרדית היינו מתאספים גם חנה והחברה שלה שהיא היום בארה"ב ואנחנו נשארנו.

חברים קוראים לנו דוד ודודה, אבל זה לא דוד אמיתי. אבל זו נשארה כמו אחות של חנה. העיקר שמזה הכרתי את חנה ואמרנו שנתחתן. זה היה קרוב ל- 25 לקבוצת שילר. אנחנו גרנו, אני גרתי בצריף כל אחד לחוד צריף צריף. בסוף כשהחלטנו להתחתן, אמרו אז מתפנה חדר ושמה תגורו. טוב אז מה היה, חדר שירותים מי שזוכר היום הם קיימים שני בתים: בית אחד של גורי מיר, למטה היו השרותים הבית השני של שרה שיפל ז"ל שהיתה גרה מהבית הזה אני אחרי החתונה הקימו איזה 6 דירות לשיכונים ותיקים במקום הזה. הכניסו אותי והחבר שלי חיים ואני קיבלתי דירה חדר וחצי אבל עם שירותים עם מטבחון, בקושי אם אני נכנסתי, חנה לא נכנסה מי שהיתה רחבה לא נכנסה. העיקר שמה הבת רבקה נולדה ואחרי זה נולד יעקב הבן. אבל מכיוון שהיו שני ילדים והילדים היו בבתי ילדים והיו באים רק מ- 16-20 היו בבית ואחרי זה היינו מחזירים לבית הילדים לשינה אבל כשבא הבן לא יודע בדיוק מה קרה, העיקר מהלידה הבן יצא עם "לוקסציה", אגן לא בסדר והיה צריך לטפל והוא היה צריך להיות בבית והיינו מוכרחים להחליף את הדירה והיום הדירות האלה אינם אני זוכר דירה של פוגל-אוקו.

 

אנחנו נכנסנו וזו היתה דירה קצת יותר רחבה ואז היינו צריכים לטפל בבן. היום ברוך השם הוא מאמן כדור סל, עבר שני ניתוחים. להזכיר את הרופא דר` ספירו. אחרי זה בקיבוץ הוחלט לדירה נפרדת מכיוון שלי היה בית שלא שייך לקבוצה הזאת, דירה לחדר לילד. אנו נשארנו במקום. לאט לאט התפרק הכל כשלקחו את הילדים לישון בבית ויעקב נשאר לבד בבית הילדים הבן שלי נשאר יחיד, לא היה לו מקום. הבטיחו לנו שיהיה עוד חדר ואחרי זה עברנו לבית הזה איפה שאנחנו היום במקום בלה. היה מטבח, חדר ילדים וחדר שינה וסלון בקושי והכל התרחב. תודה לאל שאני יכול הכל היום לעשות. אני היום גמלאי, יש לי עין אחת, רגל אחת לא מתפקדת עין אחת אני רואה.

מקום עבודה – ב1949 ברפת, עבדו קורט זיכל, רות גמר, בתיה אילן אח"כ קורט יצא, נשארנו שלושה ונדמה לי בתיה ריכזה את הרפת. הבחורות האלה רצו לגמור את העבודה, כדי לקחת את הבן שקראו לו שמעון. הוא היה יחיד ויחזקאל לא היה בבית והיה צריך לגמור את החליבה. אני תמיד העדפתי לעבוד אחר הצהרים וגם היום בבוקר אני אוהב לישון. הגעתי אחר הצהרים אמרנו תמיד פשוט נגמור לחלוב ואת הסידורים אני אעשה. הייתי משחרר את הבחורות שיקחו את הילדים. אנחנו חלבנו בידיים. בזמנו לא היתה מכונה בהתחלה כל אחד, שכל אחד חולב 10 פרות ואחר כך עברנו לשלוש חליבות של 15. זה היה קשה והתגברנו על זה. הוחלט שמפרקים את הרפת.

עברתי לפלחה – זה היה זמן קצר, אבל עבדתי, אני לא יודע אם עוד זוכרים שהיה טרקטור שלא נתנו לכל אחד לגעת, זה היה ג`ון דיר. גם נתן מיר היה מרכז הפלחה הוא היה עולה על הג`ון דיר. זכור לי משהו קטן, היינו בכנס בתל אביב בשנת 1949 וגם אז שהייתי בשרון אז נתן מיר עם הג`ון דיר בא לכנס ואז הוא לקח אותנו בחזרה היינו חוזרים באוטובוס.

 

אחרי הפלחה חליתי הייתי חודש אח"כ בבית-חולים החלמתי וחזרתי. באותו הזמן אחדים שיזכרו שבשנת 1951 היו שטפונות, קבוצת שילר אימצה את המעברה, את "עקיר" ושמישמה עבדו אצלנו פועלים ושמה היו שטפונות ואחראי על המעברה היה אברהם שטייניג ואז הוא בא לקיבוץ לבקש שיבואו ויצילו לפחות את הילדים שהכל רטוב. ערב אחד הביא למעלה מ- 50 ילדים לחדר האוכל, נתנו להם משהו חם, שמיכות ולאחר מכן הלדים חזרו חזרה להורים שלהם. אלה היו עולי עירק בעיקר עירקים. אבל כעבור חודש, שוב פעם היו שטפונות ואני עזרתי בהצלת ילדים. זכור לי עד היום אני לא יודע איך להגיד את זה כשאני הלכתי במים עד המתניים כדי להציל אותם ממקום של מים והיה אחד שם שהיה בגבעה שהוא פועל שלנו היה צוחק עלי איך הלכתי במים ואני נפגעתי כי הייתי חולה. אחרי שחזרתי מבית החולים פשוט לא היה לי איפה לעבוד. בשמש אסור היה לי ואז הכניסו אותי לעבוד במחסן הבגדים.

במחסן הבגדים - תקנתי גרבים של הרווקים. אז היה איזה מחנה אבל אחרי כביסה אחרי שתיקנתי זה נעשה גוש וכשהיו לובשים את זה, זה היה עושה להם פצע עוד יותר. לפני זה לא השתמשו בגרביים, היו סמרטוטים עם כחול לבן עם פס אדום. עוטפים את הרגל ושמים. לא פעם בהליכה היה בורח אבל זה היה בכל המשקים. לא היה מה לאכול ומה ללבוש ואם אני זוכר שהיינו בגרעין לא היה לנו מה ללבוש. ביום חמישי בבוקר היינו נותנים בגדים לאחר עבודה ביום חמישי, הולכים בבגדי עבודה לחדר האוכל וביום שישי בערב היינו מקבלים את הבגדים הנקיים ופעם אחת לא היו לנו החלפות. תודה לאל שלא יחסר לקבוצת שילר שיש היום. כן אכלנו חצי ביצה כשאני ביקשתי מהחברה תנו לי ביצה רכה – אמרו לי ביצה רכה אי אפשר חצי, אז הכונה שלי היתה אם אי אפשר, תנו לי ביצה שלמה. היינו אוכלים שבוע ביצים שזוהי ביצה אחת, בעיקר היה חלבה. חלבה בארץ הלך כי זה היה מזון בגלל הסוכר והטחינה וזה סתם אי אפשר לאכול, היינו צמאים.

 

בקבוצת שילר לא יודעים אבל בבאר היו המים הכי טובים בכל האזור. פה בבאר שלנו מהמקום ששואבים מים ליד הרפת באר א` אבל עד שהקימו את הרפת ליד זה המים התקלקלו. כעבור שנה או שנתיים כמובן הזבל מחלחל לאדמה והבאר הקרובה התקלקלה. חיפשו באר ונדמה לי שגם היום מהבאר שליד הואדי וגם מהבאר של המטע מוכרחים להכניס כלור למים.

חזרה למחסן הבגדים – תקנתי גרביים, הורדתי כביסה, דבר אחד אולי יזכרו את זה טוב. הילדים שלנו באותו זמן למדו בבית ספר בגבעת ברנר. הם למדו חצי שנה וחצי שנה עבדו. חצי שנה שלמדו הם היו בערך ב- 6 בבית. מובן באו ברגל. עכשיו מהמקלחת ללכת הביתה קצת יותר למעלה לקחת מגבת ולחזור קשה. יותר פשוט היה המכבסה ע"י המקלחת, אחד ליד השני במכבסה בחבלים נשארו מגבות לא כל כך יבשות אבל החברה דאגו שישיה. היו מתנגבים וזורקים שוב למכבסה והמגבת היתה עוברת שוב ושוב את הדוד לפחות ארבע פעמים. התפלאתי לאן זה נעלם? פעם פעמיים שלו, בסוף החלטתי לעקוב אחרי זה. קרוב למכבסה היו שרותים. הם בנו אותו עם חורים לאוורור. הסתתרתי שמה עד שתפסתי פעם פעמיים. החלטתי לא להתעסק לקחתי את המגבות וזרקתי ומאז הילדים למדו.

מהמחסן היו צריכים בבית החרושת. זוכר טוב הביאו כמה מכונות מבית חרושת לסרט גומי משוויץ וחוטים מאיטליה. אדי גטריידה הביא את המפעל שיהיה לחברים המבוגרים תעסוקה או פליטים מהשדה או הבחורות שנפלטו מבתי הילדים.

אני חושב – באולם הגדול אפילו התעלות לא היו סגורות והחשמל עשו מתחת לקרקע השאירו פתוח וכשבא טרקטור ריסק את כל הבלטות ואז תיקנו וכו`. עבדתי אני חושב קרוב לשנתיים ולא נקלטתי. במפעל עבדו 3 משמרות ואני כל הזמן ביקשתי ואמרתי, אני לא יודע אם זה פחד, עבדתי לבד במקום נידח, היום אולי יש תנועה אבל אז זה היה חור נידח. אני לא שומע והמכונות עבדו הולכים עם אזניות, העיקר שאני לא רוצה ולא קיבלו את זה. במשך הזמן היה צריך לעבוד גם אריה מאיר ז"ל ואני זוכר ביקשתי ממנו שיקנה אזניות והא לא רצה והשלמנו עם זה עד הצבא. באותו זמן הוקם בית קרור וועדת משק הציעה לי לעבוד שם. אני לא יודע אם עשו את זה בצחוק או לא. הם אמרו לי ב- 1 באפריל אתה עוזב את בית החרושת ולא ידעתי אם הם צוחקים עלי. 1 באפריל נפל באמצע השבוע במשמרת לילה שלי. לכן לא ידעתי אם זה בצחוק דוד עופר אמר שיחליפו אותי.

עבדתי בבית קרור 20 שנה. השארתי שם את יד שמאל ,היא עקומה . השארתי שם את יד שמאל שלי. 20 שנה עבדתי בבית הקירור וחשבתי שהגיע הזמן שאני צריך לצאת משם ולא ידעתי איך לצאת ולאן לצאת. חיפשתי איך שאומרים לקירות יש אזניים. אני לא אנקוב בשם ואמר לשני "מה אתה מחזיק את הזקן הזה, תזרוק אותו כבר". זה אני שמעתי. הלכתי ישר אליו ושאלתי, העוא לא הכחיש, ובינתיים הוא אמר לי שב בשקט. הגיע הזמן שחברינו היקר יוסי לאור היה צריך להחליף אותו ליומיים אחר כך התברר שהוא קיבל שלילה והציעו למרכז משק שיתנו אותי ליומיים לעשות הסעות. אז היה התחלת הקיץ ולא היתה הרבה עבודה ומרכז הענף הסכים להוציא אותי ליומיים. אבל בגלל שהוא קיבל שלושה חודשים שלילה, (יוסי לאור היה נהג בית) עכשיו אני אחזור חזרה. הראשון שהתחיל את ההסעות היה אברהם שטייניג. יחד עם זה היה מביא את הירקות וזה דופק את הטמבון במטבח. אברהם שטייניג היה הראשון, אחריו אריה ברקן. לאריה התחילו בעיות בריאות ורפי לחץ עליו לעזוב את הנהיגה ואז החליפו אותו וזה היה לזמן קצר שיוסי לאור לקח על עצמו את זה. אז אני באתי והחלפתי הוא אמר שהוא הולך לביה"מ. מיקי היה מזכיר וגזבר ומיקי בא למרכז המשק והוא הסכים. כשהוא קיבל את השלושה חודשים תמשיך. אמרתי בסדר. אמרתי אני צריך לשאול את הבוס את מרכז הענף זה היה גורי והוא אמר לו : תראה יש דבר כזה והוא עשה את היומיים שלושה שימשיך וזהו. נראה מה שיהיה הלאה. בסוף השלושה חודשים לא הסכים לחזור וגורי אמר טוב בסדר אתה יודע מה אברהם, ניקח את זה, יהיה לנו עוד אוטו, אתה תעבוד כמו אריה ברקן עד 10 ואח"כ הבנות של המזכירות. אמרתי לגורי או שאני נשאר בבית הקירור או בהסעות. אני לא רוצה לעשות פנצ`רים. הוא הסכים שאני אצא ויצאתי להסעות חברים.

עבדתי 13 שנה בהסעות עד ששברתי את הרגל. אחרי ששברתי את הרגל אמרתי סטופ, אמרתי לעופר מרכז המשק אני מוכן לקחת את עצמי ולקחת את התרופות לא כמו היום שהיו מכינים את הרצפטים שמה בהתיישבות למחרת מכינים או כעבור יומיים ודואג שכל רצפט שיהיה לו. דאגה לחבר שיהיה לו את התרופות. באתי מוכן לקבל על עצמי את התרופות והוא אמר אני לא יכול לתת שתי מכוניות הוא אמר לי תמשיך עם ההסעות. לא הסכמתי ונשארתי בלי עבודה. יש לי קוריוז היה לי ואחר כך הוא ביקש סליחה: אני לא אנקוב בשם, החבר יעלב הוא צעק עלי שהוא צריך לקחת את הילדה. רק האחות היתה צריכה להגיד לך לך לפה או לשם. היה לי פה מה שאמרו לי והוא בא וצעק. אני לא יכולתי, הלכתי למזכיר ואמרתי לו שיבוא להתנצל והוא בא והתנצל והסביר לי שלילד היה לו חום והוא דאג.

מה שרציתי להגיד, לפעמים פה בקיבוץ לא דואגים למבוגר ולא לזקן. אני למעלה משנה הייתי בבית הזה למעלה משנה. אני גדלתי על עבודה נכון אני צריך לרוץ או לעזאזל אני צריך ללכת לעבוד, ופתאם אין עבודה. אני מת אני לא הולך בקושי אני קורא עד שיום בהיר אחד באה קלרה קמרון שבגלל שהתיידדנו עם אפרים קמרון, היא הציעה לי והיא כמובן דיברה עם צופיה. היא הציעה לי לבוא לבית מלאכה והיא אמרה שתעשה מה שתעשה.הלכתי, בהתחלה נתנו לי לעשות שטיחים בעודף של טריקו ואחר כך עברתי למשהו אחר וכעבור שנה או שנה וחצי שלחו את הבן שלי שהוא ישאל אם אני מוכן לעבור למפעל לעבוד. עכשיו הם נזכרו, אחרי ששכחו אותי אמרתי לא. החלטתי שאני נשאר בבית המלאכה. הקוריוז ביותר שידעו החברים לקחו את יוכקה.היא נפלטה מהמטבח הרי בגלל זה הקמנו את בית החרושת. כעבור חודש אמרו שאין עבודה ליוכקה ואמרו לה לכי הביתה. אז איך שזה התגלגל אז צופיה לקחה את יוכקה, נתנה לה והראתה לה והיום היא מרוצה. מה היו עושים אתי היו אומרים לי אין עבודה? טוב יש רגעים ויש ימים שאין עבודה בדיוק אז לא צריך להגיד לך הביתה. אז אני מעריך את העבודה שעתיים שלוש, עושה מה שאני עושה, אני מזמין את החברים שיבואו לראות את היצירה שלי ואני לא פעם אומר לצופיה תקחי את הדברים ותעשי תערוכה. לא הולך כי זה מעט ולא מספיקים ואז מוכרים את זה במקום.

 

הסרטים זה התחיל כשהייתי רווק. לועדת תרבות תמיד הכניסו אנשים שיוציאו לפועל את הדברים, לא מנהלים, אלא פועלים. מצאו מישהו שיסריט. היה פה מסריט אברהם גמר . הוא הכניס אותי לעבודה היתה לו מכונה קטנה ושלחו אותי לשבוע לת"א ללמוד על המכונה. הלכתי, אבל זה נשאר אחר כך אחרי העבודה באמפיתאטרון של היום צריף של פח חם וקר. בקיץ הרבה לא באו כי באזור שלנו יש הרבה רטיבות. עד שבנו את האולם וקנו מכונה קצת אוטומטית שמה הסרטנו, עבדנו לפני ההסרטה.