דפי הנצחה

קבוצה: קליטה

 

אבא נולד בהר הצופים בירושלים בשנת 1939, האח התשיעי מבין אחד-עשר אחים ואחיות, וגדל בשכונת בית-ישראל בירושלים.

זכורים לנו המון סיפורי ילדות של אבא על ירושלים בתקופת מלחמת השחרור, כשבביתם חיו אחות פלמ"חניקית, אח באצ"ל ואח בלח"י.

במלחמה זו נפל אחיו מאיר.

אבא שירת כטנקיסט בצבא ועם שחרורו ירד לאילת, כשהעיר עוד הייתה בראשיתה, שם עבד במכרות תמנע. הוא אהב מאוד את הנוף האילתי ואת הים.

ב- 1967 בעת ביקור בבית הוריו בירושלים, הצטרף לבילוי עם אחיו אברהם וחברתו רינה וכך הכיר את אמא, שעבדה אז יחד עם רינה כאחות בבית-החולים ביקור-חולים. שנה לאחר מכן נישאו אמא ואבא והקימו את ביתם באילת. תקופה זו זכורה לכולם כתקופה של חופש ואושר רב. שם נולדו מירב, לימור ואורי.

 

ב- 1976 הצטרפה משפחתנו לקבוצה בעקבות היכרות עם עירית ונתן וגמן באילת. בתחילה עבד אבא במטע ולאחר מכן הצטרף לשילטקס. בשילר נולדו רעות ושרון, ובמהלך השנים המשפחה התרחבה ודור ההמשך - סתיו, איתן ורוני - נולדו.

אבא, אדם שקט וצנוע, אהב יותר מכל את המשפחה. היה אב חם, אוהב ותומך. לאבא היו ידי זהב. הוא היה הראשון בקיבוץ שבנה עגלול (לרעות). כל דבר שרצינו ותכננו אבא היה יכול לעשות.

בילדותנו נהגנו לנסוע בשבתות לטיולים רבים ברחבי הארץ, וחרשנו אותה לאורכה ולרוחבה בהדרכתו של אבא. אבא אהב במיוחד לטייל באזור ירושלים. בטיולים אלו הכיר לנו את נוף ילדותו. בהמשך העמיק את ידיעותיו ואת אהבת הארץ בלימודים במכון אבשלום.

אחת מאהבותיו הגדולות של אבא היה הכדורגל, הן כשחקן והן כאוהד. הוא לא פספס אף משחק, בעיקר של בית"ר ירושלים, הקבוצה אותה אהד. גם בימיו האחרונים צפה במשחקי כדורגל ושמח על ניצחון קבוצתו.

זכינו לטפל באבא עד נשימתו האחרונה בבית. אמא הייתה מסורה לטיפול בו בחודשיים האחרונים, מאז התפרצות המחלה, עם המון אהבה ודאגה. למדנו מאמא, ויחד איתה, יד ביד, טיפלנו כולנו באבא באווירה ביתית, עם כל הילדים והנכדים סביבו. עם הרבה צחוק, ולפעמים גם בכי.

במהלך תקופה זו חווינו הרבה רגעים משמעותיים ומרגשים שננצור לעד בלבנו:

את יום הנישואין ה-38 של אמא ואבא חגגנו, בהרכב משפחתי מלא, במרפסת בבית החולים קפלן, כשגם ממיטת חוליו ביקש אבא שנפתיע את אמא בזר פרחים; את ארוחת ליל שבת באסף הרופא, שכללה קידוש, מפה לבנה וארוחה חגיגית; את שעת הקודש של הפרידה מאבא, כשנפרד מכל אחד מאיתנו עם המון רגש ועוצמה; ואת ארוחת יום שישי האחרונה, כשישבנו סביבו באווירה נעימה ואבא ברך "לחיים".

תמיד נזכור אותך כאבא גיבור ואמיץ וטוב לב. נזכור את הרגעים הטובים והמאושרים.

אוהבים אותך - בעלי, אבינו וסבנו היקר - לעולם.

ערב יום כיפור, תשס"ז

 

אבא אהוב,

הלוואי שהמציאות הייתה אחרת- מציאות של אבא בריא, אבא איתנו.

נלחמת עד הנשימה האחרונה.

אתה אבא גיבור שלנו ואמיץ כל-כך. בתקופה האחרונה זה התעצם וגדל וכך גם האהבה אליך.

החזקת מעמד כדי שנוכל להיות ביחד ולהיפרד ממך כמשפחה מאוחדת ומאושרת, כמו שרצית. תמיד דאגת שיהיה טוב לכולם.

רצית עולם מושלם והגעת אל עולם מושלם. ומשאלתך האחרונה הייתה שתהיה שמחה.

דור ההמשך שלך, רוני, איתן וסתיו, תמיד ירגישו את האהבה שהרעפת עליהם.

נזכור את הרגעים הטובים והמאושרים.

תמיד תהיה בליבנו.

 

תודה לך על כל האהבה שהענקת לנו, תודה על שנים נפלאות.

אנחנו אוהבים אותך מאוד, אבא.

 

איך מספידים דוד יקר שהלך לעולמו?

איך מלווים בדרכו האחרונה דוד, שליווה אותנו בכל הדרכים, שעמד לצידנו בכל האירועים, שיצא ממיטת חוליו בבית החולים להשתתף בטקס סיום קורס קצינים, שתמיד דאג לילדים והיה עימם לאורך כל הדרך, גם בימי שלום וגם בימי מלחמה?

האובדן שלנו, בני משפחתך, קשה שבעתיים. זכינו להכיר את היופי הפנימי שבך, את סבר הפנים היפות שלך ואת כושר הנתינה הענק וללא התנאים שהיה טמון בך.

כאשר אנו רואים את דניאלה, מירב, אורי, לימור, רעות ושרון ואת החתנים והנכדים, מנחמת אותנו הידיעה כי קיבלת את מלוא האהבה עד לנשימתך האחרונה.

כולנו יודעים כמה גאה היית במשפחתך; הנחת שושלת לתפארת.

אלוהים היקר, קבל את הדוד שלי אליך, חבקהו באהבה ורפא את פצעיו.

המצא לו מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

אחייניך האוהבים

 

אבד לי חבר - מושיקו כהן

את יעקב הכרתי לראשונה כשהגעתי למשק מלכיש בסוף 1979. מיד ראיתי שמדובר באיש שכולו טוב, חייכן, מסביר פנים ותמיד תמיד מוכן לעזור.

הקשרים בינינו התהדקו כשהתחלתי לעבוד בשילטקס בשנת 85`. בהפסקות היו נפגשים במסגרייה ומדברים על נושאים שברומו של עולם (בעיקר פוליטיקה). הוא סיפר הרבה גם על ימיו וחוויותיו כטנקיסט על השרמנים ב- 67`. ובימי חמישי היינו שותפים למילוי טפסי טוטו. הוא מאוד אהב כדורגל, ובעיקר את בית"ר ירושלים, שהייתה ממש חלק ממנו.

היה לו חוש הומור עממי וחד, וכשהיינו יוצאים לטיולים מהמפעל והמשק היינו נפגשים וצוחקים.

כשהייתי צריך החלפות בתורנות ההסעות, יעקב תמיד היה כתובת בטוחה.

 

כשנודע לי על המחלה, זה לא הדאיג כמו שזה כאב. למה דווקא אנשים כאלה צריכים לעבור את כל הסבל הזה?

היינו נפגשים על השבילים, הייתי שואל לשלומו והוא היה משיב, תמיד שומר על אופטימיות. כשהוא החלים כל כך שמחתי בשבילו.

ואז כשזה חזר שוב פעם, כבר לא היה נעים לשאול ולשמוע. ידענו שזהו, זה הסוף. אבל לא האמנו, חשבנו שאולי בכל זאת יקרה איזשהו נס והוא יתאושש. הרי ניסים קורים.

כל כך קיווינו בשבילו ובשבילנו.

 

ובבוקר ההוא של ערב יום כיפור התבשרנו וסרבנו להאמין.

אבד לי חבר.

 

ט' בתשרי תשס"ז 

 

 

אריאנה - הכלה הנצחית, יעקב קדמי חתן קטן, אליעזר מילר, שמוליק שחר ופנחס ברקן.

 

 {}, יעקב קדמי, נח וגמן - פורים 1980

 

 

רובקה, יניב ענת וגל מאיר, דניאלה קדמי, אלונה קרשפין ואביה, אילנה גרין, אברהם חורן, רבקה פרנסקי והילדים.