דפי הנצחה

לא קל לי לעמוד כאן היום למרות שידעתי שהרגע הזה יגיע.

הרי אין דבר ודאי מזה, ובאמת שאין לי טענות.

שני הילדים יחד, קוברים את הוריהם שהגיעו לשיבה טובה, בין אותם הברושים – כך זה צריך להיות.

ישמעאל ויצחק כבר הדגימו זאת מזמן עם אברהם, במערת המכפלה. ראית אבא? כן כן, אני קורא בספר הזה כל שבת ולפעמים גם באמצע השבוע.

אמא, את כבר יודעת את זה מזמן.

 

ובכל זאת, עצוב מאוד. הזיכרונות צפים ועולים כל הזמן וכשאני חושב על זה, מגיעה לך התנצלות, בהמשך כבר אסביר מדוע.

אני נזכר בארוחות של מוצאי שבת, אותו זמן קדוש בקיבוצים שבו כל משפחה אוכלת ארוחת ערב בבית ההורים, שכן את כל יתר הארוחות אכלנו בחדר האוכל. את היית מכינה סלט עוף ולפעמים עת נחה עלייך הרוח, פרוסות חלה בעובי סנטימטר ממכונת חיתוך הלחם, עליהם מרגרינה, פרוסת גבינה צהובה ופרוסת עגבנייה. לא זוכר למה, אבל קראנו לזה פיצות...

 

היית אישה פשוטה, טובה ונעימת הליכות, מדור מאוד פשוט וטוב גם הוא. דור שלא שאל שאלות והלך אחרי מנהיגיו בעיניים עצומות.

ואת האמנת, בהם - האמנת.

לא יצא לך מעולם ללמוד באוניברסיטה שכן סיימת י"ב כיתות, שזה כמעט ב' כיתות יותר ממני וזהו, לעבודה ולהגנה על המולדת.

ואז ההמתנה הארוכה שבסופה הגענו אנחנו, הילדים.

הילדות עברה חלק ואז כנראה הגיעה הפעם הראשונה שלא ממש שימחתי אותך. 35 שנה חלפו, ואני זוכר זאת היטב, איך באתי הבייתה ואת אמרת לי שהגיע מכתב מבית הספר (עוד מכתב...). אני אמרתי שיהיה בסדר ואת בחיוך כאוב אמרת בשקט: "לא צביקה, לא יהיה בסדר..."

אבא שתק אבל כמה ימים אח"כ בדרכו המיוחדת אמר לי: לא אמרתי לך צביקה אבל רק שתדע, אני לא כל כך מבסוט מהעניין הזה.

מילה במילה. אז רק שתדעי שמאוד העציב אותי זה שהעצבתי אותך. סליחה פעם אחת.

 

אחרי הצבא באתי אליכם ערב אחד וסיפרתי לכם שהחלטתי ללכת ללמוד. אתם הייתם בהלם מוחלט וכל מבטכם אמר: איפה צביקה ומה עשית איתו??? ובאמת תודה לחן כהן, הוא יודע למה, הזכיר לי לא מזמן. כנראה שגם בהקשר הזה של התעופה מבית ספר אמרת לי שנים לאחר מכן שאני עמדתי על דעתי כבר מגיל צעיר. נו, כנראה משום שעמדתי עליה לא ראיתי אותה.

למרות כל זאת, אני יודע שתמיד היית גאה בי. אני לא בטוח שאני יודע למה. אורנה אמרה לי שהבאנו לך הרבה נחת ואני ממש מקווה שזה כולל גם אותי.

 

המתנתם הרבה זמן, את ואבא. הרבה מאוד זמן עד שחגית נולדה, ואני לא באמת מבין למה זה הגיע לכם. אני לא מבין עוד הרבה דברים אבל ככה זה כשמתבגרים. לומדים לא להבין. אח"כ נאלצתם להמתין שוב לא מעט עד שאני מצאתי את ליאורי. ובהקשר הזה המון תודה לארווין, מעניין אם אתה זוכר למה.

אז על ההמתנה הזו אני באמת מתנצל, מעומק הלב, אבל אמא – את הרי מבינה שלמצוא מישהי כמו ליאורי לוקח המון, המון זמן!

אז על זה אמא, סליחה פעם שנייה.

לפחות שנינו הסכמנו שיותר טוב מזה לא יכול להיות. אבל באמת שלנכדה הראשונה, עומר המקסימה והמיוחדת כל כך, כבר הופקו הלקחים ולא חיכית זמן רב. כל כך אהבת אותה והתגאית בה, השווצת בה בפני חברותייך והפכת את הבית למקדש עם תמונותיה. ואז תלם נולד והוכנס גם הוא אחר כבוד לתערוכת הצילומים שעל המקרר.

כמה צחקת כשהוא היה מדבר במבטא אנגלו-סקסי שקיבל מהגננת (ספתה ווינה...). והם באמת ילדים נהדרים.

באספת ההורים האחרונה קיבלו שניהם שבחים וציונים שאינם דומים במאומה לדברים אליהם את נאלצת להיחשף באספות שלך.

ובכל זאת, גם בעניין הלימודים דברים הסתדרו והפכתי בכלל למורה. אבא, תמיד אמרת שאין נביא בעירו...וכמו שאני כותב את הדברים, פתאום הבנתי משהו – שעם כל ההמתנות הללו בחייך, מה הפלא שתמיד היה לך חשוב כל כך להיות תמיד בזמן??? ובכלל, היית אלופת הדאגות. יכולת לכתוב את המדריך השלם לדואגת. לשיטתך ניתן ואף רצוי לדאוג לכל דבר, בכל מקום ובכל זמן. אז עכשיו אפשר להפסיק עם זה אמא, ואפילו בגילך המופלג לשנות מעט הרגלים.

 

היית אמא טובה מאין כמותה, ועכשיו את יכולה לנוח.

חינכתם אותנו היטב, סליחה על חוסר הענווה, מעולם לא חסר לנו דבר ואת בהחלט יכולה להיות מרוצה.

דבר אחרון בינתיים. את הולכת הרי בדיוק לאותו מקום בו אבא נמצא כבר מזמן.

תמסרי לו חיבוק גדול ממני.

אני בטוח שתמצאי אותו בקלות, אין שם כל כך הרבה אנשים וממילא גם שם בטח כולם מכירים אותו.

יש עוד דברים שאומר לך בהמשך,

לבד.

אוהב אותך מאוד,

צביקה