דפי הנצחה

דף הנצחה למאיר אריה ז"ל
(24/02/1932 - 16/06/1967) ( - )

נפל בקרבות רצועת עזה

אריה, בנם של אנולה וראובן מאייר, אח של עזרא.

אשתו- מוקי קלינגהופר מאיר. אבא של ניר, של רוני ושל גליה.

מאביו נשא עושר רוחני, התלהבות הפורצת במעשה ובמבט ונאמנות קנאית לדרך חייו.

מנעוריו גילה נטיה לצליל, קו וצבע. נטיה שלא פותחה ביסודיות, אך מצאה ביטוייה לאורך שנותיו בשירת המקהלה, ביצירות גראפיות לצרכי תרבות הקבוצה, בהנצחת מבט חריף ומיוחד מבעד לעדשת הצילום.

דמות מרכזית ותוססת היה אריה בחצר הקבוצה וגם מחוצה לה. עסק בשטחים רבים ומגוונים ובכולם קצר הצלחה רבה. בכל נושא ומפעל אליו נכנס, בלט מיד, הפך לחלק בלתי נפרד ואין אפשרות להמשיך בלעדיו.

כל זאת הודות לעקשנותו ודבקותו במטרה שהעמיד לפניו והחלטתו הנחושה ללכת עד הסוף להגשמתה. תמיד, בעיניים פקוחות ומבט ראלי על המציאות סביבו.

כשהבחין שהוא טועה, ידע לסגת בכבוד ולהמשיך בכיוון הנכון, אך כשהיה בטוח בצידקתו, נלחם עד הסוף גם כשהיה בודד בדעתו וגם כשהיה צריך כתוצאה מכך להסתכסך עם ידיד. לא את הריב חיפש אלא את טובת העניין.

ידע לנמק את דבריו בצורה ברורה ומשכנעת הודות לאוצר המילים, לשטף הדיבור ואמונתו בצדקת הטעון.

בין הפעילויות הרבות בהן שלח ידו היה ספורט. אריה עסק בכמה וכמה תחומי ספורט, ואהב אותם. כספורטאי פעיל לא חיפש את ההישגים והתהילה אלא את הספורט לשמו, לבריאות הגוף והנפש. הצטיין כמאמן, וזכה להנות מחניכיו הספורטאים האלופים.

אריה עסק במפעלי ספורט אזוריים וגם ארציים. הוא הצטיין בכושר אירגון וכל מפעל שלו זכה להצלחה והתנהל באוירה נעימה.

תחרויות האביב, שנים ארוכות נערכו בקבוצה בחול המועד פסח. אריה הוציא את החברים והחברות מהבית למגרשי הספורט.

באביב תשכ"ז [1967] ארגן לראשונה את "מרוץ ההדר" ברחובות. מפעל זה המשיך להתקיים מדי שנה - לזכרו. כמו כן ריכז את הפעילות בענף השחיה בדרום, כל אלה בעיתותיו הפנויות.

אריה הרים את חיי התרבות בקבוצה, ערך "עלים", ערך מסיבות ראש חודש, ערבי חג וערב שבת. שנה שנה ניהל את הסדר.

מעשה ידיו בכל פינה.

"אריה הקים את משק חברת הילדים, את פינת החי. ראה בהם נכס חינוכי. זוכרת אני כיצד נהג לומר לנו כי - סימן למשק טוב הוא, כשלגבי החיות הגדלות בו, אין הבדל בין חול וחג. כולנו הבנו משפט זה וידענו משמעותו. כולנו הבנו כמה יקר המשק לאריה. נדמה לי כי צריכים אנו לשמור על קיום המשק ולו רק לזכרו של אריה."

בהכנות יובל ה 25 לא פעם עמדנו בפני בעייה, ואז היה צץ, זה עתה זינק מהמטע כשהוא רטוב עד מתניו ובדיבורו השוטף ובמהירות האופיינית לו בכל, היה מציע את הפתרון הנכון.

אריה אהב את הטבע ועולם הצומח. אהבתו היתה בצמח עצמו, בטיפול, בהבחנה ביופיים של הפרחים למיניהם. אריה הכיר את שבילי הארץ, חיפש צמחים בטבע, והעביר אותם אלינו לחצר.

העלה רעיונות כיצד לשפר את הנוי בחצר הקבוצה.

אריה היה ממקימי שילטקס. "כמעט שנה עבדתי במחיצתו. ראיתי אותו יום יום מלא מרץ על יד האשפרה, סוחב חבילות, מטפל במכונות, נוסע העירה.

היתה לו אוטוריטה במפעל. הוא ידע היטב את העבודה הכיר כל סוג וסוג ובמבט עין ראה כל שגיאה, כל טעות. לא סבל פטפוטים, רשלנות ובעיקר בזבוז. היה מרוצה מעבודתו והצטיין בכמה תכונות - גם חושב, גם מתכנן גם מבצע. מצד שני היה כמו ילד, אופטימי ומתלהב."

אריה חולל את המפנה החברתי החשוב בקבוצה - המעבר מלינה משותפת ללינה פרטית, המעבר ל 6 שעות עבודה לחברה. כל אורחות החיים השתנו בעקבות הלינה בבית ההורים. היה זה חידוש מהפכני בתנועה הקיבוצית, ובשום אופן לא התקבל על דעת המוסדות.

בפרוץ מלחמת ששת הימים, כשהוביל פלוגתו [כחוד לכוח העיקרי] אל מול שערי עזה, נפגע ישירות מפגז נ"ט, ונפצע בכוויות אנושות. במצבו זה הוסיף לשלוט במצב, פיקד והוליך את אנשיו אל מחסה. על התנהגותו בקרב זכה ב"עיטור העוז".

בחייו - היה חזק ושלם עם עצמו, דבריו - כליבו, ומעשיו כדבריו, בכל עת, חברה ומקום.

"כאשר הגיעה הידיעה שאריה נפצע בקרב ידענו שהפציעה קשה. רצינו להאמין שיקום, אולי נס יציל אותו, אבל אפילו כוח הרצון לא עזר לו."

מתוך מכתב אחרון לפני צאתו לקרב

גבולות - בונקר הגנה, 25.05.1967

בטרם נעלה עם לילה להרים דלתות עירו של שמשון, נעור בי הדחף - ואין אני יודע להסבירו - לכתוב לכם מכתב פרידה ארוך, ולשאתו עימי עד שובי הביתה.

והיה אם לא אשוב, יהיו אלה הדברים האחרונים אשר מצאתי בזה היום לאמר לכם.

לכל בית הקבוצה!

אהבתי ביתי אם כי ידעתי חולשותיו והרביתי לבקרו.

אהבתי את פינת השקט טבולת הירק החבויה בין הפרדסים אשר בה נולדתי, בה עבדתי, בה חייתי את כל חיי הטובים ובה מקוה אנוכי להטמן באחרית הימים.

אין אני רואה במכתב זה - צוואה, פשוט רחשי-לב הם, היוצאים מהלב כשהעיניים זולגות דמעות והלב בוכה אך גאה ובוטח.

היו שלום, שלום לכל ידידי ורעי באשר הם שם.

אריה מאיר