דפי הנצחה

דף הנצחה לאוקו יפעת ז"ל
(20/10/1964 - 11/04/1984) ( - )

יפעת, בת לאילנה ולאלחנן אוקו נולדה בכפר-גלעדי בסוכות 1964.

בהיותה בת 9 בשנת 1973 עברה המשפחה לקבוצת שילר. כאן נולד אסף, אח ליפעת, דגן, אילון וגלעד.

יפעת למדה בביה"ס היסודי ב"נצר", בתיכון "ברנר" וב"מקובצת" בקיבוץ אילות בערבה.

בשנת שרות שלישית הדריכה בנוער העובד.

ב צ.ה.ל. שרתה בחיל האויר כפקידת-מבצעים.

בת 19 היתה כשהוציאה פסק-דין על עצמה.

יפעת כותבת לחבריה:

1979

...היה לי היום משחק כדור-יד נגד "הפועל" רשל"צ וכולי חבולה. איך שאנחנו משתוללות, מרביצות, זה נורא, כנראה בגלל זה יש לנו כל כך הרבה אוהדים. האיצטדיון תמיד מלא, סיכה אי אפשר להכניס. קטעים לא נורמלים רצים שם. יותר משנתיים אני מתאמנת בכדור-יד, אני אוהבת את המשחק הזה...ביום ראשון כל החברים שלי, הכי טובים מתגייסים, גיוס של טיס וסיירת מטכ"ל. זה מכניס אותי לדכאון. אני המומה מהמחשבה הזאת, ביום שבת עורכים להם ערב פנימי כזה, נוסטלגיה....איך אני אמלא את כל השעות שאני נמצאת איתם, פתאום הכל יהיה רק כזה...מפחיד.

17.2.1980

ב - 5.2 היה לנו טיול שנתי 6 ימים למדבר יהודה. היה ממש יופי. הייתי האקונומית. לאחר יום טיול מייגע, לחזור בחשכה ולהתחיל להכין אוכל.

כאשר אתה מת לשבת עם איזה כוס קפה לנוח כמו כולם, אין ברירה אלא לפתוח ארגזים ולהכין אוכל. סביב כל ארוחה התעסקתי כ 3-4 שעות זה באמת מעייף.

אחר-כך שירה לאור המדורה עם החברה. אני באמת לא יודעת איך הצלחתי להחזיק מעמד ולישון מכסימום 4 שעות בלילה עם כושר שינה כמו שלי...

14.08.1980 משכונת מצוקה דורה, ליד נתניה.

יום חמישי , זה היום האחרון בו אני מדריכה בקייטנה בדורה. החוויה הכי מרשימה שעברה עלי בחיי.

להכיר את הצד השני של המדינה שלנו, את הנוער אולי העזוב ביותר שאפגוש בימי חיי.

זה היה קשה, גם מעצבן והיו הרבה משברים, ועייפות מצטברת, אך בעיקר רצון שגובר על הרגש. הרבה למדתי פה. אולי יותר מאשר במשך כל השנה.

לו יכולתי כשאני הולכת ברחוב לאסוף את כל הפספוסים האלה ולקחת אותם אלי

הביתה לקיבוץ. כאן זו עבריינות נוראית, גונבים מכל הבא ליד.

קשה לומר שאני יכולה לשוחח עם כולם כאן, אבל לפחות אני מבינה אותם.

למדתי לחיות בתת-תנאים, מוקפת אנשים 24 שעות ללא שרותים נקיים....

06.09.1980

אני ממש מרגישה אחרת, אולי יותר יעילה, עם יותר תוכן בחיים. פנו אלי בקשר להדרכת כיתות ו` ז`, הסכמתי אך מסתבר שאין לי כל כך זמן.....כבר עבר שבוע מתחילת הלימודים, עדיין לא עשיתי שיעורים אפילו פעם אחת. אני ממש הרוגה - אין לי כוח.

היום היה לנו טיול של החוג בשומרון. היה שגעון, יופי של מקום, מאד נהנתי....

י"א זה ממש גדול. אני ממש מרגישה שהתבגרתי והתבגרנו בשנה. יותר שקטים, פחות דאווין, אני מאד נהנית בינתיים מהמסלול שלי - תפירה, עיצוב אופנה וכו`.

1981

אתמול חזרתי מאילות. הגענו ביום חמישי, דברנו עם האנשים הנוגעים בדבר, ביום שישי היינו בביה"ס ביוטבתה, עברנו מבחנים.

לבסוף החלטתי שאני הולכת לשם.

ידוע לי שיהיה לי מאד קשה כי אני אעשה שם בגרות כמעט מלאה ואצטרך להיות פעילה במשק. עד אז אני ממשיכה ב"ברנר" ......בשלב זה אנחנו שש בנות ושני בנים, ואנחנו רוצים לגייס עוד שני בנים. לכן יתכן שנעשה מסע שכנוע בבתי הספר, ואם כן, אסע לבית הספר שלכם.... כמובן.

....כל יום יש לי שיחות עם אנשים בקיבוץ, פשוט לא ספרתי זאת עד עכשיו לאיש לפני שהייתי בטוחה שאני הולכת, ועכשיו כשזה עבר מפה לאוזן בקצב מחריד, וכולם יודעים.

....אני מתכננת "מסע פרידה" מהצפון לפני נסיעתי לדרום הרחוק...אני מלאת מרץ להצליח ומקוה מאד שאחזיק מעמד כי זה לא פשוט לעזוב את כל החברה והמשפחה לשנה!!!

סוכות 1981

איריס, רציתי לספר לך שמאד טוב לי באילות. אני ממש מאושרת שם. הרבה חברה, שלושה גרעינים, מאד נחמדים, אחד אחת, גם הלימודים 100% כך שאני מרוצה.

פעילות לא חסרה - הדרכה, מועדון, גיבוש.

אני כנראה ארד לנואבה ביום שלישי. זה בדיוק 45 דקות מאילות. מטיילים בלי סוף באיזור, מנצלים כל שבת וחג.

למעשה זאת אחת הסיבות העיקריות שאני מאושרת שם. אפשר לשבת שעות ולהתפעל ממראות נהדרים במרחבים העצומים האלה.

אני פשוט מאוהבת במקום.

09.01.1982

עכשיו יש לי מצב-רוח גרוע לאללה כי:

א. מחר לומדים ולגמרי אין לי ראש לזה.

ב. כי אני דוחה ודוחה כל הזמן את "הפיניש" של העבודה וזה מלחיץ אותי.

ג. כי אני רוצה להיות עכשיו בבית, ממש מתגעגעת ורק בעוד שבועיים ויתכן שלושה אסע הביתה.

ד. כי עצוב לי כזה, כנראה בגלל הגעגועים.

אני רוצה להיות אחרי שנת שרות, אחרי הצבא, אחרי כל המסגרות המחייבות האלה -

להיות חופשיה לעצמי, לעשות מה שמתחשק לי בלי שאיש יהיה שופט למעשי.

..איריס, יש לי משהו בראש: כשנולדים מקבלים מעין סירה, בילדות משיטים אותה בנהר או במעגן מים קטן וסגור. כשגדלים, גם זו גדלה והופכת לספינה, אבל את נשארת קטנה וחלשה לעומת אותו אוקיינוס עצום שעליה לשוט בו.

ליום הולדתך אני מאחלת לך בריאות והצלחה בניווט אותה ספינה, כי זה קשה. אולי עכשיו את עוד לא מרגישה.

תחזיקי חזק, מסע מופלא וארוך לפניך...

1983 שנת שרות בנוער העובד.

ליפעת, המדריכה המעולה בקן, תודה על שהדרכת אותנו. היית מדריכה מצויינת וחבל שעלייך לעזוב ולכן ניפרד. את פעולותיך לעולם לא אשכח וגם אותך. זכרי את הסיסמה: חולצה כחולה והיא עולה....

שירי מילוא

ליפעת, המדריכה לשעבר ולתמיד!

עצוב שאת עוזבת. סוף סוף היתה לנו מדריכה נורמלית אחת. אך מה לעשות, אלה החיים.

זכרי אותנו החניכים, את הקן והמדריכים, את הטיול ההוא היפה בטיולים, את פעולות החוץ והפנים ואת ערבי הנבל.

וכשתזכרי כל זאת, איש להרע לך לא יוכל.

להתראות, דבי גלאון

אפריל 1984

רצה המקרה ונפגשתי עם יפעת כארבעה ימים לפני האסון אחרי שלא התראנו כשנה והפגישה היתה מאד מרגשת.

היה זה בצומת התענכים. עלינו יחד על טרמפ, היא לחברתה באשדות ואני הביתה.

היא סיפרה לי על עבודתה בחיל-אויר במבצעים. היה לה זימון לקורס קצינות, והיא התכוונה ללכת לקורס אפילו שזה כרוך בחתימה על שנתיים.

כשנודע לי האסון, לא האמנתי, כי היא נראתה אז מאד מרוצה וגם אמרתי לה זאת. היא ענתה לי שהיא אף פעם לא מסתפקת במה שיש לה ותמיד רוצה יותר.

היה זה ביום שישי, וביום ראשון שוב הספקנו לנופף לשלום בבאר-שבע.

מדבריה על "המקובצת" באילות הבינותי שהיא מאד נהנתה גם מהחבורה של בני כיתתה וגם מהאוירה במשק.

אני זוכרת את יפעת תמיד עליזה, מלאת מרץ ולכן כל כך קשה לי להאמין.

שושן טל קיבוץ מעוז חיים

....יפעת שהכרתי היתה יפעת שאהבה את החיים, שידעה איך להנות מהם.תמיד היתה מלאת שמחת-חיים. ידעה למצות את היופי מהדברים הקטנים, הפשוטים. אהבה לטייל, לבלות כמה שרק יותר.

זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא היתה מצוברחת ומתוסכלת מהצבא, אבל זה לא הפריע לה להנות. בערב הלכנו לרקוד - יפעת רקדה והשתוללה בכל המרץ.

שבוע אחרי.

בדיוק שבוע אחרי, נודע לי שיפעת כבר לא איתנו...

איריס, אשדות-יעקב

רונן מיר:

הכרתי את יפעת במסגרת אחרת. אלחנן ביקש מימני לעזור לה בשיעורי מתמטיקה. זה היה בסוף י"א. מאד התרשמתי דווקא מתכונות האופי שלה. היתה לה גישה מאד מעשית ומעניינת. בראש שלה לא היה כל כך לימודים, אבל היה ברור לה שהיא צריכה זאת. לא היו שום משחקים או העמדת פנים כמו שאתה מקבל לפעמים מתלמידים. היה זה פשוט דוגרי לעניין היא באה ואמרה לי שהיא צריכה להכיר חומר זה וזה והיא צריכה לעבור את הבחינות האלה והאלה, והיא רוצה שאעזור לה.

ישבנו ועברנו על החומר, היא הקשיבה ומה שמצא-חן בעיני מאד היתה הגישה שלה:

צריך לעשות זאת, אז נעשה. החיים עצמם הרבה יותר מהנים מלימודים. הלימודים הם בהחלט חלק מהחיים, אבל לא צריך לעשות מזה טראומה.

קישור לאתר יזכור אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל

יהי זכרה ברוך

י` בניסן תשמ"ד