08-9372824
צור קשר
mazkirut@shiller.co.il
שלח דוא"ל
צור קשר
שלח דוא"ל
|
|||||
יוסי (יוסף) עפר בנם של דוד ורוזה עפר קלינגהופר. אח של מוקי מאיר, מיקי עפר ובתיה וישניצר. בעלה של יעל אבא של רן, טל, דנה ואיה. אבא, איזה אבא אתה - רן עפר יום חמישי, השעה שלוש ורבע, טלפון מגואטמלה, אמא על הקו - "קרה לנו אסון". "אבא נפטר". הלם, צירוף מילים לא הגיוני, לא מתחבר לשום דבר. אבא החזק, הנמרץ, הפעיל, שמטפל ודואג לכולם… אבא האהוב. יום קודם קיבלנו תמונות מההורים - אבא מחויך, שוחה בנהר, מטפס על פירמידות של המאיה, מצלם... מה קרה? - "לא יודעים. הלך לישון אחרי ערב נעים בפסטיבל מקומי ולא קם". מה עושים עכשיו, איך ממשיכים? האינסטינקט - להתקשר לאבא. שיארגן, שיוביל, שירגיע, שיפתור את הבעיות ויתמוך בכולם. זה שלו. חמ"ל בבית ההורים, שהפך לבית אבלים. התייעצויות, טלפונים, התכתבויות. ניסיונות להאיץ את החזרה לארץ, שהסתבכה בגלל הכריסטמס והמרחק. שיחות עם משרד החוץ והשגרירות, הביטוח, חברות תעופה, סוכני שילוח, בית הלוויות בגואטמלה, והרבה חברים, ואנשים טובים. תודה לרבים שסייעו בתהליך ורבים עוד יותר שהציעו את עזרתם. למשפחה ולחברים שעטפו אותנו מכל הכיוונים סייעו ותמכו בנו. אבא, איזה אבא אתה, היריעה קצרה מלספר ושפתנו דלה מלתאר, אך אם לבחור בתמצית, רק מילה אחת - אוהב זאת המילה. אוהב אוהב אותנו, אוהב את אמא, את ההורים, את הנכדים, את בני הזוג שלנו, את המשפחה הרחבה, את החברים, אוהב אדם. אהבה טבעית ונדיבה, חמה ועוטפת, שלא תלויה בדבר, כמו חום השמש ביום בהיר. טענת אותנו ואת כל מי שפגשת בכמויות של אהבה, שימשיכו להדהד ולהפיץ עצמם הלאה, הרבה אחרי לכתך. מגיל צעיר הבנו שאתה לא רק שלנו. אתה גם אבא למשפחה הרחבה, לגדוד השריון ואגד התחזוקה, למפעל ולקיבוץ, וגם לקיבוצים וארגונים אחרים. יצאת מוקדם בבוקר לפני שהתעוררנו והשתדלת לחזור להשכיב עם סיפור או שיר או נגינה בחליל. התרגלנו להסתפק במעט מזמנך הגדוש במשימות, אך הזמן היקר איתך, תמיד מלא בתוכן, ברגש ובמשמעות. נותר לנו להודות על כל אהבתך לה זכינו ולהצטער מאוד שלא נזכה לה עוד. דברי רן בהלווית אבא אבאל'ה - איה עפר ויזל לפני שבוע הייתה לי יום הולדת. כמו תמיד, 5 ימים לפנייך. ולא כמו תמיד, יום הולדת ראשון בלעדייך. חשבתי שאולי תתקשר בבוקר, תהיה כהרגלך הראשון לברך - "איהל'ה ילדתי הקטנה, כמה אני נרגש". קיוויתי שאולי תשיר לי עם אמא על הקו, חיכיתי ושום אות ממך לא הגיע. גם לא הודעה. לא בצהריים ולא בערב. זה היה יום הולדת עצוב כל כך. תמונות תמונות אתה בא והולך אליי, אתה חיוני, חזק, בטוח, יציב ושליו. אתה מחבק, מלטף, מרגיע. אתה מתרגש, קולך חנוק, והנה דמעה בקצה העיין. בתמונה אחרת אתה מתגלגל מצחוק, נבוך מחוסר היכולת לשלוט בעצמך, כמו ילד קטן חסר עכבות. אתה מתגעגע אלינו ומבטיח, שהשבוע יהיה שבוע קצת יותר פנוי, נדמה לך שסבירות גבוהה שנתראה במהלכו. ואז מגיע סוף שבוע, ואתה משתף אותי בנימה מתנצלת, שהיה שבוע עמוס במיוחד, וכמה אתה מצטער שלא הצלחת להתפנות. אתה כאן, אתה שם, אתה בכל מקום, אבא. הכול מלא אותך וכל כך כל כך חסר. הנה יום שישי לפנות ערב, אתה יוצא מהחדר לסלון בחולצה לבנה, חגיגי ונרגש עם חיוך שכולו נחת, מתמלא מהבית, שמתמלא נכדים. והנה תמונה רחוקה רחוקה, אני ילדה קטנה, מובלת על כפות רגלייך בלילה למיטה, רגעים צרופים של אושר. משחקת איתך שאלה-תשובה לפני השינה או מקשיבה לסיפור. הנה אתה עוזר לי בשיעורי בית בסבלנות אין קץ, מסביר לי הרבה יותר ממה שביקשתי לדעת. הנה אני נגררת אחריך בערב במסדרונות שילטקס, לא פעילות אטרקטיבית במיוחד אבל הזדמנות לבלות במחיצתך. הריח העומד במסדרונות המפעל חוזר אליי עכשיו וגם רעש המכונות. הנה אנחנו נוסעים באוטו, בת זקונים שרועה לה במושב האחורי, ואתה ואמא מפליאים בביצועי דואט לשירים שעליהם גדלנו. ואני, בין שאני רוטנת לבין שאני מרירה, תוהה על ההרמוניה הזו שביניכם, הקולית הממשית וזו שמעבר לה. וכאן אני חיילת ברמת הגולן, שמתגעגעת הביתה ועייפה מלחשוב על מסע ארוך דרומה באוטובוסים, והנה אתה, כעבור שעתיים עוצר עם הרכב לידי, כביכול, ממש במקרה. ובתמונה הבאה אני פתאום כבר גדולה, ויש לי שלושה ילדים אהובים משלי, ואתה, סבא מקסים ונוכח, בבית שלי החדש, משחק שח מט עם ללה, עוזר לגילי בשיעורים, לוקח את אורי באופניים לבקר את הפרות והסוסים. כל כך רוצה שתראה אותם עוד קצת גדלים, שתראה אותי עוד אמא, שתראה אותי עוד ילדה. והנה עוד תמונה אחת, של אותו חיבוק אחרון, ב-07/12, ערב לפני הטיסה שלכם, והשעה 20:00 בערב, נפרדת ממך ליד הדלת, כשאתה מרוגש ומספר לי כמה אתה מצפה לטיול. אני מחבקת אותך חזק ומבקשת שתשמור על עצמך. מרגישה את החיבוק הזה גם עכשיו, מנסה להתנחם בו וחוששת מאוד מהרגע שהוא יחמוק ממני ולא אוכל לאחוז בו עוד. מאז ומעולם ידעתי שלא משנה מה, עמוס וטרוד ככל שתהיה, כשאצטרך אותך, אתה תגיע. ועכשיו, אני כל כך צריכה אותך, אבא, זקוקה לחיבוק החם והעוטף, שבלי מילים יספר לי שהכול יהיה בסדר. אני צריכה שתעשה לי היגיון בכאוס הזה, שתגיד מה עושים עכשיו, שתרגיע, וכהרגלך, תאיר לי איך אפשר בתוך כל הרע הזה לראות גם טוב. מתגעגעת אליך בכל רגע וחסרה אותך כל כך. אוהבת, הקטנה שלך, איה. דצמבר 2018 יוסי יקר חמי האהוב - יעל חזיזה עפר את הפעם הראשונה בה ראיתי אותך ואת יעל פוסעים ברחוב "חרות" ברמת גן אני זוכרת היטב. ראיתי אותך מחבק את יעל גבוה ותמיר ושניכם נראיתם מקסימים ולא שייכים לאווירה הרמת גנית. המחשבה הראשונה שעברה בי היתה וואו מי אלה וזה עורר בי הערצה. כשעליתי הביתה הבנתי שאתם ההורים של רן, שותפי ושהרגע יצאתם מביקור בדירתנו ... פעמים רבות אמרתי לרן שהתחתנתי איתו רק בגללך והוא היה מחזיר שהתחתן איתי בגלל אמא שלי, חייכנו והמשכנו הלאה אבל מבחינתי זו האמת הצרופה. אומרים שמתחתנים עם המשפחה. אתה ומשפחתך הייתם מגדלור. תמיד נתת תחושה של רוגע, קבלה והכלה. לטעמי היה בך דיסונאנס של חולמנות ואופטימיות תמימה המשולבת בחכמה, שנינות ודייקנות רבה. בשבילי היית חם אוהב וחם, לילדי היית הסבא שתמיד שמחו לפגוש, תמיד ! זוכרת ערב חורפי אחד לפני כמה שנים, חמש עשרה או יותר, טיילתם והיה שלג בירושלים נעם ושיר הקטנות כבר היו במיטות והנה הגעתם אתה ויעל, נושאים שתי שקיות ענקיות של שלג שאספתם שם. שפכנו הכל לאמבטיה, הבנות עם הפיג'מות נעלו מגפי גומי ונכנסו לשחק בשלג איזה סבא היה עושה את זה ? הערצתי את יכולת הנתינה האינסופית שלך ולפרקים כאב לי כי חשבתי שמנצלים את טוב לבך אבל שוב ושוב הבנתי שלא יכולת לעשות את זה אחרת. פשוט כי אתה יוסי. שעות של נסיעות בדרכים מצפון לדרום גם בעבודה וגם בסופ"שים. הולך לפה וחוזר משם ובין לבין קופץ אלינו למרק חם, חיבוק וחיוך אוהב כשיעל בחבורת הזמר או לשבת להתייעצות עם רן. ואתה לא נח לרגע ומנסה להספיק עוד משהו כי לא יכולת לעשות את זה אחרת. פשוט כי אתה יוסי. יוסי אהוב, אתה איש יקר, מיוחד ונדיר אני חושבת שהרגשת, אבל אולי לא מספיק אמרתי אוהבת אותך בכל ליבי המתפוצץ בכאב הנחמה היחידה שלי היא הידיעה שלא סבלת ואפילו ההיפך הנכון, היית אחרי שבועיים טיול במקסיקו רחוק מלחצי העבודה בחברת יעל, דליה ושמעון האהובים עליך. אני ממש ממש מקווה שלא כאב לך אפילו לא טיפונת כי באמת הגיע לך לנוח בשלווה ולקבל את המתנה הזו. לצערי עם מות אבי לפני שבעה חודשים לאחר שנים של סבל, אני יודעת כמה זו היתה מתנה. רק לנו הצער קשה מאוד ואולי נכון שיהיה לך קל גם אם לנו קשה. הרי תמיד אתה זה שהקלת עלינו בלי לחשוב על עצמך. אולי הגיע הזמן שיתהפכו היוצרות יהי זכרך תמיד ברוך אהוב ומנחם מורשתך תמיד איתנו ובשבילי כמו בשיר תשאר ארץ אבודה לנצח אך שורשיך כבר בתוך תוכנו יעל חזיזה עפר למי עוד יש דוד כמו יוסי? - אבנר וישניצר מאז שאני זוכר, אני זוכר אותו, מתנשא מעל סבך צפוף של זכרונות ילדות, תמיד מטר מעל כולם, עמוד תווך, נושא זרועותיו מעלה, מחזיק את התקרה. אנחנו הילדים משחקים על השטיח, והגדולים מדברים על הספה. אבא שלי שוב הגיע באיחור, וכבר הוא עם העיתון. אבל כשיוסי מתיישב על ידו הוא מרים את עיניו ומיד שוקע איתו בשיחה וכבר לא מזיז את הרגל ככה. דוד יוסי מקשיב. ואז הוא מחייך אלינו מלמעלה ושואל אם אפשר להביא לנו עוגה. או בארוחת שבת בחדר האוכל, אורז ובשר שחור על מגש נירוסטה, ואמא שלי מספרת לו משהו בקול נמוך, היא מדברת ודוד יוסי מקשיב. אנחנו הילדים אוכלים מהר מהר ויוצאים לשחק ברחבה והנה כשאני עובר לידו, בפינת השולחן הוא מוריד פתאום יד אחת מלמעלה, פורע שערי ומחייך "מה שלומך, ילד?" והמגע הרך עוד מלווה אותי כמה שניות בדרך החוצה. והנה הוא באספת החברים, ודוד יוסי, מטר מעל כולם, מנהיג את הדיון בריש מתגלגלת. לכל אחד יש מה לומר ודוד יוסי, הוא מקשיב לכולם. הדיון הולך וסוער ורק הוא מכולם יציב, ומטחי עלבון שמוטחים בו הוא סופג ומכיל. הוא לא מראה את זה אבל אני יודע שהוא לוקח ללב. למה אתה לא עונה להם, אני חושב, אבל דוד יוסי, זקוף נושא זרועותיו מעלה, מחזיק את התקרה. משהו מן הכוח השקט הזה מלווה אותי בדרכי הביתה. למי עוד יש דוד כמו יוסי? והנה הוא ממהר לישיבת מזכירות, עול הקהילה על כתפיו, עול המפעל, עול של אגד ארטילרי והוא, זקוף הוא הולך בשביל, לעולם עסוק אבל אף פעם לא עסוק מכדי לעצור ולהוריד יד אחת מן התקרה, ללחוץ את ידי ולשאול "מה שלומך, ילד?" ואף שאני כבר התחלתי חושב עצמי ממש גדול, תמיד הייתי מספר לו, אפילו בכמה מלים, והוא היה מקשיב. דוד יוסי היה מקשיב עם כל הגוף. העיניים הירוקות מרוכזות היו בפניך וראשו נטוי מעט קדימה ודיבורו מתון וקולו שקט ואני שהייתי בגיל שנוח לכעוס, הייתי מתקרר קצת ויישוב הדעת היה מלווה אותי עוד זמן מה בלכתי בשביל. למי עוד יש דוד כמו יוסי? וכשכבדה נשימתו של אבא, יוסי היה בא להקל. ובכל פעם שבא, היה אבא מבקש לצאת מן המיטה ולעבור לכורסה. בשביל יוסי היה מזדקף ככל יכולתו, ושוקע בשיחה כמו פעם, ככל יכולתו, ויוסי היה מקשיב, עם האוזניים, עם העיניים, עם פנים, עם כל הגוף, מעמיס את הכאבים והצער והדאגה, נושא זרועותיו מעלה ולמשך הביקור, אפילו קצת אחר כך, היה מחזיק את התקרה בשביל כולנו. אולי היה זה המשקל שהכריע אותו בסוף, אולי הכאב שצבר, אולי הסבל שנשא עבור כל כך הרבה אנשים כרסם באין רואה את שדרתו. אבל אפילו כשלא יכול היה להמשיך, לא התלונן ולא העמיס על סובביו. הוא הסתלק חרישית, כמו קיווה שלא נבחין בלכתו. אבל עמוד תווך לא יכול להתגנב החוצה מן האולם וכשאמרו לי שדוד יוסי הלך ראיתי מיד סדקים בתקרה. למי עוד יש דוד כמו יוסי? לאף אחד. לאף אחד. אבנר וישניצר מה שרציתי לומר לך, דוד יוסי ולא הספקתי... - רוני מאיר שנר עברה שנה מאז קבלת ההודעה המרה והכל כך לא צפויה על מותך בטיול לדרום אמריקה. ברגע מצאנו את עצמנו במשפחה מתמודדים עם אובדן כבד כבד. מאז, אני מוצאת את עצמי נזכרת, מדברת, מספרת, מקשיבה ומנסה לפענח את חידת העולם, החיים והמוות. מוצאת את עצמי מדברת אתך בלב, רוצה להגיד עוד כמה דברים על מי ועל מה שהיית בשבילי...אז הנה אני מנסה... דוד יוסי שלי, עם העיניים הכחולות והכל כך טובות ומיטיבות. דוד יוסי שלי כמה התרגשתי כילדה קטנה להשתתף בחתונה שלך עם יעל בניר עם. אחר כך רן שלכם נולד בסמוך ליום הולדתי במאי 67, ואבא, אתה וכל הדודים הייתם מגוייסים למלחמה. אבא שלנו נפצע קשה ומת מפצעיו ואתה יחד עם כל השבט הפלאי שלנו, סייעתם ותמכתם באמא שלי ובנו בשנים רבות אתגרים. דוד יוסי, היית בשבילנו עוגן משמעותי וחשוב. אני זוכרת שבמלחמת יום הכיפורים, הייתי נערה צעירה מגוייסת לקטיף במטע התפוחים, שומעת בטרנזיסטור דיווחים מהמלחמה הקשה וכל כך חוששת שתפגע במלחמה וכל כך מודה על שחזרת למשפחתך ואלינו. בתחילת שנות השמונים, כשחזרתי מהצבא עם לא מעט תהיות זהות ולא מעט בילבול. היית לי דמות הזדהות, ואיש של שיחה ומחשבה. היית אז בשנים של מילוי תפקידים בקיבוץ, מרכז משק ואחר כך מזכיר,אני שהייתי בסדנת מנחים באפעל, הבאתי רעיונות ואתה הקשבת, חברת אלי וביחד ארגנו בשילר מעגלי שיח שהעלו שאלות של מהות וזהות לגבי חיי הקבוצה. היה לי כל כך טוב ליצור אתך ביחד. האמנת בי והיית שם מאחורי ואיתי, מאמין בהתנסות שלי בעולם המבוגרים תומך ונותן את מלוא הגב הנדרש. כשבחרנו להינשא, מוישלה ואני, בחתונה שונה...היה לי ברור שאתה תהיה אחד המברכים שלנו, לא הייתי מוכנה לוותר על ברכה שלך וככה זכיתי לברכה כפולה גם של דוד עזרא וגם שלך!!! אחר כך...כשנפלו השמים וגליה שלנו האהובה נפטרה, ידענו שנים של כאב ושבר אינסופיים...היינו בארצות הברית, חזרנו עם אופיר הקטנה ובהריון עם גיל ואתה הצעת או שביקשתי (או שפשוט חשת שלשם אתה נדרש עכשו), שתסייע לי בהכנת חוברת הזכרון לגליה. זו הייתה , אולי התקופה הקשה בחיי...ואני, מאד רציתי שנאסוף חומרים ונוציא את החוברת אבל היכולות שלי באותה תקופה היו מועטות והייתי שקועה בהרבה עיניינים משפחתיים. ואתה, עם הלב הענק שלך, הצניעות, החמלה, האהבה, המסירות האינסופית, היית מגיע אלי ללוחמי הגטאות ויושב איתי שעות על גבי שעות, משאיל לי את הגב הענק שלך, לא מוותר לי ועלי ובכך מאפשר לנו להבשיל וליצור ביחד את החוברת הכחולה שיש בה כל כך הרבה מיופייה של גליה שלי/שלנו. איזה יכולת נגיעה אנושית, חומלת, צנועה ומופלאה הייתה לך בשבילי, כמה תודה אני רוצה להגיד לך, כמה אני מרגישה שזכיתי בך!!! ובהמשך הדרך, אתה תמיד דוד חם וחכם שכיף להתייעץ איתו. אדם שיודע להקשיב באופן נדיר ולהשאיר את המקום לאחר, בלי שיפוטיות בלי להיות צודק. מוישלה והבנות שלנו, תמיד תמיד שמחו לביקורים שלכם אצלנו, החיוך החם וההתעניינות הכנה בכל אחד ואחת, הם חומרים חסרים בעולם...ואתה נתת מהשפע שלך לכולנו. זכינו גם לפגוש אותך ולפנק בכוס קפה ולעיתים גם בארוחת ערב (לילית) כשהיית מביא/מחזיר את אימא מביתנו בתקופת העבודה שלך באושה. אף פעם לא קיטרת, אף פעם לא חשנו שאולי קשה לך, תמיד הופעת עם חיוך אוהב וגאוה על הזכות לתמוך באמא שלי, אחותך הגדולה. יוסי דוד שלי אהוב, ועוד קצת רגעי זכות קטנים שנוצרת בליבי אתך וממך מהחודשים שלפני פטירתך... ביוני 2017, נוצרה לה שיחה ספונטאנית בבית של אמא, אחרי האזכרה של 50 שנה למותו של אבא. בשיחה הזו פתחת לנו ולך צוהר ובעיניים בורקות ובהתרגשות, העלת וסיפרת עוד ועוד מהחוויות שלך כאיש צעיר שבונה משפחה, בצל המלחמות. סיפרת על המפגש שלך עם רפי במלחמת ששת הימים, ששמעת על פציעתו של אבא שלי ועל נסיעתך לתל השומר לראותו... ואז עוד מילואים ומלחמות וטל ודנה נולדו וניתן היה להבין כמה מורכב היה להיות איש משפחה וגם אדם שממלא תפקידי פיקוד בצבא, שנוכח כל כך מעט בבית. הרבה התמודדות שלך של יעל של הילדים. הלוואי ואפשר היה לשמוע עוד מהסיפורים שלך. והיה המפגש השנתי לזכר לסבא וסבתא שלנו, בסוכות 2017, מפגש שבדרך כלל אני מפספסת, ושלשמחתי הפעם נכחתי בו וראיתי אותך בבית הקברות עומד ומביט על השבט ואומר בקורת רוח, שאתה בטוח שסבא וסבתא מתבוננים מלמעלה וגאים בשבט שממשיך את דרכם מקיים ומעביר הלאה את ערכי המשפחה הלכידות והנתינה...היית גאה סמוך ובטוח בזה!!! ובדשא ליד הבית שלכם, אחרי האזכרה...מפגש משפחתי חמים ואתה עם ה"אחים שלי" משוחחים מחייכים שמחים, מייד צילמתי אתכם, הרווחנו עוד מזכרת מרגשת... ועוד רגע קטן בבית של אמא בנובמבר 2017...פגישה לא צפוייה, פליאה שלך על כך שאני אצל אמא באמצע השבוע...אתה באת להמשיך ולדון עם דודה בתיה על המסלול וההנצחה של דוד רפי. ואני זכיתי לעוד חיבוק חם ויקר ערך (שהפך לאחרון...) ומחמאה מפתיעה על הנעליים שלי ועל הגרביים התואמות..חייכתי...גיליתי עוד חלקים בך... אני יודעת יוסי, שכמו שהיית עבורי ועבור אמא וניר, היית בנוכחות מלווה ובנתינה אינסופית להרבה אנשים במשפחה. ליווית את רפי במחלתו הקשה וליווית את בתיה בשנים הללו ובשנת האבל. ליווית באהבה ובנאמנות את מיקי בזמן הבעיות הרפואיות שלו, ועוד אין ספור תמיכה במעגלים של חברים ומשפחה....הענקת לכולנו בנדיבות כמעט על אנושית. יוסי היקר, כל כך כואב ועצוב שהזמן שהיה קצוב לך בעולם תם. המשפחה המדהימה שבניתם אתה ויעל, עצובה, כואבת מחפשת את הדרך להמשיך הלאה לצד האבל ותחושת האובדן העצומה. יעל, רן וטל דנה ואיה, בני הזוג שלהם והנכדים המקסימים שלכם, כולם מלאים בכוחות, בטוב, בנדיבות וביכולת נתינה ובכך הם ממשיכים גם את שירת חייך. הם מסייעים ותומכים אחד בשני וגם ממשיכים בדרכך "לשמור על אמא" שלי במידת יכולתם. יוסי, דוד אהוב שלי, אני מנסה להבין ולתת פשר לפרידה הכל כך מפתיעה ממך, וחושבת שכנראה, בדרכך ובנתינתך האינסופית, ליבך הרגיש ספג כאבים גדולים ולא יכול היה לשאת יותר... אני מתנחמת בכך שזכיתם, אתה ויעל ללוות את כל ילדיכם הנפלאים לחיי זוגיות ומשפחה. זכית לדעת שדנה ואמיר נכנסים לבית חדש וזכית לדעת שמסלול הריצה/הנצחה של רפי כבר יוצא לדרך... עם כל הצער והגעגועים (והם כל כך רבים) אני רוצה להגיד לך בעיקר הרבה הרבה הרבה הרבה תודה על כל הנתינה הנדיבה שלך לי ולכל המשפחה שלי... ורוצה לספר לך שרוחך המיוחדת, לעולם תהיה נצורה בליבי כעוגן מלא משמעות, אהבה וכוח...ואנסה בכוחות שלי להיות קצת מהעוגן הזה עבור המשפחה שלך/שלנו. באהבה אין קץ רוני הספד ליוסי - ניר מאיר באנו לכאן מכל רחבי הארץ, מכל דרכי החיים. באנו והתאספנו בכדי להיפרד מאדם מיוחד ואהוב. באנו מהצבא, מההדרכה, מהתנועה, מהחקלאות, מן התעשייה, ממשקי הדרום, מניר-עם, מיסודות, מאושה, מרוחמה, וממבוא חורון. באנו מחבורות המטיילים, מקבוצת ק.מ.ה ומקיבוצים רבים, מכל קצות הארץ. ובאנו אנו, חברי קבוצת-שילר ובני משפחתך המורחבת שכה טיפחת... באנו לומר לך יוסי שאהבנו אותך. אהבנו אותך מאוד. באנו לומר כי זכינו להכיר ולהוקיר איש מיוחד, נדיר, אחד מסוגו. ב- 75 שנותיך הספקת לעשות מה שאדם סביר לא היה מצליח לבצע ב-150 שנות חיים. ובכל זאת... היה לך זמן וקשב לכל אחת ולכל אחד מאתנו, כאילו הוא האדם היחיד בעולם. את הקסם הזה אי אפשר לחקות... הוא היה שמור לך ורק לך ! 35 שנים פסעתי "על עקבותיך". בצבא, בפרדס, בהדרכה, בפקולטה, בריכוז המשק ובריכוז האזור. לכל מקום אליו הגעתי, זכיתי לנקודות זכות רבות, מאוד כי הייתי "האחיין של יוסי עפר". ב-15 השנים האחרונות צעדנו יחד, זה לצד זה, תמיד היית שם בעבורי, בעצה חכמה, בסבלנות, בעומק ובטוב לב נדיר. לקבוצת שילר נתת הכל. ה כ ל ! מעטים מאוד מקרב הציבור שנאסף כאן יודעים על כמה תפקידים, על אילו קריירות ועל איזו התפתחות אישית ויתרת כי "צריך אותך בבית". אני קובע בצער כי אנחנו, חברי קבוצת שילר, לא ידענו לכבד את ההקרבה הזאת. היינו ציבור תובעני שרק דרש עוד ועוד ועוד... התחננתי אליך שתרפה. היבטת הבנת ו...פשוט לא היית מסוגל. מעולם לא הצלחת להשתחרר מן התחושה שכל האחריות לקיומו של הבית המשותף הזה מוטלת על כתפיך שלך, ועל כתפיו של מיקי ! אבל ברגע שיצאת סוף סוף, פרחת! פתאום פגשת אנשים שיודעים להעריך, יודעים לפרגן, יודעים להודות כשמגיע. אני מאושר שזכית לכך, אני גאה מאוד שהיתה לי הזכות לקחת בכך חלק. היית עמוד התיכון של המשפחה המורחבת. בשמחות ובצער וגם בחיי היום יום. כל אירוע משפחתי צויין ברוב קפידה, ואתה שם דואג לכל פרט, לא בוחל בשום מלאכה. בגיל 25 בלבד, כשיעל ואתה מטופלים בשני תינוקות, לקחת עלי (ילד פרוע וחסר גבולות), אחריות אישית. היית חלק משמעותי בקבוצת הדודים שהתמסרה למשימה. אני יכול לומר בוודאות שעיצבת את חיי יותר מכל אדם אחר. ידעת את זה. הספקתי להודות לך על כך. ובאותה מחוייבות בדיוק טיפלת בכולנו, בהוריך, כשזקנו, באמא שידעה ימים קשים מאוד, בבתיה וברפי ז"ל ובכל אחד מאחייניך הרבים. יעל, רן, טל, דנה ואיה . אני מרגיש צורך עמוק להתנצל, בשם כולנו, על שגזלנו מכם את רוב שעותיו הרבות וימיו הארוכים והטובים של אביכם. יש בכלכלה מושג הנקרא : "משחק סכום אפס". הרי כל דקה, כל שעה כל ישיבה שבילינו בחברתו, מנעו אותו מכם. אבל ככה זה, רבי יצחק מסלנט כבר אמר : "אם יש לו לאדם כישרונות נעלים הרי שמוטלת עליו החובה להחזיר העולם למוטב" ... ויוסי לקח על עצמו את החובה, ואין בכלל ספק שאתם שילמתם ... אתם משפחה חזקה, מלוכדת. ועם זאת, בשמי ובשם רבים בציבור הזה אני מבטיח: נעמוד לצדכם ככל שנתבקש, בכל נושא, בכל זמן, ואף כי לעולם לא נוכל להשיב את מלוא הטוב לו זכינו מיוסי, לפחות נשתדל. הפרידה ממך יוסי קשה, קורעת, מכאיבה ברמות שקשה לתאר. אני מרשה לעצמי להתנחם בעובדה שעזבת אותנו כשאתה במיטבך, תמיר, חזק, מאושר... תומך ולא נתמך ! כך היית, כך נזכור אותך כולנו – לעולמים ! בשמי ובשם התנועה הקיבוצית כולה, שבזכותך – יש לי הכבוד לעמוד בראשה, אני מתברך בזכרך, לאורו נלך ! 21.12.18 - בורי שנה ללכתך מאתנו איש רב מעלות ויופי יעל רן, טל, דנה ואיה בת ובני זוג, נכדים מהגדולים ועד הצעירים ביותר . כאלה שזכו בסבא יוסי ואילו שהחמיצו וישמעו עוד רבות, אך רק מסיפורים ותמונות. מוקי, מיקי ובתיה . משפחה נפלאה ויקרה לדורותיה. יוסי מורה ורב לי. מוסד אקדמי שלם היית לי, למדתי אצלך כמו במוסד רב תחומי: מעשים ומצוות בין אדם לחברו, אהבת האדם, הלכות מוסר, מצפון, וערכים. למדתי ממך את הדרך להצבת יעדים ומטרות אנסופיות וחתירה בלתי מתפשרת למימושן. אני עדין למד ועוד הדרך רב ונראה שלעולם לא אגיע אל היעד "מורי"!! שנים רבות השתלבו חיינו במעשים משותפים: השותפות בהקמת הר עמשא, עשרות שנים של עבודה משותפת בניהול "שילטקס" וקידומו למעמד של מפעל מייצר תוצרת מהטובות בעולם עבור לקוחות ושווקים מן השורה הראשונה : בעולם הטקסטיל, הביטחון ותחומים נוספים. ישיבה משותפת של שנים במזכירות כשבמהלך התקופה היינו שותפים בין השאר להליך השינוי בקיבוץ הובלתו והבאתו לידי מימוש. כמובן אתה הוא היוזם, הרוח החיה והאור המוליך את המחנה. אך אדגיש : תמיד היה ברור מיהו המוביל, מיהו האדריכל ומתווה הדרך ומיהו .. נאמן ככל שיהייה .."נושא הכלים "מגיש הקפה" והמסייע. זכית לשמוע במו אזניך בתקופת עבודתינו המשותפת בהר עמשא ובמפעל, שהיכולת שלי לעשות ולו משהו, נובעת מכך שהיית לי עורף איתן מגן ועוגן ולכן בשליחותך שאפתי קדימה לחזות ולבצע. היית מופת של תרומה: למדינה, לצבא, לתנועה, לקבוצה, לחבריה ונספחיה. ובעיקר למשפחה ולחברים. לצערי לא כולם ולא תמיד ידעו להעריך את תרומתך, ולהשיב לך כגמולך. אין זה נתפס ואין זה מובן, והרי במקרה שלך היה נביא בעירו, ואיזה נביא ובאיזה שיעור קומה. אך הקהל הנוכח כאן ועוד רבים המביעים רגשות צערם בכל הזדמנות ודרך, מעידים על אשר השארת מאחוריך ואת פועלך למען כל אדם בכל מצב. יוסי, אתה חסר בכל יום ובכל שעה : שתיית הקפה כשהתאפשרה אתך ועם דניאל לפני תחילת הימים המטורפים בשילטקס, שיחות הנפש, הדיונים המעמיקים, כמו גם חילוקי הדעות. לעולם תחסר ותיקרע את ליבי. נמשיך לחיות לצחוק ולחייך לעיתים, נמשיך לתמוך בילדנו ונכדינו ,כמובן גם בילדיך אך לעולם - העולם לא יהיה כמות שהיה כאשר אתה ואהובך דניאל אינם בסביבה. אני מתגעגע אליכם ומקווה "שהשפים" ממשיכים את שיח השטות שלכם בכל דרך אפשרית בקפיצה על המיטות או בשיחות נפש וערך. יוסי ,תמיד, עד בוא יומי תחסר לי: מצפן, נווט, מנהיג, חבר ומתווה דרך. היו ברוכים המשפחה לדורותיה למרות שאין ניחומים על גודל האבידה בורי יוסי , נפלאת לי אהבתך מאהבת נשים.... יוסי - רן פרדמן, קיבוץ רוחמה הידיעה על מותך הפתאומי, אי שם בגואטמלה הרחוקה הייתה כואבת. ללא כל הודעה מוקדמת, באמצע טיול משפחתי בו כל כך נהנית במחיצת אשתך וחברים, ללא כל סימן או רמז, הכתה אותנו בתדהמה קשה! אדם כל כך חי ונוכח, בעל חריצות ומחויבות אין סופית לגש"ר, למברשת, לרוחמה ובמיוחד לאנשים החיים בה ולאלו העובדים איתך או תחת אחריותך כיושב הראש של הקיבוץ. לימדת אותי המון, גם בחישוביך האין סופיים בבחינת כדאיות של מיזמים שונים (ומשונים) אותם הבאנו אל פתחך תמיד חיכיתי לשמוע את דעתך ואת הניתוח הענייני והמדויק שלך, בדרכך השקטה, הכל כך לא מתלהמת, תרבותית, מכבדת לפתור כל מצוקה או משבר, בניחותא, בכובד ראש, וביצירתיות רבה. על התמיכה האין סופית, גם בהצלחות וגם ברגעים הקשים יותר, תמיד ידעת לפרגן, להרגיע, לתאר בשפתך העשירה את עומק ההתרגשות מפלאי העשיה בגש"ר אודה לך בכל דרכי. לא אשכח את סיורינו המשותפים, היית מצלצל אליי ( מי חוץ ממך עוד היה משתמש במילה "צלצל לי" ?) היית מבקש: "רן, יש לך כמה דקות לעשות איתי סיור בשדה? , אני חייב לראות את הקומביין החדש בעבודה" היינו מסיירים ואתה היית עם חיוך ענק ועיניים משתאות... נפעם מהטכנולוגיה ומהעשייה של האנשים העומדים מאחוריה. היית איש מסור, חרוץ, שאינו נבהל אף פעם מעבודה קשה, לא פגשתי אדם כה מחויב לתפקידו שמוכן לוותר על זמנו עם משפחתו המקסימה, לטובת אחרים, ותמיד ללא אגו או בקשה לקבל בחזרה. את תרומתך לרוחמה ולגש"ר לא כולם הכירו לעומק... החל בעבודה מאומצת ובלתי מתפשרת לפתרון בעיות שלצערנו לא חסרו בתקופת כהונתך בקיבוץ. המשך באין ספור ישיבות בנושאים הרבים עליהם היית מופקד, דרך פגישות בכל שעות היום (והלילה) לטיפול בעניינים שתמיד נראו לך הכי חשובים ( ראית ברוחמה משימה שחייבת להצליח) וכלה באירועים תרבות בקיבוץ אליהם תמיד היית מקפיד להגיע. למדתי בימים האחרונים על תפקידך הרבים במהלך חייך.. בצבא, בקיבוצך, במשקי הדרום, ובמשקים אותם ניהלת. ומה שעוד יותר ריגש אותי, היה לשמוע מעט יותר על אישיותך המקסימה ,משפחתך, ואהבתך ליעל ולחבריך הרבים שהקיפו אותך במעט הזמן הפנוי שנותר לך אליהם. נתן יונתן כתב בשירו "האיש ההוא" ובנופלו בבוקר לא עבות אחד על אדמתו, יקנו לו אחוזת עולם, ליד אמות המים השקטות. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות. וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך. אמנם סיימת את חייך אתנו על אדמה זרה, (אבל לפחות ניתן להתנחם בכך שהיית באמצע טיול מקסים וקרוב לאהובתך יעל) אני יודע היטב כמה היית קשור לאדמתנו ולקיבוצנו וכמה לחמת עבורו, אין עוד אנשים כמוך, מבצר היית לנו, נוח לך באחוזת העולם שלך, תמיד נזכור אותך ואת פועלך. לי היית , מדריך , משענת איתנה , מודל לחיקוי תודה לך יוסי, יהיה זכרך ברוך! רן פרדמן (רוחמה) משפחת עפר היקרה - מוצי, מצפה שלם יש משפט שכתב הפילוסוף ראלף וולדו אמרסון "אל תלכו להיכן שהדרך מובילה. לכו היכן שאין דרך, ותשאירו עקבות". המשפט הזה כל כך מתאים לך יוסי, השארת את חותמך בכל מקום ועקבותיך הרבות ביישובי צפון ים המלח והבקעה, והרבה נקודות זוהרות בשביל חייך המלאים. יוסי היית בשבילי מדריך, מורה, חבר. הכרותנו רבת השנים החלה בשנת 1980 עוד בהיותי צעיר ונמרץ עובד כפיים בחקלאות במצפה שלם. בסיור הראשון שלך כמלווה תנועת התק"ם בבקעה ובצפון ים המלח מיד התאהבת באזור. החלטת שאתה תהיה כח ומנוע חיצוני ליישב ולהצמיח את האזור, פנית לכל הגורמים הממלכתיים כדי לסייע לנו. העקרונות, השליחות והדרך הם שהניעו אותך. אני באופן אישי הערכתי והערצתי אותך על כך כי בזמנו אתה היית בין הבודדים שהאמינו באזור הקשה והצחיח הזה שמאז צמח והתפתח לתפארת והרבה בזכות העקבות שלך. החלטת לקחת את קיבוצי צפון ים המלח והבקעה תחת חסותך ואותי באופן אישי, אמרת לי לעשות פסק זמן מהחקלאות והפצרת בי להיות מרכז משק בקיבוץ. משנוכחת להבין שאני לא מוכן לוותר על החקלאות, הצעת שאגיע למשרד כל יום בשעה 09:00 וזה אחרי שעבדתי בחקלאות שעות קודם, ואתה כמדי בוקר מצטרף אלי לשטחים ולעבודה ולאחר מכן למשרד, וכך במשך 3 שנים ליווית אותי בתפקיד, נטעת בי את הביטחון, כושר המנהיגות והניהול שלימים יהפכו אותי לראש המועצה במגילות במשך 22 שנים. בגיל 70 חגגנו לך יום הולדת בקיבוץ קליה, כל כך שמחת שבחרו לחגוג לך בקליה. ולמחרת כמו תמיד, יצאנו לטייל באזור שאף פעם לא שבעת מיופיו. סיפרתי בקצרה על יוסי הפרטי שלי, יוסי, אדם צנוע, רב פעלים, נמרץ, איש אשכולות, מלח הארץ ואהבת הארץ היתה חלק מחייך, השקעת ונתת מעצמך לכל הסובבים אותך. היית דמות עם נוכחות מרשימה והמון השראה. גם כאיש משפחה היית למופת ודוגמא והפירות המשובחים מעידים על כך. יוסי, אני רוצה להגיד לך תודה והערכה גדולה בשמי ובשם קיבוצי צפון ים המלח והבקעה, ההצלחה שלנו היא בזכותך ועקבותיך נמצאים בכל פינה. אני לא נפרד ממך יוסי, אתה נשאר איתי בזכרוני ובדרך חיי היום בדיוק לפני שנה, התעוררנו לסיוט. קשה וכואב ובלתי צפוי לחלוטין. היינו בגוואטמאלה בעיר צ'יצ'יקסטננגו. אמורים לטייל בעיר, לחגוג את חג תומס הקדוש לגוואטמאלים, לאכול לארוחת בוקר פירות טרופיים, במלון הכי יפה בעיר. אידיליה של גן עדן. אבל המציאות היתה גיהנום. ללא כל התראה מוקדמת, יוסי לא התעורר. היוזמה לטיול האחרון באה מיוסי. לפני שנתיים יוסי הציע שנסע לטיול במקסיקו וגוואטמאלה. שמחנו מאוד על הרעיון. גיבשנו מסלול, מטרות ולוגיסטיקה והכל היה מוכן, אבל בעקבות הידרדרות במצבו הבריאותי של רפי, החלטנו לדחות את הטיול בשנה. חלפה שנה ויצאנו לטיול. התחלנו במקסיקו סיטי. תכננו כך שנחווה גם אנתרופולוגיה, חגים קדושים: במקסיקו, לכבוד הקדושה מגואדלופה ובגואטמאלה לכבוד תומס, בהבדל של 10 ימים בין 2 החגים. החוויות היו מרתקות וראינו אנשים מאמינים, עולים לרגל שמגיעים ממרחקים גדולים, בכל אמצעי, ברגל, בקטנועים, במכוניות, במשאיות. משלבים חוויה דתית נוצרית, המבוססת על תרבות עתיקה מקומית פאגנית של המאיה. יוסי ואני, הצלמים, לא הפסקנו לצלם. התמונות שיוסי מצלם, כל כך רגישות לטיפוסים, לאנשים, למנהגים ולטקסים. הכרנו עולם מיוחד, מהנה ומעניין. לאורך המסע טסנו, נסענו ושטנו. עלינו וטיפסנו על פירמידות. ביקרנו באתרים של תרבות המאיה. חווינו טבע נפלא של הרים, יערות, מים ומפלים, ואת האיזור המיוחד כל כל מבחינה אנתרופולוגית. לא היה גבול להתלהבות. יוסי היה מאושר מאוד, ברקיע השביעי ממש, פתוח לקלוט את החופש ולחוות אותו בכל החושים. אלה היו שבועיים של חסד עבור יוסי. מאז שאני מכירה את יוסי תמיד היה עסוק במה תפקידים במקביל. תפקידים בכירים ותובעניים בצבא, בלימודים, בעבודות השונות. הוא לקח על עצמו משימות ותחומי אחריות רבים. היה ברור ליוסי שהוא יתמודד עם הכל וגם אנחנו ידענו, כי אפשר לסמוך. ליוסי וסבא צבי היה קשר מיוחד, יוסי היה כבן נוסף על הילדים הביולוגים, מסור ודואג. לדוגמה הוא עודד את כתיבת הספר של צבי "בין שני בתים". יוסי השקיע שעות רבות בשיחות עם צבי ובעריכת החומר. צבי מאוד העריך וסמך עליו ובחר בו לנהל עבורו את חשבון הבנק שלו. אותו היה דבר גם במעגלים של המשפחה ועם חברים - דאגה וביקורים תכופים בבתי חולים, אצל משפחות שכולות. כל מי שביקש עזרה, תמיד זכה לאוזן קשבת. אתה נוכח בליבו של כל אחד מאתנו. דליה יוסי עופר, שנה למותו - מיכה אמיר אצל כל אדם חבויה שאיפה כמוסה להטביע את חותמו, להשאיר אחריו מורשת וזיכרונות חיוביים. כל אחד מקווה שמעשיו יהוו מודל לחיקוי וישמשו דוגמא ומופת גם כשהוא עצמו כבר לא יהיה. מי שמצליח בכך זוכה למצבה חיה ודינמית שבמובנים מסוימים היא יותר אפקטיבית מלוח שיש סטטי שעליו חרוטים שמו ופרטיו האישיים. סביר להניח שכך היה רוצה גם יוסי אבל כמה שיוסי היה יסודי ומתכנן כל דבר מראש, הוא לא התחיל לתכנן את המצבה של עצמו ובצדק. יוסי היה בשיא כוחו וראה את עצמו מנחיל את דרכיו ואת אורחותיו באופו ישיר ובלתי אמצעי ולא כזיכרונות. הוא בטח חשב, כמו כולנו, שזה מוקדם מדי לארוז מורשת וצוואה רוחנית. משכך, כל הזיכרונות שנותרו ממנו הם לגמרי אוטנטיים, לא ממוינים ולא מסוננים ואינם מכוונים להיות הנחיות או הוראות הפעלה. ואחרי שנה, אפשר לבחון את מה שנשאר ולהבחין בין שנשאר ויחזיק מעמד כמורשת אמיתית לבין דברים שהם בבחינת "אחרי-מות, קדושים, אמור". מנקודת המבט שלי אפשר לראות בעיקר את דפוסי העבודה של יוסי וקצת את הפן החברתי שלו מפעילויות חברתיות שבהן השתתפנו ביחד. ובכן, מה נשאר לנו? מה ראוי ורצוי לקחת מעיזבונו של יוסי המנהל? דייקנות ויסודיות: מנהל צריך להקפיד על עמידה בזמנים. להגיע למקום שבו אתה אמור להיות כמה דקות לפני הזמן. יוסי לא החזיק מכניסות דרמטיות ואיחורים אופנתיים. להתחיל כל פעילות בזמן ולא פחות חשוב – לסיים בזמן. אם יוסי היה מנהל את הדיון, הוא ייחד תשומת לב לסדר היום, חילק את הזמן בצורה שתאפשר להביע ולהחליף דעות אבל בתוך מסגרת הזמן המוקצית לדיון. הקפיד לרשום את הנאמר בצורה מסודרת ולוודא שהדברים יופצו ויתועדו. וויתור וכבוד לזולת: מנהל צריך לדעת להקשיב לזולת, לכל זולת. לכבד את דעתו. אם נדמה לך שלך כמנהל יש זכות יתר בהבעת דעות – טעות! הפוזיציה שלך היא יותר חובה מאשר זכות. חובתך לוודא שהדיון ימוצה ואם צריך מתנדבים שיקצרו בדבריהם או אפילו ייוותרו על זכות הדיבור – תן דוגמא אישית וותר אתה. נועם הליכות: יוסי הרבה לצחוק ומיעט לכעוס. התכונות הכל כך אנושיות הללו באות לא אחת על חשבון יעילות, תכליתיות, נמרצות וחתירה למטרה. לא אצל יוסי. לצד היותו אנושי, מתעניין ומתחשב מאין כמוהו, הוא היה חד וממוקד. חדור מוטיבציה בכל מה שעשה. ידע להפריד עיקר מתפל. ראה במבט רחב ועמוק גם את "היער" וגם את "העצים". גם את המכלול השלם בכל סוגיה וגם את הפרטים והפרוטות המרכיבים את השלם הזה והתייחס בכבוד ובהערכה לכל הערכים הנוגעים בדבר. תכנון מראש ותגובה מהירה: יוסי ידע מה הוא עומד לומר. על פי רוב היו דבריו מוכנים בכתב מבעוד מועד. אבל גם אם היה צריך לגבש עמדה על המקום, הוא עשה את זה במהירות וביעילות ואמר את דברו בכבוד הראוי ומבלי להיתפס לפומפוזיות ולסיסמאות שהן מפלטו האולטימטיבי של המאלתר. איש משפחה: כאמור, אני הכרתי פחות את יוסי איש המשפחה אבל במסגרת המורשת שהוריש לנו יוסי ירשנו קשרים חמים עם משפחה מופלאה. משפחת עופר שיוסי עמד בראשה, התווה את דרכה, גידל, חינך, ניווט וניהל אותה בטוב טעם. בצורה ערכית. עם דוגמא אישית מקיר לקיר. באהבה גדולה ובגאווה ענקית. בעת הפרידה של יוסי ממשקי הדרום, היה ברור שיוסי יתנגד לטקסים פומפוזיים ולכן, במפגש החברתי האחרון של משקי הדרום שבו יוסי השתתף, צריך היה קצת להערים עליו בשביל לגרור אותו אל הבמה ואל המיקרופון. ביקשנו ממנו לברך מישהו אחר ולזה הוא כמובן נענה ברצון. משהתבררה לו ה"תרמית" הקטנה העיד יוסי על עצמו ואמר: "אני לפעמים מעופף, תמים מאד. ממרום גילי אני מגלה את זה לא בפעם הראשונה וכנראה גם לא האחרונה". ובכן יוסי יקר, תמימות כמו שלך היא מצרך נדיר ויקר ערך למדי במחוזותינו. התמימות שלך שידרה יושרה, כנות, אמינות ואמונה בזולת. אלו הם ערכים נעלים לכל אדם וכלי עבודה שימושיים ויעילים בידי מנהלים. היית אדם בריא, גבוה, תמיר וחסון, אצילי ואלגנטי. כך בחייך וכך גם הלכת מאתנו. מוקדם מדי אבל בשיא האלגנטיות. יהי זכרו של יוסי ברוך. מיכה אמיר יהי זכרו ברוך
| |||||
 |
הוסף |
|
|
|
|
|
|
יוסי עפר | |
