Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9372824

צור קשר

mazkirut@shiller.co.il

שלח דוא"ל

שם נעורים: סול מטלון                                   
תאריך לידה: 07.09.1929
ארץ לידה: קובה
קטגוריה: שילרים
קבוצה: נוער ה` 1943-1944
שנת עלייה: 1944
בשילר משנת: 1944
מורה: אסתר קרמיש
מדריך: אפרים קמרון
 
נולדתי ב-07.09.1929 בעיר האבאנה במדינת קובה. הורי היו ילידי ראשית המאה ה-20 בעיר אדירנה - בירתה של המדינה העות`מנית` עד כיבוש איסטנבול ב-1453, והפיכתה לבירת האימפריה. גם לאחר מכן היא המשיכה לשמש כמרכז האדמניסטרטיבי של כל נחלאות האימפריה בבלקן והיתה העיר השניה בחשיבותה.
האקלים, האדמה הפוריה והנהרות שהרוו, הפכו את האזור לברוך יבולים ואת היהודים שישבו בה למתפרנסים בכבוד ורווחה משיתוף הפעולה הכלכלי עם אוכלוסייתה. קהילתה היהודית היתה מושרשת ביהדותה ומלוכדת בארגון מוסדותיה המפוארים. רוב רובם חיו ברווחה ותרמו בנדיבות לתמיכה במעט החלשים בתוכה.
רשת בתי הספר של אליאנס - חברת כל ישראל חברים - היתה פעילה מאוד. רבים מחניכיה המצטיינים, לאחר גמר לימודיהם במסגרת המקומית, נשלחו על חשבון המוסד להמשך השכלתם בצרפת, על מנת שישמשו בשובם גרעין ההמשך לבתי הספר של הרשת בתורכיה ושכנותיה.
על רקע זה של עושר, אספר על משפחת מטלון, ששם בנה הצעיר ניסים ועל משפחת לוי, ששם ביתה הצעירה - לונה. שתי המשפחות, מטלון ולוי, היו שותפות במשך שנים בעסק של ייצור גבינות כבשים מאזור כפרי נרחב. אוכלוסיית אותו אזור היתה מחויבת לפי חוזה, להעביר את כל ייצור החלב העונתי לשותפות מטלון-לוי, יצרני ומשווקי הגבינות. לקראת האביב, היו יוצאות המשפחות, על ציודם ואנשיהם לאזור זה למשך שבוע וכך, ממוצאי שבת עד ערב שבת שאחריו, לילות כימים, היו אוספים את החלב, מגבנים, אורזים בפחים ומובילים אותם לאחסנה בבתי קירור. ביום שישי לקראת הצהריים, היו כל היהודים נוסעים הביתה לשבת, לבלות עם משפחותיהם עד צאת השבת וחוזר חלילה, עד סוף עונת ייצור הגבינות. עם תום תקופה זו, החל טיפול בציוד בפחחיה, בחומר הגלם לייצור הפחים לאריזת הגבינה ושאר הכנות של צוות העובדים היהודי לעונה הבאה.
השותפים מטלון-לוי היו מרוצים הדדית ממהלך השותפות והגיעו למסקנה שיש לחזק את הקשר המוצלח ביניהם גם על בסיס משפחתי, ע"י חתונת הבן, ניסים מטלון עם הבת הצעירה, לונה לוי. הקשר בין הזוג הצעיר היה מוצלח להפליא, אולם הוא לא הוסיף לחיזוק העסק, כפי שיתואר בהמשך.
הימים היו ימי המהפכה הרפובליקאית הטורקית, לאחר רצף מלחמות אינסוף עוד מראשית המאה, עד 1923. אף אחד לא ידע לנבא מה צפוי להם בעתיד והמצב הכלכלי שלאחר כל המלחמות והשינויים המדיניים לא היה מעודד. נוסף לכל זה, באותם הימים חזר לאדירנה אדם שגוייס לצבא בשנת 1911 ומאז לא שמעו ממנו מאומה. כולם היו בטוחים שהוא נהרג באחת המלחמות הרבות שהתרחשו בינתיים, והנה הוא מופיע ומספר על מעלליו במשך 12 השנים שעברו. שמועות אלו לא עודדו צעירים שתורם לגיוס הצבאי קרב - ביניהם היה גם ארוסה של לונה לוי, ניסים מטלון.
בקבוצה של מועמדים לגיוס לצבא הטורקי גמלה ההחלטה, לצאת מטורקיה לאחת הארצות דוברות הספרדית בדרום אמריקה. מכיוון שאחד הבנים של משפחת מטלון נמצא בקובה, הוחלט על הגירה לשם. בינתיים, עד גמר הפרוצדורה, התקיים טקס הנישואים של ניסים מטלון עם בחירת ליבו, לונה לוי והוא יצא לקובה. הוא מצא מגורים זמניים בעיר האבאנה והחל למכור בדים, אותם נשא במזוודה מבית לבית.
מידותיו הטובות, סבלנותו וחריצותו של ניסים, תרמו להתבססותו הכלכלית ותוך שנתיים עלה בידו לבשר לאשתו, שחיכתה לו עם תינוקת בת שנה, שהוא מוכן לקלוט אותן בבית שיקנו עם בואן. תוך זמן קצר יחסית לאותה התקופה, היסוד למשפחת מטלון המאושרת הונח והם קנו בית מרווח למשפחה גדולה, כפי שהיה מקובל אצל המזרחיים באותה תקופה. הבית היה מצויד במיטב האביזרים והם נהנו בנוסף לו גם מאוטו, ששימש לצורכי עבודה ולבילויים משפחתיים. במהלך שש השנים הבאות נוספו שתי בנות ובן, כשאני הצעירה מביניהם.
בשנת 1933, התאלמן הסבא, יעקב מטלון ונותר ערירי בטורקיה. האח הבכור, שחי גם הוא בקובה, היה בעל משפחה גדולה יותר ועם ילדים מבוגרים יותר, שהיו מורגלים למקום, לכן לונה וניסים מטלון, על ארבעת ילדיהם, הסכימו לוותר על שהשיגו בעשרת שנות מאמץ, ארזו מטלטליהם ושבו לאדירנה.
הנסיעה מקובה למרסיי ערכה חודש ימים והיתה קשה להורים, כמו גם לילדים. במרסיי המתינו ימים רבים, עד הגעת הספינה הנוסעת לאיסטנבול. כשהגענו לאדירנה, היינו נושא לשיחת כולם, הן בגלל הקרבתנו רמת חיים גבוהה בקובה והן בגלל הציוד שהבאנו אתנו, למשל פטפון מיוחד עם הרבה מאוד תקליטים דרום אמריקאים. בערבים אבא היה מפעיל אותו קרוב לחלון בווליום גבוה, להנאת שכנינו.
אבא שוב קנה חנות לממכר בדים והלקוחות שוב החלו לזרום אליו. אנחנו היינו צריכים להתחיל ללמוד שפה חדשה - טורקית, עד שנוכל להתחיל ללמוד בבית הספר הממשלתי. בתי ספר של "אליאנס" כבר לא היו באדירנה. חוץ מזה המשפחה שלנו התרחבה בעוד שני סבים וסבתא אחת - סבתא לוי.
אולם ימי רוגע ונחת לא ארכו זמן רב. ב-1935 כמדומני, התאפיינה האווירה בגל לאומנות. המרכז המסחרי של אדירנה, שהיה תפוס ברובו ע"י בעלי עסק יהודיים, היה לצנינים בעיני אנשי שררה מסוימים. אלה ניצלו הזדמנות, שהמנהיג הליברלי אטא טורק שהה בביקור ממלכתי בפרס השכנה והפיצו שמועות, כאילו האיכרים מהכפרים והעיירות שסביב למרכז העירוני המיושב ע"י יהודים, יבואו לחמוס את רכוש היהודים. על סמך השמועה, באו השכנים התורכיים של היהודים וסיפרו להם על כוונת הגזל. הם אמרו להם: הרי אנחנו ידידים שלכם, למה תניחו להם לגזול אתכם, לפחות אנחנו, ידידיכם נהנה. באופן זה נעכרה האווירה מאוד ויהודים רבים ברחו לאיסטנבול, העיר הקוסמו-פוליטית, הגלויה לעיני העולם. הפליטים היהודים מכל אזורי טורקיה מילאו את כל הבתים הציבוריים של קהילת איסטנבול. נאמניו של אטא-טורק החישו אליו ידיעות על הנעשה וגרמו בכך לביטול תכניות הזדון של הלאומנים. השליט פיטר את הזוממים, עד לדרגים הגבוהים ביותר וקרא לפליטים לחזור לבתיהם. רבים קיבלו חזרה את שנגזל מהם, אך לא כולם. משפחתנו החזירה לעצמה כמה מחפצי הערך שנלקחו, ביניהם הפטפון שהנעים לנו ולשכנינו את הערבים, אולם תקליטים לנגן, כבר לא היו - אבא שלנו לא יכול לשאת את המחשבה שעל תקליטיו האהובים יתענג פושע ולכן שבר עשרות או מאות תקליטים. עד היום אני שומעת מנגינות דרום אמריקאיות ונזכרת בילדותי בערגה.
אבי, שהיה בדרך כלל אדם רגוע ואופטימי, איבד את אמונו בשכניו הטורקים והחל להתדפק על דלתות משרד העלייה שפעל במחתרת באיסטנבול. מועמדי העלייה היו צריכים להיות נשואים עד גיל מסוים, עם הרבה ילדים ובעלי מקצועות נדרשים. לאבי היה רשיון נהיגה לרכב קל, אך כדי להתאים עצמו לדרישות, למד נהיגה והוציא רשיון למשאית. ובכל זאת, עד פרוץ מלחמת העולם השניה, לא הצליח לקבל אשרת עלייה.
בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה לא היתה עליה מטורקיה, וטורקיה היתה מדינה נייטרלית באופן רשמי. אולם למעשה, ב-1941 כבש הצבא הגרמני את יוון ובולגריה ומראשית שנה זו, עמד על הגבול עם טורקיה. כל בוקר היה נכנס הצבא לאדירנה, כדי לאסוף את האספקה היומית ליחידותיו שעל הגבול.
השלטונות הטורקיים ערכו מעין סקר אצל היהודים, בו נשאלו לאיזה מחוז בארצות המזרח היו רוצים לעבור במקרה של פינוי חירום. בד בבד היו גיוסי מילואים מקרב המיעוטים לעבודות סלילת דרכים במזרח אנטליה. היחס המיוחד שקיבלו המיעוטים ובמיוחד היהודים, עוררו חשדות בנוגע לכוונות הממשל כלפיהם.
בגיל 45, גויס אבי למילואים ושרת כ-9 חודשים ביחידת בני מיעוטים, שסללה כבישים בתנאים פרימיטיביים קרוב לגבול הרוסי, במקום בו קפאו רבע מליון חיילים, 30 שנה קודם לכן, במלחמת העולם הראשונה. התנאים הקשים לא תרמו לבריאות החיילים.
ואולם גם גורל הנשים והילדים בעורף לא שפר עליהם, הם נאלצו לנהל את עסקי הגברים ובמקביל להמשיך ולקיים את המסגרת המשפחתית. בנסיעות עסקיות למרחקים עזרו בהתנדבות בוגרים שטרם גויסו.
לאחר התלאות שעברו עם שחרורם מהצבא וחזרתם לעסקיהם הכושלים, חיכתה מכה נוספת - מס כבד שהוטל על המיעוטים, שגובהו היה פי 10-15 מהמס שהוטל על מוסלמים במעמד כלכלי דומה. מגמת המס היתה לסחוט את המקסימום מהיהודים, כל עוד הדבר אפשרי. רבים שלא יכלו לגייס את הסכומים שהוטלו עליהם, נלקחו שוב לעבודות פרך. יהודים רבים הסתכנו כדי לעזור לקרוביהם ומכריהם לעבור גם את המכה הזו. מי שהצליח לאסוף את הסכום שהוטל עליו ואשר נשאר ללא פרנסה, פנה למשרד בא"י בדבר העלאת משפחתו ארצה. הם נענו כי בשלב ראשון יעלו הבנים והבנות, להם רשות יציאה על פי החוק הטורקי וכי רק לאחר שאלה ייקלטו בארץ וישתרשו בה, כך שיוכלו לסייע להוריהם, יוכלו לעלות גם ההורים.
 
 משפחת מטלון ערב עלייתם לארץ: אילנה ויולט, אבא ניסים, שולה, אמא לונה, אסתר
 
 
עם הבן יאיר בבריכה
 
 
 חיים ושולה עם ילדיהם: סמדר(בר-און) יאיר ונטע (וגמן)התינוקת - 1959
 
 
משפחת קרשפין 1997
למטה מימין: סיון, שולה, חיים, חגי
שורה שניה: סמדר(בר-און), מירון, דותן, דקלה
דוד בר-און, אתר, ירדן, דור, אלונה
עומדים: נטע  ונח וגמן, יאיר
 

shiller abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות