Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9372824

צור קשר

mazkirut@shiller.co.il

שלח דוא"ל

כינוי: טרודה
שם נעורים: גרטרוד הירש                                           
תאריך לידה: 22.08.1924
ארץ לידה: אוסטריה
קטגוריה: גם אני הייתי בשילר
 
קבוצה: נוער ד` 1941-1942
שנת עלייה: 1941
בשילר משנת: 1941
עד שנת: 1943
מטפלת: הילדה רייפן
מורה: אלחנן יצחקי
עבדתי ב: גן ירק
עבדתי עם: מרים מיר
 
הגענו לקבוצת שילר בערב פסח 1941, אחרי שהיינו שבועיים בעתלית.
באתי מבית ציוני, החלום של הורי פרימה ומאיר הירש היה לעלות ארצה. ההורים של אימי שהגיעו מגליציה, לא היו מבוססים כאשר היטלר כבש את אוסטריה, הם לא יכלו לעזוב אך עשו כל מאמץ להעלות אותנו, אותי ואת אחי פאול – פנחס. אחי עלה לבד בגיל 17, עם העליה הראשונה באוגוסט 1938. אימי רצתה לשלוח גם אותי, אך כיון שהייתי בת 14, צעירה מכדי להתקבל לעלית הנוער, נשארתי באוסטריה, הצטרפתי לתנועת גורדוניה, התקבלתי לקבוצה והתכוננתי לעליה לארץ ישראל.
למדתי בבית ספר יהודי במחוז קרוב, את בית הספר סגרו ואני לא סיימתי אפילו שמונה שנות לימוד.
את ליל הבדולח ראיתי, ראיתי איך אספו את היהודים ברחוב, רצתי הביתה וביקשתי מאבא שיעשה עצמו חולה, הגרמנים כבר התחילו לאסוף יהודים מבתיהם. אבא הראה להם תעודת חייל שהשתתף במלחמת העולם הראשונה, הנאצים עזבו את ביתנו ואבא נשאר.
אחרי זמן מה נעצר אבא ואותי עם תכשיטי המשפחה לקחו למשטרת הגסטפו, ישבתי שם יום שלם עד ששחררו אותי.
כשהייתי בת חמש עשרה קיבלה אמא הודעה להביא אותי לרכבת ב-19 לנובמבר, הרכבת נסעה לברטיסלאבה שם פגשתי את חברי לנוער ד`.
בקבוצה היו נערים ונערות מ"גורדוניה", מ"מכבי צעיר", שהינו שם תקופה קצרה אז העלו אותנו (לכל אחד היה מותר לקחת עשרה ק"ג בלבד) לאוניה "אורנוס", על האוניה היו גם משפחות עם ילדים וקבוצות נוספות.
היינו בהשגחה של עשרים וארבע שעות על האוניה, התנאים היו מתחת לכל ביקורת, לפעמים שבוע לא התרחצנו, ישנו על הרצפה, היה קר מאד, הקור ירד לפעמים גם למינוס 15 מעלות. האוכל היה איום ונורא, הורדתי 14 ק"ג ממשקלי אבל חיינו חיי בטלה. בעיר קְלַדובוׁעצרנו כיוון שהמים החלו לקפוא.
נשארנו ביוגוסלביה, חילקו אותנו למשפחות בכפר, אנשים פשוטים, הסוכנות והקהילה היהודית בבלגרד דאגו לנו.
יום אחד התפרסם שעולים ארצה, הכניסו אותנו לאוניית פחם, עליה התקינו דרגשים וחיכינו לאוניה שגררה אותנו - "פֶנֶלופָה" כיון שהיינו צריכים לעזוב את הכפר, עזבנו לעיירה גדולה יותר "שַבָּץ", שוב חילקו אותנו: המשפחות נשלחו לבתי המשפחות בעיירה, את קבוצות הנוער הלינו בתחנת הקמח.
הכיבוש הנאצי התרחב ואנו חיכינו כל הזמן למכתבים וידיעות מהבית, הדואר עדיין העביר מכתבים בתקופה זו, מאז אני תמיד מחכה למכתבים.
בשנת 1940 שחררו את אבי מבית הסוהר, הבריחו אותו מאוסטריה והוא עבר ליוגוסלביה, כאן הצטרף אלינו.
במרץ 1941 נכבשה יגוסלביה על ידי הגרמנים, 1000 איש נרצחו באוקטובר 1941, אבי היה ביניהם. העמידו את הגברים ליד בור ורצחו אותם, את המבוגרים ואת הילדים. אותנו הנערים שלחו לארץ במשלוחים.
בקלדובו שעל הדנובה יש מצבה לזכרם של 1000 היהודים שהיו בדרכם לארץ.
כאשר הגיעו הסרטיפיקטים בשנת 1941 עלינו לארץ ישראל. ב-16.03.1941 עזבנו. מעליית הנוער קיבל כל אחד מאיתנו בגדים, מזוודה ותרמיל, דאגו שנגיע לארץ עם כמה דברים, המספר שלי היה 57.
שבועיים ארך המסע דרך טורקיה ויוון. בטורקיה היתה הפעם הראשונה שישנו במיטה, זה היה בבית מלון.
המשכנו לסוריה, לבנון ודרך ראש הנקרה הגענו לארץ, למחנה המעפילים בעתלית. בעתלית שהינו שבועיים ואז דרך בת גלים הגענו לקבוצת שילר, עקיבא לוינסקי ליווה אותנו מבית העולים לקבוצת שילר.
 
בשבילי זה היה חלום, ביום עבדנו ואני תמיד חלמתי לעבוד ביום ולרקוד בלילה.
אחרי גלגולים של שנה וחצי בדרכים, בשבילי קבוצת שילר היתה בית.
העבודה הראשונה שלי היתה לגהץ חיתולים עם מגהץ פחמים בהנחייתה של מינה רבד. היינו צריכים לסקל אבנים מהכרם, לנקות את בתי השימוש הציבוריים. אחר הצהריים למדנו ובלילה חלמנו על ריקודים, אבל היינו עייפים אז לא היה לנו כח.
בזמן הנאצים היינו חודש בהכשרה אך שם פחדתי מהצל של עצמי ובכל זאת עשיתי כל דבר וכל עבודה. כאן בקבוצת שילר, היינו עייפים מאד מהעבודה הפיזית ואחר כך עוד היינו הולכים ללמוד, למדנו עברית, היסטוריה ועוד. היו נערים שהעדיפו לעבוד יום שלם ולא ללמוד כלל, אבל לא נתנו להם. בינינו היו שתי בנות שעבדו בבית התינוקות, זו היתה עבודה אחראית מאד, אחת מהן דאגה לתינוק פג שהיה צריך לחמם אותו. אני עבדתי בגן הירק עם מרים מיר, דיללנו גזר, הוצאנו תפוחי אדמה, בוטנים, עדרנו. הבנות גהצו לבנים את מכנסי החאקי והחולצות בצבע תכלת, לכל אחד היתה חולצה אחת. בשלב מסוים הצטרפו אלינו כ-שבעה חברה מכפר החורש.
 
היינו מבודדים בגבעת הנוער, חיילים אוסטרלים שהיו בשטח היו באים אלינו הרבה עם ממתקים, קונסרבים וסיגריות... זו היתה הסיגריה היחידה שלי בחיים. החיילים האוסטרלים התעקשו ולקחו יום אחד את לילי בלום שהיתה משותקת - ליום בילוי וכייף בתל אביב, אנחנו שלחנו עם לילי שומר ראש, אריה וייס. לימים התחתנו אריה ולילי.
בשילר שמעו שאני יודעת לשחות, שלחו אותי לגבעת ברנר עם ילדי הקיבוץ, לשמור עליהם. אני זוכרת את יהודית דנקוורט. הייתי מאד גאה שהיינו חברות. אני זוכרת גם את דב לכטר.
כשהסתיימו השנתיים בשילר עברנו להשלמה בקיבוץ נווה ים.
בשנת 1943 הגעתי לנווה ים שם פגשתי את שלמה בר, יליד צ`כיה, חניך נוער א` משנת 1939 בקבוץ חולדה. אני עבדתי במכבסה, כבסתי וקרצפתי בגדים, אוכל לא היה כל כך.
 
בשנת 1934 התחתנו, שלמה ואני הקמנו משפחה. אז לא היה אינטרנט ולא היו פלאפונים. הזמנתי את אחי לחתונה אך הוא הגיע יום אחרי... הדואר היה איטי...אחי הלך ברגל, בגשם שוטף...
התחתנו שני זוגות, נסענו אל הרב שהיה בעצם רושם חתונות ושוחט. חתונה אז היה דבר פשוט מאד וצנוע, הטבעת עלתה לירה וזה היה כל התקציב שלנו.
שלמה ואני רצינו ליצור קן משפחתי, גרנו באוהל, הריהוט היה ארגז תפוזים שלקחתי משילר (יסלחו לי...), היתה לנו מיטת ברזל ומזרון ים.
בנווה ים הייתי 33 שנים, במהלכן עבדתי בגן הירק, אחר כך הייתי מבשלת, עבדתי בבתי הילדים והייתי מחסנאית. עם שלמה היינו שנתיים בשליחות באירן, מטעם משרד החוץ היינו בשליחות בזמביה, בעסקי לול ותרנגולות.
 
רבים מבני קבוצתי עזבו או נפטרו כבר.
אנחנו עזבנו לרחובות, כאן גר גם אחי.
השנה (2012) שלמה ואני חוגגים 68 שנים ביחד.
 
 
 בגן הירק
 
 
עם האח - קבוצת שילר 1942
 
 נוער ד` בקבוצת שילר 1942
מאחור: שמואל, אברי אליאס, זהבה הירש בר, מאיר בראון,
באמצע: רחל ממבר, מרגוט, אריה וייס, בתיה דם, רות טטלס,
בחזית: חדוה קרנר, לילי בלום, האני ברקר, טרודה שוורץ
ברקע שני הצריפים שהיו בגבעת הנוער
 
 
עם שלמה - קבוצת שילר 1942 

shiller abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות